חידושי המהרי”ט לב

תעשה לך ויש לומר דדוקא גבי מצה משום דתרי מילי נינהו דרשי' מדסמכינהו קרא ש"מ דכל אותן שהוא מצוה על החמץ מצוה על המצה אבל מעקה אבידה ושילוח הקן דעשה ול"ת כולהו חד עניינא הוא לא דרשי' מדסמכינהו דלעבור עליהם בלאו ועשה אתא וגבי ציצית נמי יש לומר דשפיר שייכי אהדדי להתיר כלאי' בציצית הילכך לא דרשי' מידי מדסמכינהו דהא דאמרינן בפרק מי שמתו דנשים פטורות מקדוש היום דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהי בזכירה אע"ג דאצטריך למילי אחריני התם הוי כעין היקש ואין היקש למחצה וכן לקמן כל שישנו בהקפה ישנו בהשחתה חשיב היקש כמו שאפר' בס"ד ואם תאמר אמאי לא משני ר"י ז"ל בבונה ע"מ שלא לעשות מעקה שכבר עבר על הלאו והשתא ליכא אלא עשה וי"ל דהניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד בטלו ולא בטלו כל זמן שלא נתבטל אינו עובר עליו דבעמוד ועשה קאי כדאמרינן בשלהי חולין ואם תאמר אבידה ושלוח הקן לאו שנתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרי' בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומצות ל"ת נפ"ל לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם והני לא מקרי חטאות שנתקן הכתוב לעשה ויש לומר דמכל מקום מעקה אית ביה לאו גמור אחר העשה ולוקין עליו לכך הוצרך ר"י ז"ל לתרץ בבונה ע"מ לעשות ובהכי מתרצו נמי כולהו:

ומצות עשה שהז"ג נשים פטורות מנ"ל ואם תאמר מדבעי מנ"ל דפטורות אלמא מסברה חייבות בכל המצות אם כן היכי פריך בתר הכי ונקיש תפילין למזוזה לחייובה הא ע"ע לא אתא היקשה להכי דמהי תיתי למפטרינהו ויש לומר דהשתא פריך את"ל דגמרי מסוכה או מראיה לפטור כל מצות עשה שהזמן גרמא תפילין מיהא נקיש למזוזה לחייובא דלפטורא לא אצטריך ואם תאמר והיכי פריך ונקיש מזוזה לת"ת לפטור אם כן לשתוק מהיקשה דתפילין נגמור מבנין אב מסוכה או ראיה דע"כ לא אצטריך תפילין אלא כי היכי דלא נגמר ממזוזה כדאמרי בסמוך ויש לומר דהכי נמי קאמר ונקיש מזוזה לת"ת ונהוו תפילין וראיה שני כתובים הבאים כאחד ואם תאמר השתא דאתקש תפילין לפטורה מכח תרי היקשי ואצטריך דלא נימא אקיש תפילין למזוזה לשתוק מהיקשה דתפילין לת"ת ומהיקשה דתפילין למזוזה ונילף בבנין אב מסוכה או מראיה וי"ל דהקישה דתפילין למזוזה היינו מדסמכינהו והך סמיכו' דרשי' בפ' התכלת לענין ס"ת ומזוזה שכתבה עכו"ם דפסולים דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה והשתא ס"ד דאתקוש תפילין למזוזה להכי אצטריך הקישה דת"ת:

גברי בעו חיי וכו' כתב התוס' והא דכתיב כי היא חייך דמשמע נמי חייבת בת"ת יש לומר דקרא לא קאי את"ת אלא אקיום מצות ותימה הוא דלקמן בפרקין אהא דאלו דברים שאדם אוכל משכרן בעוה"ז אמרי' ת"ת מנ"ל דכתי' כי היא חייך אלמא לאו קיום מצות קאי והא דלא מייתי התם מקרא דלמאן ירבו דשמא מקר' נדרש לפניו ולא לפני פניו כדפליגי אמוראי בפ' במה מדליקין והא דאמר התם דלא קאי את"ת לא חייש להך קרא דכי היא חייך דלא מיירי התם בחיי הבנים דאהא פליגי התם:

