חידושי המהרי”ט לז

דעיקר קל וחומר לאו מבן צאן אלא מתחילת עבודה לסוף עבודה ולאו מזריקה דוקא גמר אלא משאר עבודות כמו שאפרש בסמוך והזאה דאתי' מדרשא חביבה ליה למתני טפי:

והא דהקשו התוס' דמצות שהז"ג נינהו תימה לי דעיקרו של קרבן זמן גרם לו שאינו נוהג אלא ביו' ואעפ"כ נשים חייבו' בקרבן א"כ יהיו נוהגו' בה כל מצות שבקרבן ואין לומר דגוף הקרבן אפשר לעשות ע"י אחרים דבמצות שהז"ג פטור' היא לגמרי דהאי נמי בעי התו' למפטר אשה ממילת בנה למ"ד אינה נוהג' אלא ביום דהו"ל מצוה שהז"ג אע"ג דאפשר לעשות ע"י אחרים ועוד סמיכות ותנופות מיהת דמצותן בבעלים מאי קשיא להו לתוספות בהו דכיון דחייבינהו רחמנא בקרבן ממילא מחייבי בכל מצות שבו:

אי דפרה אלעזר כתיב בה הקשו בתוס' למ"ד לדורות בכהן הדיוט משום הכי אצטריך קרא למעט נשים וכו' ותרצו דה"פ מדאצטריך לרבויי כהן הדיוט מכלל וכו' ותימא דאי לאו רבוייא הו"א אלעזר דוקא השת' דאתרבו הדיוטות ה"ה נשים וי"ל דלההוא תנא נמי קשה והכי קאמר הזאות דמתני' דכשרה בנשים דהיכא כלו' היכא כתיבא מיעוטא דידהו דאי ליכא שום דוכתא אלא גבי פרה וע"כ כתיב בה מיעוטא דנשים א"כ אמאי אצטריך לרבויי הדיוטות לדורות תיפוק לי' דע"כ אלעזר לאו דוקא מדאצטריך למעוטי נשים אלא ע"כ פשיטא ליה לתנא בלא שום דרש' דנשים אינן כשרות בה ולהכי בעי הזאה דהיכא כלו' היכא כתיבא ומסיק דאתיא בק"ו דבן עוף ולא כתי' מיעוט' גבי פרה ולההוא תנא דאמר נדורות בהדיוט איש אותה גרסא דלא גריס רש"י היכא כתיב כלומר היכא כתיבה מ מיעוטא אלא דנקט הך לישנא הזאה דהיכא משום מ"ד אלעזר דוקא וגבי כהן משיח יש לפרש כה"ג דדברי התוס' ועוד נר' דבפרק כהן משיח לא אתרבי הדיוט אלא בדיעבד ובהא פשיט' דנשים מחללין עבודה דבשלמ' כשכשרה בהדיוטות ס"ד דנשים לא מחללי עבודה אבל במידי דאף כהן הדיוט פסול לא צריך לאשמועינן דנשים מחללת עבוד' תדע דמתניתי' לא קתני אלא מידי דנוהגת באנשי' דהיינו לכתחלה דקתני נוהגת באנשים ולא בנשים:

ומה בן צאן שלא קבע בהם וכו' וא"ת מה לבן צאן שכן קבע לו צפון וכי תימא היא גופה ניתי בק"ו דבן עוף שיקבע לו צפון אלא משום פרכא דטעון כלי דלא מהניא אלא להך מילתא רבה כדכתבו התוס' ליתא דהתם מאיזהו מקומ' דריש מעיקרא אותו דכתיב בבן צאן למעוטי אותו בצפון ואין בן עוף בצפון שהיה בדין וכו' ובתר דאיפריך ק"ו מכח פרכא דטעון כלי מוקי מעוט' דאותו למעוטי שאין פסח בצפון ומיהו מיעוט' לגמרי הוא והכי מתנ' בת"כ אותו בצפון ואין בן עוף בצפון ועוד קש' אהא דהקשו בתוס' שכן טעונה כלי נימא קמיצה תוכיח שאעפ"י שהוא בעצמו של כהן ולא קבע לה כלי קבע לה כהן וע"ק אמאי לא עבדינן ק"ו מהזאה לפרה שהיא בעצמו של כהן וכי תימא מה לפרה שכן טעונה עץ וארז ואזוב זריקה תוכיח ותיתי מבינייא דתרוייהו וי"ל כיון דעיקר ק"ו הוי מדין צאן הקל שלא קבע כהן בשחיטתו ולא מצית למימר ומה זריקה הקלה דלא מצינו שום קולא בזריקה אלא הכי גמר שיהא בן צאן החמור כבן עוף הקל לא מצית לאיתויי מהזאה דפנים אלא מפרה ומבן צאן הילכך איכא למפרך מה לתרוייהו שקבע כהן כלי שחיטה וכן לא מצית לאיתויי מקמיצה דהויא עבודה שבמנחה אלא הכי אית למימר מנחה תוכיח ואיכא למפרך מה למנחה שכן טעונה לאחר שנקמץ הקומץ ובהולכתו ובהובאתו אבל כי פרכינן מה לבן צאן שכן קבע לו צפון איכא שפיר למימר מנחה תוכיח שלא קבע לה צפון כלל וכן פרה תוכיח והא דכתבו התוספות דעבדינן ק"ו מיניה וביה תימא דלכאורה איכא דיו אסוף דינא דכי גמרת סוף עבודה מתחלת עבודה דיו לסוף שיהא כחומר שמצינו בו והיינו זריקה דוקא ואם אמרת בזריקה שקבע לה כלי תאמר בהזאה דהיכא דהחומרא מעין הדין שאנו באים ללמוד אמרינן דיו שיהא כחומר שבו כדאמרי' בכיצד הרגל דא"ר טרפון אני לא אדון קרן מרגל ומה וכו' אמרו לו דיו לבא מ"ה וכו' מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק ורבנן סברי דאפי' היכא דמיפרך ק"ו אמרי' דיו וכי תימא מפרה ילפינן דסוף עבודת' חמורה ואינה בכלי הניחא למ"ד לדורו' בכהן גדול אלא למ"ד בכהן הדיוט מאי איכא למימר וי"ל דלא אתי למילף אלא שלעולם סוף עבודה חמורה מתחלתה מק"ו דבן צאן ומה לי אם סופה טעונה כלי אף תחלתה טעונה. כלי ואעפ"כ החמיר בסופה יתר ממה שהחמיר בתחלתה אע"פ שלא קבע לה כלי אינו דין שנחמיר בסופה:

כף כף מסוטה ואם תאמר נהוו סוטה ונזירה שני כתובים הבאים כאחת דהוי כמו מיעוטא ולמה לי מיעוטא דבני ישראל ויש לומ' דסלקא דעתיה דשלמים מיהא ילפי' מסוטה בגזרה שוה דיד יד ואהני שני כתובים למעט שאר קרבנות שטעון תנופה כגון לוג שמן של מצורע ואשמו והבכורי' אך קשה דבכורים נמי ילפי' יד יד משלמים בפ' כל המנחות באות מצה ונגמר מסוטה שנוהגת באשה וי"ל דלא נלמדה גזרה שוה אלא משלמים אבל גזרה שוה דסוטה משלמים לא נלמדה אלא ללמד על סוטה שהיא מניפה ועוד יש לומר דכף כף אצטריך לתנופ' בעלים דלא כתיב הכא אלא תנופ' כהן כהן מכניס ידו תחת יד הבעלים הקשו התוספות והא הוי חציצה ותרצו בלשון שני דהכא לא מיירי בשהכהן מניח ידו ממש תחת יד הבעלים אלא כלומר אוחז את הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה דומיא דהא דתנן בבכורים מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו והכהן מניח ידו מלמטה ובספרים כתוב איפכא וטעות נפל בכולם והכי איתא התם במסכת בכורים והרא"ם זכרונו לברכה בנימוקי החומש הקשה גבי חוברין נמי לעביד בכי האי גוונא ואמאי אמרינן אין תנופה בחוברים ויש לומר דהכי קאמר אין תנופה מעכבת בכל החוברין אלא אחד על ידי כלם מניף תדע שאם לא כן כשהחוברים הם מרובים והכלי הוא קטן היכי נעביד וכי תימא מה בכך והא תנופה לא מעכבא הא קיימא לן כרבי זירא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אלא על כרחין אית לן למימר דאחד מניף על ידי כולם והרי אף בחוברין מועטין א' ע"י כלם וה"ה שאם רצה להניף כלם כאחד ידיהם זה בצד זה שפיר דמי ועי"ל דיד זה בצד זה א"א לצמצם שלא ירים א' מהם ידו קודם חברו והו"ל כשתי תנופות אבל כשידיה' זה תחת זה כלהו בבת א' הם מניפין אך ק' כיון דאתיא יד יד מנ"ל שלא יהיו יד כהן ויד בעלים שוין ואמאי תנן כהן מניח ידו תחת יד בעלים או תחת יד ממש או שהבעלי' אוחזין בשפתי הכלי והכהן למטה והא ג"ש ילפי דמיד כשהכהן מכניס ידו תחת יד הבעלים עיקר הגבהה בי' ולא בבעלים ואם הבעלים מגביהים אין שם תנופה דכהן וניחא טפי לומר שיכניס כהן מצד א' ובעלי' מצד א' ויגביהו כא' עי"ל דלא אשכחן תנופה אלא בכהן דכתיב והניף הכהן אבל הבעלים כתיב ידיו תביאנה שתהיה המנחה בידיו וכהן מניף לכך אמרו מכניס את ידו תחת הבעלים ומניף ומצאתי בירוש' בפרקי' וז"ל וכהן מניח ידו תחתיה ומניף ואין הדבר ברור מביא מפה ואינו חושש מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה"ר מצוי לשעה ע"כ וזה שלא כדברי התוס' בלשון שני שבקרא שהבעלים אוחזין בשפת הכלי שא"כ לא היה צריך מפה ואין הדבר כעור ועוד איתא בירושלמי פ' היה נוטל ולקח הכהן מיד האש' מנחת הקנאות וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה לתוך כלי שרת כלו' דמהיכא ילפינן דתחלתה בכלי חול דהיינו כפיפה מצרית ואי ס"ד שהבעלים אוחזין בשפת הכלים מאי קשיא ליה דמעיקרא היתה על כפיה דכתיב ונתן על כפה את מנחת הקנאות וכתיב ולקח הכהן מיד האשה ונותן על ידיו להניף אלא שהאשה אוחזת בשעת הכלי:

דף לז כל מצוה שהיא תלויה בארץ וכו' חוץ מן הערל' והכלאי' כת' התו' בירוש' פריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשל עכו"ם וכ"ת פטר חמור נמי אינה בשל עכו"ם ופריך מינה ההוא למאי דסלקא דעתיה מעיקרא דמשום דכתיב ביה ביאה היה פריך דפטר חמור נמי ביאה כתיב ביה ומסיק דתלייה היינו חובת קרקע ופטר חמור חובת הגוף ואם כן השתא לפי המסקנא מה לי אם אינה בעכו"ם הא מתניתין לא תלי לה אלא במצוה שהיא תלויה בארץ וי"ל דדמי טפי לחובת הגוף הואיל וגלגול העכו"ם גורם לפטור ולא קרינן ליה חוב' קרקע אלא משום דלא נתחייבו בחלה עד שיכנסו לא"י ואם תאמר מה הוכיחו התוס' בסמוך דערלה נוהגת בשל עכו"ם דמשמע אף בחוצה לארץ וכן בחדש הוכיחו דנוהגת בשל עכו"ם כיון דתני להו ולא תני חלה דילמא חלה שאני שאף בארץ ישראל עיסתו פטורה והטעם משום דראשית עריסותיכם כתיב דמשום הכי דמיא לחובת הגוף ובלא כן קשה מה היא דמייתו מגבינות העכו"ם שמעמידין בשרף ערלה דעל כרחין ההיא בארץ ישראל מיירי דאי בחוצה לארץ ספק ערלה היא ובח"ל מותר וי"ל דכך הם מוכיחין דמדקאמר חוץ מן הערלה דנוהגת בח"ל דבארץ קאמר בכל מידי דרבנן כעין דאורייתא בא"י תקון:

והא דכתבו התוס' ואין לומר לפי שאינה אלא מדרבנן תימא אמאי לא הוכיחו מגופה דמתני' דקתני חוץ מן הערלה וכו' ואמרי' הערלה הלכה והכלאים מד"ס וי"ל דכלאים יש לפרש דמשום הרכבת האילן קתני לה דקתני לוקין על הכלאים דבר תורה ומפ' לה בגמר' הרכבת האילן וערלה פלוגתא דאמוראי היא וסתמא דירוש' כר' יוחנן אבל התוס' הוכיחו לגמרא דידן אליבא דמ"ד דרבנן ואם תאמר טפי הו"ל דהא דלא תני תרומ' משום דאף בארץ נוהג מדרבנן כדאיתא בפ"ב דכתובות וכ"ת חלה נמ' פלוגת' היא בפרק יוצא דופן דאשכחינהו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן דאפי' תימא תרומה דרבנן חלה דאורייתא וי"ל דסוגיא דירושלמי כאן ובדמאי ובפ"ו דשביעית דבימי עזרא מאליהן קבלו עליה' את המעשרות ומייתי מדכתי' ובכל זאת אנו כורתים אמנה וכו' ופריך מה מקיים ר' יוחנן ואת בכורות בקרינו מכאן שקבלו עליהם וכו' ולא פריך מחלה דכתיב התם ואת ראשית עריסותיכם אלמא חלה נמי מאליהן קבלו עליהם ומיהו יש לדחות דלא פריך מחלה משום דפלוגתא היא:

והא דכתבו התוס' ואעפ"י שאין אנו יודעין בודאי יש לנו לילך אחר הרוב תימא דספק ערלה בח"ל היא ולא אזלי' בתר רובא אעפ"י שאנו יודעים בודאי שהיא של ערלה כדתנן ובלבד שלא יראנו לוקט ואמרי' בגמ' דאמר ליה לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול ורב אויא ורבא בר רב נחמן ספוקי מספקי אהדדי:

הרי תפילין ופטר חמור פרש"י פטר חמור בפטר רחם תלה רחמנא ותימא הוא במה איתלה בפטר רחם כיון דכתיב ביה ביאה אינו נוהג אלא בארץ:

החוקים אלו המדרשות פי' מדרשן של כתובים כגון רבויים ומעוטים כה"ג דרשי' בפ' אמרו לו החוקים אשר דבר ה' ביד משה לו החוקים אלו המדרשות אשר דבר זו הלכה וכו' המשפטים אלו הדינין