חידושי המהרי”ט לג

ואהא דאמרי' בגמ' סד"א נילף ט"ו ט"ו דמחג הסוכו' תקשו בתוס' למאן אצטריך כל שישנו וכו' אי פטירי למה לי האזרח והקש' הרב מהר"ר יוסף בן לב ז"ל אמאי לא תקשו התו' הך קושי' גבי הקהל לשחוק מיניה ומדאצטריך זכורך בראיה שמעינן לה ועוד הקש' למה שתירצו דהו"א דהאזרח אתא לרבויי דלמעוטי לא אצטריך דאיפכא אמרי' לקמן אי כת' רחמנא הקהל ולא כתי' מצה הו"א נילף ט"ו ט"ו מסוכות אדרבא הול"ל הו"א מחייבי' בסוכה מהאזרח ואדרבא איפכא קשיא לי דאי לא כתי' מצה הוה גמרי' מהקהל לחיובא טפי מתפילין דלחומרא מקשינן וע"כ אצטריך האזרח למעוטי דלרבויי לא אצטריך ולהכי אמרי' בגמ' סד"א נילף ט"ו ט"ו והשתא קושי' התוס' מעיקר' ליתא לא גבי מצה ולא גבי הקהל דשפיר אצטריך טעמא דכל שישנו כי היכי דנהוי מצה והקהל שני כתובים ומיהו יש לפרש שקושית התוס' היא אתרווייהו בהדי הדדי לשתוק בין ממצה בין מהקהל ותפוק לי' מדאצטריך האזרח גבי סוכה ומדאצטריך זכורך בראיה ותרצו דע"כ מצה אצטריך דלא תימא האזרח לרבויי דלמעוטי לא אצטרי' דגמרינן מתפילין וכיון דצריך למכת' מצה תו לא קשה לשתוק מהקהל דהקהל אצטריך דלהוו שני כתובי' ולא נגמר ממצה ועוד יש לומר שהתוס' הקשו גבי מצה דוקא דנגמר מדאיצטריך האזרח לפטורא דמהקהל גרידא לא מצי למילף דמה להקהל שכן חייב בו טפילין וכי פריך בגמ' נגמר מהקהל מכח מצה פריך אבל אי שתיק ממצה תו לא מצי יליף מהקהל כדפי' לעיל אבל גבי הקהל לא מצו התוס' לאקשויי לשתוק מיניה ונילף מדאצטריך האזרח דהאזרח אצטריך כי היכי דלא נילף ממצה לחיובא וא"ת היכי כת' התו' דלא נכתוב חייובא גבי מצה א"כ הו"ל לתפילין וסוכה שני כתובים הבאי' כא' והוו מיעוטא לחייב בשאר מצות ומצה אדרבא ילפי' בג"ש דט"ו ט"ו אע"ג דהוו שני כתובי' כדכת' התוס' בסמוך דבג"ש ילפי' וי"ל דאי איפשר לומר כן דתפילין וסוכה שני כתובי' א"כ לא לכתוב רחמנא חייובא דנשים גבי הקהל כיון דכל מצות חייבות השתא דתקי' שטפלים פטורים בכל התורה חייב את הנשים מקום שחייבי' טפלים אינו דין שנחייב את הנשים והך ק"ו מפיק מג"ש דראי' ראיה ולא שייך השת' לומר מעלו טפלי' דאתו לכלל חייובא דאדרב' נשים חייבו' מהשתא בכל המצות בר מתפילין וסוכה והא דכת' התוס' דמק"ו דטפלי' לא אתו דהטפלי' מעלו טפי היינו לפי האמ' דילפי פטורא בכל המצות מתפילין ומהך טעמא נמי א"ש דלא מצו התוס' לאקשויי גבי הקהל לשתוק מחייובא דנשים ומדאצטריך זכורך בראיה שמעי' דאי שתיק מנשים דהקהל הוה ילפי' ממצה בבנין אב ואדרבה מתפילין לא גמרי' דהו"ל תפילין וראי' שני כתובי' ומצה אצטריך דלא נילף מסוכה בג"ש ואכתי קשה לפי המסקנ' דבר מהקהל הוו שני כתובי' כדכת' התוס' דאיכא קידוש היום ואיכא שמחה למאן דלית ליה דאביי לא לכתוב רחמנא בהקהל נשים ונילף מדאצטריך זכורך בראי' דמיהי תיתי לחייבם וי"ל דאביי ס"ל בפ' מי שמתו דקידוש היום דרבנן הוא דמחייבי' נשים וגמרא מיירי השתא אליבא דאביי דלית ליה לא שמחה ולא קידוש היום ולקמן מיירי למ"ד ב' כתובי' מלמדין ג' אינן מלמדין ואכתי לדידן דאיכא שמחה וקי"ל כרבא בפ' מי שמתו דנשים חייבו' בקידוש דבר תורה וקיימא לן בכולי גמרא שני כתובי' הבאים כאחד אינן מלמדין לא לכתוב רחמנא גבי הקהל ונילף מדאצטריך זכורך בראיה ועוד הדבר קשה דדבר חדש חדשו לנו התוס' במקום הזה דלשתוק מכל שישנו והוה ילפי' חייוב' מדאצטריך האזרח דלא נילף ממצה דכיון דאכתי מצה לא כתיב היאך נבדה מעצמנו ללמוד ממנה חייוב אין אלו אלא דברי נביאות ומדברי התוספו' כאן הורגלנו להקשות בענין זה בשאר מקומות בגמרא וראיתי לתוספות ז"ל בפ' נערה שנתפתתה בשמעת' דהגיורת שנתגייר' בתה עמה דדרשינן בתולת ישראל ולא בתולת גרים והקשו בתוספות אמאי אצטריך אם מאן ימאן לרבו' יתומה מבתולת ישראל נפקא מדממעט דוקא בת גרים ונר' לרשב"א דאי לאו דמרבי' יתומה ממאן ימאן לא הוה דרשי' בתולת גרים אלא לדרשא אחריתי כיון דמשום בת גרים לא צריך קרא ואיפשר דבכה"ג תירצו כאן התוספות דהו"א דהאזרח אתא לרבויי וה"ה דכל כי האי גוונא הוה מוקמי ליה לדרשא אחריתי ובפ"ק דיבמות בשמעת' דהבערה דדרשינן לא תבערו להבערא בת כהן הקשו לא לכתוב רחמנא מעם מזבחי ומדאצטרך לא תבערו שמעינן ותירצו בלשון ראשון דהיתי דרשו לדרשה אחריתי ועוד תירצו שם תירוץ אחר והריטב"א פי' דלפי מאי דפסק גמרא דגמרינן מתפילין בהקישא דלמען תהיה תורת ה' בפיך ומצה והקהל לגופיה צריכי דלא נילף מהקישא והאזרח אצטריך כי היכי דלא נילף מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות השתא מקשים התוספות לשתוק ממצה ונילף מדאצטריך האזרח לפטורא דמהיקשא ילפי' דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ואכתי קשה גבי הקהל נמי אמאי לא הקשו התוס' לשתוק מינייהו ולא מצי לתרוצי מידי ועוד דההיא לאו מסקנא היא דלא אתמר אלא למ"ד שני כתובים מלמדים ולדידיה ליכא למפרך לשתוק ממצה או לשתוק מהקהל שכן שיטת כל שני כתובים אף גב דחד מיניהו מייתר גמרינן מיניה כמו שאפ' לקמן אבל מסקנא דשמעתין לדידן דקי"ל שני כתובי' אין מלמדין הכא שאני משום דאיכא ג' כתובים והיאך הקשו התו' כאן בסתם אמילתא דלא קיימי לפי האמת:

אשה בעלה משמחה פי' בקו' אין חובת השמחה באשה אלא על בעלה שישמחנה וק' לר"ת דהיינו בזמן שבית המקדש קיים וכו' ועוד דמשמע מתוך לשון הקו' שאינו חייב להעלותה לירושלים וכו' לשון התוס' ותימה מה הוקשה להם על דברי רש"י שלא דבר אלא בהווה בזמן הזה וה"ה בזמן המקדש ששמחה בבשר שלמים כדאמרי' בערבי פסחים מה הוצרך ר"ת אחר כך לחזור ולפרש בעלה משמחה שהחובה מוטלת על בעלה וכו' וגם מה שכתב ועוד אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה מאי קשיא להו מעיקרא דאמרי ועוד ונר' דמתוך לשון רש"י ז"ל משמע דלהכי לא גמרי' משמחה לפי שאין בשמחה מצוה אלא בעלה נצטווה לשמחה כשם שנצטווה בגר ויתום ואלמנה דומיא דצדקה לעני שאין העני מקיים מצוה בקבלתה אף כאן אם האשה מרוצה שלא בכלים נאים ולא בבגדי צבעונין פשיטא שאינה מבטלת מצוה ומשמע מתוך פי' שאילו היתה היא מקיימת מצוה בדבר אע"פ שהחובה תהא מוטלת על בעלה הוה פרכי' והרי שמחה שהז"ג וישנה באשה לכך הקשה רבינו תם דע"כ בזמן המקדש איכא שלמי שמחה שאכילתן מצוה ולא מפטרא בבשר תאוה דאכלה משופרי שופרי שאין הדבר תלוי בשמחת אכילה גסה אלא באכילה לשם מצוה והוכחו מדאמרי' דהוה אימיה דמחייבה בשמחה ולא קאמר דמחייב אלמא איהי גופה מחייבא ואם לאו נמצאת מבטלת מצוה ולפרש"י המצוה על בעלה שיש מחנה ועוד אפי' לא תידוק מלשון דמחייבה מ"מ משמע דלא סגי דלא אזלא ואם הדבר תלוי בשמחתה והיא חפצה יותר בכלי זה יכולה לעשות בביתה ועוד הוכיחו שנוהגת מצוה זו בנשים מדתניא שהשמחה נוהגת באיש ובאשה לכך פר"ת דאע"ג דעיקר המצוה באכילת שלמים בירושלים והיא מקיימת מצוה באכילתן מ"מ כיון שהחובה מוטלת על בעלה לא ילפי' מינה ולא דמי לשאר קרבנות שבעלה חייב בהן שאני הכא שאם לא היה בעלה היא גופה לא מחייב' לאיתויי' שלמי שמחה:

ולא בעי הקהל כתב התוס' פי' לא לכתוב חיובא דנשים גבי הקהל פי' לפי' דלבעי למימר דאפי' לא כתיב חיוב דנשים כלל אית לן חיובייהו גבי הקהל מק"ו דטף דהך ק"ו פריכ' דאדרבא טפלים עדיף כדכ' התוס' בסמוך אלא לא לכתוב חיובא דנשים גבי הקהל אלא גבי מצה והיינו דכתב אבל מצות הקהל אם לא היה מודיענו חיובא דנשים בשום דוכתא בעי למכתב בגופיה דמק"ו לא אתי:

הו"א נילף ראיה ראיה מהקהל וא"ת הא אמרי' מצה והקהל שני כתובים וכו' לשון התוס' והא דלא הקשו התוס' לעיל דמקשינן תפילין לת"ת אע"ג דת"ת ופריה ורביה שני כתיבי' כדאמרי' בסמוך דפשיטא להו דבג"ש ילפי' מינייהו אבל הכא דק"ו דטפלי' מפקא מג"ש ולא מצי למילף מהקהל אלא מכח הוכחה מצה קשיא להו דמצה והקהל שני כתובי' ותירצו שפיר כדפירשתי לעיל וקשה דבס"פ איזהו מקומן דבכור ומעשר והפסח שטעונין מתן דמים כנגד היסוד אתיא זריקה זריקה מעולה ופרכי' אי מה להלן שתי מתנות אף כאן ב' מתנות ומשני דסביב בעולה וסביב בחטאת הו"ל שניכתובי' ואין מלמדין וכת' רש"י שם ואע"ג דהכא לאו בבנין אב באים ללמוד אשמועי' אביי דאין מלמדין אפי' בגז"ש אותו שנכתב בשניה':

נשים חייבות מנ"ל דיליף ממורא וכת' התוס' דמצי למימר דיליף ממזוז' וחד מינייהו נקט וקשה דבסמוך פריך ונילף מת"ת והק' התוספות אדרבא לחומרא מקשינן ותרצו בלשון שני דשאני אב ואם שהיקש כבודם לכבוד המקום ועוד דגם במורא פעמים שאינה חייבת אכתי תקשי מזוזה תוכיח דלא שייך בה הני טעמי ועוד קשה לדבריהם כי פריך בסמוך לר' יוחנן ב"ב מא"ל נגמר מפרו ורבו דליכא למפרך כדפרי' גבי מורא וי"ל דממורא גריד' לא מצי למילף שכן חיים תלוי' בה ונשים נמי בעי חיי אבל י"ל מורא תוכיח מה למורא שכן הוקש כבודם מזוזה תוכיח והדר דינא ואתי במה הצד מיהו השתא ליכא למימר לחומרא מקשינן דמת"ת ילפי' דאתיא בק"ו ולא מפרך ולא מצי למימר מורא תוכיח מזוזה תוכיח לסתור ק"ו כיון דבכל חד וחד אית לי' פרכא ויש בהם צד חמור ואע"ג דצד חמור לא פרכי' היינו ללמוד מהם במה הצד בשאין ללמוד ממקום אחר איפכא אבל לסתור ק"ו אין לעשות יוכיח עד שיהא שוה למלמד ואם תאמר כשבאו התוספות להצריך מורא ומזוז' אמאי לא כתבו דאי לא כתו' מורא ממזוזה לא ילפי' שכן חיים תלויים בה ומיהו בלאו הכי קשה אמאי לא כת' ואי כתיב מורא הי"א שאני מורא שהוקש כבודם דאין לומר דלאו פרכא היא לגמרי והתוספות לא כתבוה אלא לומר דעדיף למגמר מת"ת טפי ליתא דודאי פרכא אלימתא בכה"ג פרכינ' בסוף אלו מציאות והכי נמי אמרי' בפ"ק דיבמות וגם לקמן קשה דאמרי במורא בפריה ורביה צריכי אמאי לא אמרי' הני צריכותי אלא י"ל דהכא רצו לתרץ התוס' לפי האמת דמסיק דת"ת ופריה ורביה היו שני כתובי' וילפי' מינייהו חייובא בשאר מצות שלא הזמן גרמא מורא ומזוזה לחייובא למאי צריכי דב' כתובים הוי כמו מיעוטא כדכתב התוספות לקמן והא דפרכי' לקמן לר"י ב"ב מאי איכא למימר משום דההיא דפרו ורבו נמי גרידא לא סגי דשאני היא שאין המצוה נעשית אלא על ידי שניהם הילכך חייב את האשה ע"י האיש ומיהו כי אמרי' אי כתיב פריה ורביה ולא כתיב מורא לא פרכי' כה"ג משום דאיכא למימר מזוזה תוכיח להכי מייתי פרכא מיניה וביה והא דכתבו התוספות דאי כתיב מורא ולא כתיב מזוזה הו"א דבמזוזה יהיו פטורין דילפינן מת"ת הקשה הרב מהר"ר שלמה הכהן ז"ל אם כן לשתו' מת"ת ומדאצטריך למכתב חייובא דנשים גבי מזוזה ילפי' דלגופא לא אצטריך דמצות עשה שלא הז"ג היא דקיימא לן דחייבת דבלא ת"ת הוה ליה פריה ה ורביה ופדיון הבן ב' כתובים אלא ש"מ דנשים פטורות מת"ת להכי אצטריך חייובא גבי מזוזה דלא נילף מת"ת כמו שהקשו התוספות לעיל ואין לומר דלא גלי לן אלא לפטור בתפילין דמצות שהז"ג היא דת"ת נמי יליף מינה בהיקשא לפטורא וגם אין לומר דאתא ללמד חייובא גבי תפילין בהיקשא דבלאו טעמא דלמען ידעי' דבמזוזה חייבות שלא הזמן גרמא ונקיש תפילין למזוזה ולא אמרי' אדרבא אקיש מזוזה לתפילין דלחומרא מקשינן ויש לומר דבלא ת"ת לא הוו פריה ורביה ופדיון הבן ב' כתובים