והא דפי' התוס' דאע"ג דהאי קרא קאי נמי את"ת מיהו אין לחייבם בת"ת משום דאיכא בהו מיעוטא אבל מזוזה מהניא בה האי סברה לאפוקי מהיקשה. וק' כיון דע"כ את"ת נמי קאי כדמוכח בשבת אלמא אכולה פרשה קאי ותפילין בכלל ואתא סברה ומפקה מהיקשה דאין לומר כיון דכתיב מעוטא גבי ת"ת דסמכה למזוזה הפסיק הענין ותו לא קאי אתפילין דלעיל מינה דע"כ טעמא דאריכות ימים קאי נמי את"ת אלא דפטרינהו קרא בהדי' ולענין מתן שכר אכולה פרשה קאי ועוד ק' דבכל דוכתא אתא היקשה למפקה מסברה והיאך כתבו התוס' דסברה דגברי בעי חיי מפקא מהיקשה ועוד מה סברה היא זאת ת"ת תוכיח דע"כ תליא בחיים ומעטן הכתוב ועוד תימה שהתוס' לקמן א"א דנשים חייבות בשלא הזמן גרמא דילפי ממורא באי להצריך מורא ומזוזה וכיון דמסברה נפקא לא שייך לומר לשתוק קרא מיניה וי"ל דהוי כעין נתינת טעם ולא אתיא אלא לדרש' כדדרשי' בסוף האומר מכי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירים ואע"ג דלר"ש דוקא דדריש טעמא דקרא אמרי' הכי אבל לרבנן אצטריך קרא לפרושי טעמא הכא ליכא למימר הכי דלא גלה הכתוב מתן שכרן של מצות אלא ע"כ לא אתא אלא שנלמוד מתוך הטעם שנשים בכלל שאף הן צריכות חיים וכה"ג דרשי' לקמן גבי קרחה מדכתיב כי עם קדוש אתה שאף הנשים בכלל ואתיא הך סברא ומפקא מהיקשה מכח טעמא דקרא ומיהו לא דרשי' הך טעמא אלא ממזוזה דסמיכה כיון דגלי קרא בת"ת דנשים פטורות הפסיק הענין ותו לא קאי אתפילין דלעיל מינה כדכתב התוספות לקמן גבי הא דדרשי' בני אהרן ולא בנות אהרן ומ"מ בת"ת יש בה אריכות ימים כדאמרי' בבמה מדליקין דמקר' נדרש לפניו ולפני פניו וה"ה דקאי נמי אתפילין שיש בהן אריכות ימים אבל מהך טעמא גרידא לא מחייבינן להו מסברא דהא אתקוש לת"ת ועוד ת"ת תוכיח ואי משום דרש' דלמען הרי ת"ת הפסיק הענין ואהך דרשא כתבו התוספות לקמן דאי שתיק מינה הו"א נקיש לת"ת ואכתי קשה הרי כבוד אב ואם ושילוח הקן כתיב בהו למען יאריכון ימיך כיון דמצות עשה שלא הז"ג הן נהון שני כתובין הבאים כא' ולקמן מצריך מורא ופריה ורביה אליבא דר' יוחנן בן ברוקה והני ודאי לא צריכי:

ואדילפינן מתפילין לפטורא נילף משמחה לחייובא תימ' אדרבא נימא טעמא דכתב רחמנא נשים בשמחה הא לאו הכי פטור כדפרכינן גבי סוכה ויש לומר דס"ד למילף משמחה לכל הפחות שתהיא טפילה לאחרים בשאר מצות כשם שבשלמי שמחה נעשית טפילה דאיהי גופה ידע גמרא דלא מחייבא בפני עצמה אבל סלקא דעתא שהיא מחוייב' להשתתף עם האנשים בשלמי שמחה ומסיק אביי דאשה בעלה משמחה והיא לא מחייבה כלל תדע דפנויה פטורה לגמרי אלא שעשה מי ששרוי אצלה חייב עליה:

ונילף מהקהל וא"ת מה להקהל שכן חייב בו טפלים ויש לומר דלא משני הכי משום דאיכא למימר מצה תוכיח ואם תאמר כי מצריך בסמוך אי כתיב רחמנא הקהל ולא כתב מצה נימא מה להקהל שכן חייב בו טפלים ובלאו הכי קשה דלא מצי למימר דלא לכתוב כל שישנו כלו' סמיכות דמצה לחמץ דבפרק כל שעה דרשינן מהך היקשה דדברים הבאי' לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח ועוד התם בההוא פרקא לר"ש דאמר חמץ משש שעות ולמעלה לאו דאורייתא דכתיב לא תאכל עליו וכו' בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ור' יהודה דס"ל משש שעות ולמעלה דאורייתא דריש ליה לקובעו חובה בזמן הזה דכל ישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ויש לומר דה"ק דמצי למימר דמצה אצטריך אי משום פרכי דטפלים אי משום דרשה דפרק כל שעה אלא דלא בא אלא להוציא מסברת המקשה דפריך אי הכי תפילין וראיה נמי שני כתובים כלו' כיון דאמרת דמצה והקהל שני כתובים אלמא לא חיישת לג"ש דט"ו ט"ו וג"ש דראיה ראיה דמצית למימר אם כן לשתוק מינייהו דלא אצטריכי לשום דרשה א"כ תפילין וראיה נמי שני כתובים ומשני ודאי דחיישנא להך ג"ש ונהי דמצה צריך לדבריך דלא נילף אבל הקהל לא צריך דאיכא ק"י ובהכי א"ש נמי הא דלא קאמר אי כתיב הקהל ולא כתיב מצה הו"א האזרח לרבויי נשים דלמעוטי לא אצטריך כדכתב התוספות דעד השתא לא מיירי אלא לסברת המקשה דלא ידע ק"ו דטפלים ומצה והקהל צריכי וגמרינן מינייהו למעוטי אצטריך:

אי כתיב תפילין ולא כתיב ראיה וכו' ואם תאמר ונתחייב נשים בראיה בק"ו דקטנים דחייבים בראיה מדכתיב כל זכורך כדאמרינן בפר' קמא דחגיגה דכל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית חייב ויש לומר דמה לקטנים שכן ראויין לבא לאחר זמן והא דכתב התו' דהשתא דמצינו דנשים חייבות במצה נדון ק"ו היינו אי ס"ד למילף ממצה חייובה לכל התורה אבל השתא דמצה והקהל שני כתובים וקי"ל דכל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות קטנים מעלו טפי דראויין לבא לכלל חייוב בכולן ובהכי ניחא למאי דדריש לקמן דהוקשה כל התורה לתפילין לשתוק מהקהל ותתי מק"ו דטפלים מכח מצה דטפלים מעלו טפי מנשים דפטרי בכל התורה:

טפלים חייבים וא"ת מה לטפלים שכן חייובם על אביהן כדאמרי' בחגיגה כדי ליתן שכר למביאהן וכי תימא דעבדיכ' ק"ו ממצה להקהל אדרבה נילף איפכא שיהו טפלים חייבים במצה מק"ו דהקהל שחייב בו את הטפלים אע"פ שנשים פטורות מכל מצות עשה שהז"ג מצה שחייב בה את הנשים אינו דין שיחייב בה טפלים וכיון שכן אין לו דין ק"ו והוי כמו מה מצינו ליתן את האמור של זה בזה כדכתב התוספות בפ"ק דחולין בשמעתא דפרד ועגלה ומה מצינו לא מפיק מג"ש דראיה ראיה ועוד נעביד דיו אסוף דינא דיין לנשים שיהיו כטפלים שאין החובה מוטלת עליהם ועוד תימה היכי אתי ק"ו ומפיק מג"ש אדרבה גזירה שוה מפקא מדין ק"ו אפילו תימא דג"ש אתיא למילי אחריני מכל מקום אין ג"ש למחצה ויש לומר דג"ש מופנה מצד אחד היא ולמדין ממנה מה שמפורש בה אבל מאי דאתי מדרשא ואיכא למפרך פרכינן כדאשכחן בריש פרק הנשרפין דאמרינן אתיא הנה הנה אתיא זמה ופרכינן מה לשאר הבא ממנו וכו' ונתקבלה ג"ש למאי דכתיב בהדיא כדמוכח מדברי התוס' שם והשתא אין ללמוד נשים בהקהל מג"ש דראיה דממעטים מוזכורך דמה לראיה שלא חייב בה טפלים ומיהו לעיל דאמרינן אי לא כתיב ראיה הו"א נילף ראיה מהקהל ליכא למפרך מה להקהל שכן חייב בו טפלים דאיכא למימר מצה תוכיח ואם תאמר כיון דע"כ למילף ממצה בבנין אב דבק"ו לא מצי למילף דאיכא למעבד ק"ו איפכא היכי מצי למילף מינה בב"א הו"ל מצה והקהל שני כתובים וי"ל דעיקר ילפותא מג"ש דהקהל היא אלא דמייתי הוכחה ממצה דפרכה דטפלים אינה גורמת קולא וחומר' ותדע דלענין הא דקי"ל אין למדין למד מן הלמד בקדשים בשיש פרכה באותו הדין מצית למעבד יוכיח מדבר הלמד מאחרים כדכתב התוספות בפ"ק דשביעות דגמרי שעירי הרגלים משל ר"ח ופרכינן שכן תדיר ומייתי' משל יום הכפורים אע"ג דשל י"ה למד בהקש כתב התוס' דמהני למעב' יוכיח לבטל הפרכה: