חידושי המהרי”ט כח

דף כח ממון שנתנה להתבע וכולי ואם תאמר מה לסוטה שכן החמיר בה הכתוב לעשות בה ספק כודאי לכך החמיר בה ג"כ לענין גלגול ויש לומר דהכי דיינינן ומה עד אחד שלא נתנה להתבע בסוטה נתנה להתבע בממון גלגול שנתנה להתגלגל בסוטה אינו דין שנתגלגל בממון וכי תימא טענת ספק תוכיח שנתנה להתבע בסוטה ולא נתנה להתבע בממון אפילו על פי שנים מה לטענ' ספק שכן עשאה הכתוב כודאי כדאמרי' בסוטה בכמה דוכתי תאמר בגלגול קרקע שאפילו בודאי לא נתן להתבע כלל אבל לקמן דבעי למילף גלגול של טענה ספק בממון מק"ו דסוטה לא מצי למפרך כה"ג דאם כן כל טענת ספק עשאה הכתוב כודאי להחמיר עליה:

נאמרה שבועה בפנים וכו' תימה אי מק"ו לא אתיא דאיכא למפרך במה מצינו היכי אתיא:

הקורא לחברו עבד יהא בנדוי מכאן מדקדק ר"ת דכל היכא דאמרינן בכה"ג כההוא דנדרים וכולי לשון התו' וקשה דממקומו מההיא דנדרים הוא מוכרע דאם אותו שיצאה הזכרה מפיו צריך לנדותו ואינו ממילא מנודה שומעו לא נדה מבעיא וי"ל דאיכא לפרושי ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי כלומר הוא עצמו נוהג בעצמו נדוי וכן ראיתי משם הרמב"ן ז"ל. והא דכתב טעמא דקורא לחברו ממזר שהוא אומר שחברו עבר בלאו קשה דאפשר בנשאת ע"פ ב"ד ששמעה בבעלה שמת ועוד אמר לו אכלת חלב הכי נמי דלקי ויש לפרש דלקי מלאו דלא תלך רכיל דמיני' נפ"ל אזהרה למוציא ש"ר והקורא לחברו עבד דחמיר מממזר דליתיה במצות קים ליה בדרבה מיניה שהוא בנדוי כדאמרינן בעלמא אמלקו' לגבי נדוי דטבא ליה עבד ליה:

כל הנעשה דמים באחר פירוש בקונטרס כל שדרכו לתתו בדמים וכו' וסמכו התוספות ענין לו הא דפליגי רב ולוי בפרק הזהב משום דלפ' הקונ' קמ"ל בהא לישנא דכל הנעשה בדמים דאף על גב דרגילות לתתו לעולם בתורת דמים השתא דאמר ליה בתורת חליפין קנו ומיהו ללוי דאמר בכליו של מקנ' מאי רבותא נקט בהאי לישנא והיינו דכתבו התו' לרב ניחא שפיר:

ש"מ מטבע נעשה חליפין כתבו בתוספות ואם תאמר ומה טעם מטבע נעשה חליפין למ"ד פירי נא עבדי חליפין ואי תימא והא אתמוהי קמתמ' גמרא ש"מ שתוספות אזלי לשיטתייהו דסברי דכי פריך הניחא אמאי דס"ד דוקא הוא ולא קשיא לענין דמים אלא לענין פירות אלמא לכולי עלמא א"ש וקשה דהא מסיק יש דמים שהם כחליפין ולרב ששת דוקא קאמר דמעות קונות:

יש דמים שהן כחליפין ובמאי קכי במילי ועוד הא ליתנהו לזוזי בעולם ולעיל כתבו התוספות דאין קנין במה שהקונה חייב המעות ובמציע' שם פירשו התוספות דהוי כהנאת מלוה דחזי לקדושי ביה ולדבריהם צריך לומר דאמר ליה בהאי לישנא דומיא דקידושין וקשה אם כן כל מחיל' מלוה תקני וזה תימה שלא תהא מחילה גדול מנתינ' המעות עצמן ויש לומר דשאני מעות הללו שמכח פירות מעיקרא הם באים ומיהו בירוש' מעמידה במעמד שלשתן וצריך לפרשה בפקדון דאיתיה בעיניה אי נמי במלוה ופרע שליש המעות ומיהו כיון דלא בא לידו של זה ולא זכה בהם לא חשיבי כזוזי דידיה:

הניחא לרב ששת כתבו התוספות והשתא ניחא ליה למאי דס"ד מעיקר' ולמאי דאוקימנא השתא. ותימא דמעיקרא לא פרכי לאוקמתא דהשתא מידי ויש לומר דהוקשה להם דמשמע דהך קס"ד אדחיה לה ואי ביש דמים איירי אמאי מדחה לכך כתב דרישא דמתניתין לכולי עלמא במטבע מיירי דנעשה חליפין דחשוב ככלי ובסיפא הוא דקאמר דלרב ששת הכי קאמר אפירות נמי וכו' ולרב נחמן הכי קאמר מטבע בתורת חליפין מהני ויש דמים שאפילו בתורת דמים מהני והשתא דינא דסיפא ניחא אף למסקנא דמהני אבל רישא דמטבע לא קי"ל הכי בהזהב ועל כרחך כל הני שום קאמר:

משכו במאתים וכולי כתבו התוספות וכיון דמשכו במאתים אינו יכול לחזור בו פי' אע"ג דמשך לוקח בשתיקה על פי דבריו של גזבר כאמירה דמי ותרצו כיון דבטעות הוא פי' דלא סמכה דעתיה דלוק' עד שיזכה שלא יוכל גזבר לחזור:

והא דכתב א"נ דהתם בששם אותה בפחות משוויה וכו' קשה דאדרבא איפכא קי"ל בעלמא דטעות דאותה שעה מקרי טעות טפי ממה שנשתנה השער לאחר מכאן לענין מקח טעות וכן לענין גביה אמרינן נן בנזיר פרק ב"ש מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה נזר הרי זה נזיר ואם לאחר שנגנבה נזר אינו נזיר ויש לומר דכך הם דברי התוספות דבשלמא גבי הדיוט שנמצא אונאה במקח בשעת קנין דין הוא שמקחו בטל משום דאנן סהדי דבטעות היה שלא ידע שער שבשוק דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל גבי הקדש אין לנו לבטל ההקדש מחמת כן שאני אומר מוותר להקדש וידע ומחילה:

אטו הדיוט במי שפרע קאי וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו וכו' לשון התוס' פי' כיון דהדיוט במי שפרע הקדש אפילו גזבר רוצה לקבל מי שפרע אנן הדרינן עובדא והשתא ק' מההיא דהנזקין דאל"כ מצי לאוקמי ההיא דיתמי כגון שרוצה אפוטרי' לקבל מי שפרע:

והא דתרצו דלא דמי דגבי הקדש אוקמ' בכסף וגבי יתמי אוקמי אמשיכ' בדאוריית' קשה דלר"ה דאמר מעות קונית יתמי מי אוקמינהי אדאוריית' בכסף דלדידיה אין חילוק מדאורייתא בין הדיוט לגבוה שכולם קונים בכסף וי"ל דגבי יתמי כי תקינו רבנן משיכה ופשטה תקנתם אף בהם כי יהיב יתמי זוזי אפירי דתקנתא דידהו היא שלא יאמרו להם נשרפו חיטכם בעליה וכן לענין יוקרא וזולא דכיון דאחריות רמינן על המוכר אין סברא לומר שיהא הריוח של היתומים אם אייקיר כדכתב התוס' בפרק הנזקין הילכך כיון דקאי במי שפרע מוקמי' להו אדינייהו אתקנתא דרבנן אבל גבי הקדש כי יהיב גזבר זוזי אפירי לא עבוד רבנן תקנתא ואחריות על ההקדש וכן מוכח בהנזקין ושמא הטעם משום דלא חיישי' שיאמר לו נשרפו חיטיך בעליה דבהקדש מזדריז איניש טפי מבשלו וטרח ומציל וכ"ש שלא יעשה קנוניא על ההקדש:

דף כט מאי כל מצות הבן על האב אילימא וכו' וא"ת מאי דוחקיה לאוקמי בהכי דודאי פשיטא דמתני' מצות המוטלות על האב קאמר וי"ל דבעי לאיתויי סייעת' לההיא ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ממתני' דע"כ מתני' המוטלות על האב קאמר דאי מוטלות על הבן אף נשים חייבות דכתיב תיראו כדתניא וכו' ולקמן מייתי סייעתא להך בריית' מכח ברייתא דהאב חייב והכי אורחיה דגמרא וא"ת נוקי מתני' בשרשו' אחרים עליה כדמסיים איש ספק בידו וי"ל דמשמע לית אמתני' דקתני בסתמא נשים פטורות לגמרי קאמר:

איהו מנ"ל דלא מחייבא ולרב דאמ' בפרק אין מעמי' אשה אינה כשרה למול ונפ"ל מואתה את בריתי תשמור ואשה לאו בת מילה כת' התוס' שם דהא דמצריך קרא דאותו ולא אותה הכא היינו שאינו מחוייב לבקש למוהלו וא"ת אמאי לא מפיק ליה הכא מקרא דהת' ואתה את בריתי תשמור ולזרעך אחריך אלמא לדידיה מזהר ולא לדידה דלאו בת מילה היא וי"ל דמההוא קרא אין הכרע דמיירי במצות הבן על האב אבל בהך קרא דאשר צוה אותו הוא דדרשינן בהדיא שנצטוה למול את יצחק וכתי' אותו ולא אות':

אותו ולא אותה כת' בתוס' דאתיא כמ"ד נוהג' בליל' מילה שלא בזמנה וא"ת למ"ד אינה נוהגת אותו למה לי וי"ל דס"ד דמילה שאני הואיל ורמיא אב"ד כ"ש דרמיא על האם א"כ מקר' דהמול לכם הו"א אתרוייהו קאי דומי' דפרי' ורביה דמדכתיב פרו ורבו לשון רבים דרשי' דקאי אתרוייהו כדאמרינן בשלהי פרקין וק"ל אמאי לא תירצו התוס' אפי' למ"ד אינה נוהגת אלא ביום דמ"ה לא מקרי זמן גרמ' דמצות' אחר שנעש' נוהג' בין ביום בין בלילה ויכול למול בלילה ויכול בלילה לאכול בקדשים שלא יבואו לידי נותר ולא דמי לציצית דכיון דאינה נוהגת בלילה כלל דפוטר מן המצוה ה"ל זמן גרמא ויש שהקשו בלאו הכי הי"ל מצוה שהזמן גרמ' משום דלא מצי נממהל בשב' וי"ט ותי' כיון דבזמנ' דוח' את השב' לאו ז"ג הוא ופירוקייהו לאו פירוק' דבזמנ' נמי זמן גורם לה ביו' ולא בלילה ותו פדיון לעולם ליתיה בשבת מיהו קושי' מעיקר' לית' דאטו מעקה ושילוח הקן וכמה מצות שאין יכול לעשותן בשבת זמן גרמ' מקרי אין הדבר כן אלא כל שמצותן נוהגת אחר עשייתן לעולם אף בשבתו' וי"ט לאו ז"ג דעשייתן מחמת איסור נגעו בה שאין דוחין שבת אם נעשו בין בהיתר על ידי עכו"ם בין באיסור מי לא מתקיימ' מצוה:

ואזיל כהן טריף פרש"י ואין כאן אונאה פירוש לפי' דלא תקשי ליפלגו בהדי' אי ככתובה בשטר דמי או לאו ותירץ דאי לאו טעמ' דמצות בנו עליו היה כאן הונאה והקשו בתוספות ולמרי לקוחות הנחנו לך מקום וכולי וקשה דמאן לימ' לן דהיו אז בני חרי דילמ' לא קנה חמש' דבני חרי אלא לאחר שנולד הבן דכבר נשתעבדי לפדיונו של בן ולא מצי למימר לך אצל בני חרי המאוחרים שהרי דינו ליקח קרקע זו אלא דא"כ מצוי לקוחות לטרוף מבני חרי דאפילו לוקח קרקע בעדים טריף ממשעבדי ושמא אהך קושיא סמכו התוס' מיהו היה קשה ליה לוה ולוה ואחר כך קנה דמשתעבד לשניהם כדאמרי' בפ' מי שמת ועוד הדרא קושי' דרש"י לדוכתא לפלגו בעלמא אי טריף כהן ממשעבדי אלא ע"כ בדתרוייהו היו שם ולכך הקשו ועל פי' התוס' קשה דאפי' היו לו יותר מחמש סלעים לימא להו נשתעבדו נכסי אבא ונהי דמדקתני לשון קדימה משמע דאין ברי לזה וברי לזה מיהו אגופא דברייתא קשה דאפילו עשיר גדול אינו מחוייב לפדות עצמו אלא מנכסי אביו כדאמרינן בפ' יש בכור גבי מת האב והבנים קיימים דאם לאחר ל' יום לכ"ע נתחייבו הנכסים וחייבים הבנים לפרוע מן האמצע ובא מצו' למדחי ליה:

מהו דתימא מה להלן ראשית אונו וכו' וא"ת והא קרא כתיב כל פטר רחם לי וי"ל דה"מ מלחייב את הבן לפדות את עצמו אבל אביו ס"ד דלא מחייב למפרק אלא ראשית אונו דומיא דנחלה:

אדידך אצוארי דבריך פרש"י בלשון ראשון לענין נישואין ומה שק' עליו מפ' (קושרין) (הנשרפין ע"ו:

) דאמ' התם בסמוך לפרקן שם פרשתי ומיהו לשון שני עיקר דהא אמרינן הכא כיון שהגיעו עשרים או' תפח עצמותיו:

דף ל לא צריכא ליומי פי' בקונטרס ימי השבת וכו' ולא נהירא דאכתי ה"מ למפרך מי ידע כמה חיי לשון התוספו' ונר' דלא קשיא עליה דמר"ן ז"ל דכי פריך מי ידע כמה חיי היינו שאם ישלש שנותיו נמצא שליש שנותיו במקרא ובמשנה ושמא יגיע לחצי ימיו ונמצא שאין תלמודו בידו אבל כי משני ליומי' ובכל שבוע יקרא לשלישים נמצא לעולם שלשתם בידו ואם ימות באמצע השבת מה בכך הרי כל ימיו שלש ופי' התוס' בכל יום עצמו ישלש וכתב על כן תיקן בסידור רב עמרם וכו'