חידושי המהרי”ט כז

טבל לתרומה גדולה למעשר ראשון ושני ואפי' למעשר עני מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' והשתא כשתקנו למעשר ראשון ומעשר שני מפיק ליה מתורת טבל שהוא בעון מיתה וליכא למיחש אלא לתרומת מעשר שבו והא דכת' ועוד קשה איך יצא מביתו עד שלא תקנו והא אמרינן חזקה וכו' תימה הרי כתב רש"י ששכח ולכך היה רוצה לתקן והך בחזקת על חבר שאינו מוציא מתחת ידו אינה ראיה שלא אמרו אלא במוכר דכשמוציאה מתחת ידו מזהר זהיר אבל בתבואה שבביתו שכל זמן שהיה בבית לא מזדהר בה וביוצא לדרך אפשר שישכח כדאמרינן בעלמא מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ונראה דהיינו דקשיא להו לתוספות לדברי רש"י דע"כ לא היה לו לר"ג לחוש שיאכלו בביתו מהם דלא סמכי אחזקת חבר בכה"ג תדע שהרי ר"ג שכח מלעשר כל שכן חבר אחרינא אלא כי אמרינן חזקה על חבר במוכר או נותן לאחר א"נ בשמת ולא צוה. והא דהק' והלא לא עשה כלום כיון שלא אמר שיהיו מעשר ועוד היה לו לפרש כמה מעשר צ"ע בההיא דמעשר שבחפץ זה מחולל על המעות דלקמן שלא הזכיר שיהיה מעשר וגם לא הזכיר כמה ואם היה קובע מקום הוה מהני והא דכתב וע"ק כיון שלא קבע מקום לצפונו וכו' מה הועיל קשה דבההיא דהלוקח יין מבין הכותים קתני שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ולא קתני התם קביעות מקום וכי תימא דבעשה כדין מיירי אלא דלא חש לפרש הכא נמי גבי ר"ג נימא דקבע מקום ולא הוצרך לפ' וי"ל דהכא ע"כ בשלא קבע מקום איירי שאל"כ הדרן קושיא לדוכתה מה היה מועיל תיקונו שמא יאכלו אף העישור כיון שקבועה לו מקום שמא מאותו הצד יתחילו לאכול ועי"ל כיון דההיא ר"ע היא דאית ליה ברירה מדקתני מיחל ושותה כיון שאמר שאני עתיד להפריש ובאותה שעה יהא מבורר כמאן דקבע מקום דמי ומה שחלקו התוספות בענין הביעור בין מעשר שני לתרומה דמ"ש וביכורים כיון שא"א לאוכלם חוץ לירושלים צריך לבער כשיגיע זמן הביעור אבל תרומה שנאכלת בכל מקום אין צריך לבערה קצת תימה אי מצי (ב"ח) כהן קודם הביעור יהיב ליה ואי לא משכח למה לא יבערנה בזמן הביעור אי משום דיכול ליתנה אף מ"ש וביכורים יכול להעלותן אחר כך וי"ל דביעור קנס הוא שקנס הכתוב לבעלים שמכרו את קדשיהן או קנס מדרבנן הוא הילכך לדידיה קנסינן אבל תרומה דנכסי כהן היא אינם בדין ביעור דלמה יפסוד הכהן את שלו וביכורים משום דנכסי כהן הם ס"ל לר' שמעון בפרק בתרא דמעשר שני דאינם מתבערים אלא נתנים לכהנים כתרומה דתרומה קריא רחמנא כדאמרינן בהערל ורבנן דאמרי דבכורים מתבערים בכל מקום משום דחייב באחריותו הוא כדתנן בפ"ק דבכורים הפריש בכוריו נבזזו נמקו נגנבו או נאבדו והני נמי כמאן דאבדו דמי ומביא אחרים ואינו קורא אלא נותנם לכהן ודמיהן חולק כדתנן התם והשניים אין חייבים עליהם חומש:

נתון ליהושע וכו' כתבו התוספות ולמ"ד קנסא לכהנים איכא למימר דיהיב ליה כר"ע דאמר מעשר ללוי ולא לכהן משמע מתוך הלשון דלמ"ד קנסא לעניים מתוקמא כראב"ע דאמר מעשר ראשון אף לכהן וליתא דלא קנס עזרא את הכהנים להפקיע את זכותם לעניי ישראל שהרי עלו וע"כ כר"ע מיתוקם והני אמוראי אליבא דר' עקיבא פליגי כדכתב התוספו' באשה שנתארמלה אלא שהתוספות מהדרי לאקומי עובדא דר"ג אף למ"ד קנסא לכהנים דאמוראי נינהו אבל לא חשו להעמיד כראב"ע דשמא ר"ג כר' עקיבא ס"ל:

ומקומו מושכר לו כת' התוספות ושמא שכירות אינה נקנה בחליפין דאמרינן התם כשם שהקרקע וכולי ואם ראיה מייתו מינה לא ידענא מה הוכחה יש דלא קתני בחליפין דאדרבא להשוות בין קנין הקרק' לשכירות התם בפרק השואל דכשם שנקנית באלו כלו' דשכירות אינה כמטלטל' שלא תקנה בהם וחליפין לא תני דגבי קרקע נמי לא תני לה במתני' ולעיל גבי עבד יהיב בגמר' טעמא ואמר מילתא דאיתיה במטלטל' לא קתני וכל שכן הכא דלא אתא לאשמועי' אלא ששכירות קרקע דינו כקרקע והא דקשיא להו לתוספות למה לא הקנה לו המקום בחליפין היינו כדאמרינן בגמ' אם לא הוה ליה סודר לקנות בו ולא דמי דודאי אם היה איפשר להקנות הפירות עצמן בקנין סודר לא היו צריכין לשכור המקום אבל אם הוצרך לשכירות המקום מה לו בקנין סודר בש"פ ומצאתי להרא"ש בהלכותיו בפ"ק דמציעא שכתב דאין רוצה לומר דקדוק מכאן דא"כ אכתי תקשי לך אמאי לא הקנ' הקרקע בק"ס לזמן ידוע אלא כיון שצריך להקרק' הקרקע נוח יותר להק' בש"פ:

חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה הק' בתוספות ומה ירויח בזה וכולי וכי תימא כגון דאוקיר ארעא ורוצה לעכב בשטר כדי שיחזור בו לוקח וימכרנו לאחר ביוקר זה לא כל הימנו דכיון דאין לו טעם בעכוב השטר כופין אותו עליו דע"מ כן מכר מסתמא ותרצו דכיון דאיכא טעמא דזיילי נכסיה מצי לעכב דכל דלא פירש בשעת המקח המוכר שיכתוב לו שטר שמא ע"ד כן קנה ובהך שמעתא דצבורים היו לי דברים ושכחתים:

דף כז אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ואם תאמר מנ"ל כל הני ותרצו דאידך אמן גרידא קאי אארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ותימה דמאחר שהוקשה להם דגלגול דאיש אחר וגלגול דארוסה לא מצי נפקי מחד קרא ארוסה ושומרת יבם נמי תרי מילי נינהו כדאמרינן בפ' ארוסה אפלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה מר אלימ' ליה ארוסה דקידושין בידה ומר אלימ' ליה שומרת יבם דלא מחסרה מסירה לחופה ומתני' ר' יונתן היא דאלימ' ארוסה אם כן מנ"ל לגלגל שומרת יבם וי"ל דלענין גלגולין אין טעם לחלק ביניהם אלא כל שתבעל ותהא אסורה לא יכול לגלגל אבל אם הוה ילפי' גלגול דאיש אחר דרשי' האי אמן לאיש אחר משום דשייך ביה דין שבועה אם היה מקנא על ידו אבל ארוסה ושומרת יבם דלית בהו דין שבועה כלל אפילו בודאי ע"י גלגול נמי לא מגלגל דומיא דקרקע שכתבו התוס' בסמוך והשתא דילפי' ארוסה מייתי נמי רש"י דלענין זה אין טעם לחלק אי נמי י"ל דבתר דגלי לן רחמנא לענין קינוי דמצי מקנא לה מדרשה דאשה תחת אישה מכיון שהושוו לקינוי הושוו לגילגול והא דכתבו התוס' דאיש אחר נפקא לן מדכתיב תחת אישך קשה דהא אצטריך למעט ארוסה וכ"ת מכל מקום ממשמעו' הכתו' כל תחת אישך משמע הוה ליה לאיתויי מבלעדי אישך דמשמע טפי כל אדם חוץ מבעלה ויש לומר דבעי למילף אפילו מקטן שאינו איש והתם כתיב ויתן איש בך את שכבתו אבל הכא טומאה תחת אישך כל מידי דהויא טמאה לגביה משמע אפילו קטן כדבעי התוספות למימר לקמן:

ונקה האיש מעון ואם תאמר לוקמה כגון שבא עליה בשוגג וכולי דהא כי מוקי לה ע"י גילגול לאו מנוקה מעון הוא וכולי לשון התוספות ואין לומר כיון דמהאי סתירה מנוקה מעון יכול הוא לגלגל אף עון שאיפשר שאינו מנוקה ממנו ע"י גילגול אף על גב מלחודה לא מצי להשקותה עליו ליתא דאת"ל דנטמאת באירוסין כיון דלא בדקי לה מיא אמאי מתנה עמה ומיהו קשה דנ"מ לענין ממון דמצי לגלגל עליה שמא תאמר איני שותה ושוברת כתובתה ויוצאת כדאמרינן גבי מודה במקצת דאורייתא האי בכוליה בעי דנכפרה וכולי אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דנפרוש וכתב כיון דלא בדקי לה מיא נמצאת מוציא לעז על מי המרים איפשר דמודע לה כהן ויש לומר דלאלה ולשבועה כתיב והכא דאין אלה אין שבועה ואם תאמר שאני הכא דכיון דקנא לה ונסתרה בפני עדים פושע הוא שהיה לידע כדאמר בהוריות גבי הורו ב"ד וחזרו בהן ואח"כ עשה על פיהם חייב שהיה לו לידע שחזרו ב"ד כל שכן זה שקנא לה וראה רגלים לדבר אבל התם המגלגל לה על דבר שאי איפשר לו לידע כלל דאנוס הוא ויש לומר דאכתי לוקמה כשהיה במדינ' הים בשנסתר' הלכה לה אחריו דלא היה לו לידע כדאמרינן בהוריו' שהיושב בביתו יש לו לידע אבל הלך למדינת הים פטור:

הכי גריס רש"י אלא לאו ע"י גילגול וכולי והקשו עליו בתוספות דהא בשמעתין נמי ע"כ סמך אהך שנויא וכולי והול"ל מבלעדי אישך וכולי ואם תאמר לעולם דלא ס"ל לסתמא דשמעתין בההוא שנויא ומיהו כל היכא דמצי לאיתויי קרא דלא מצי למדחי אפילו בשנויא דחיקא מייתי ויש לומר דכך הם דבריהם דע"כ אם לאו הך שנויא הך דרשא דתחת אישך למעט ארוס' לא אצטריך דתפוק לי' שלא קדמה שכיבת בעל לבועל והך קרא דמבלעדי אישך הו"ל לאיתויי אלא ודאי דהאי תחת אישך למעט ארוסה אתיא משום דמשכחת לה כשבא עליה ארוס' והא דכתבו התוספות דהא דלא מפיק עולא גלגול מאיש אחר דשאני קרקע דלא שייך ביה שבועה כלל קשה אם כן מארוסה ונשואה נמי לא תדוק שהרי איפשר לבא היא עצמה לידי שבועה לאחר זמן כשתנש' כדאמרי' בעלמא גבי קטן דבא לכלל חיוב לאחר זמן תאמר בקרקע שאין בו דין שבועה כלל יש לומר דלא חלקו התוספות באיש אחר משום דשייך ביה שבועה אם קנא לה לומר דמ"ה יש בו דין שבועה קרינן ליה דאכתי לא קנא לה עכשיו ושוב אינה ראויה לשתות למפרע אלא על קינוי דמכאן ולהבא אלא כך פי' דבריה' דנהי דמגלגל טענת ברי היה נשבע השתא דטעין מספק מגלגל אבל קרקע דבטענת ברי אין בו דין שבועה. כיצד ישבע על ידי גלגול והיינו דכתבו גבי סוטה דבאיש אחר אם היה מקנא לה שהיה יכול לטעון בטענה ברי משום דרגלים לדבר לכך בטענת ספק מגלגלים ומייתי מארוסה שאף בטענת ברי אינה שותה מכל מקום על ידי גלגול מתנה עמה:

ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד א' פרש"י דילפי' דבר דבר מממון ואם תאמר וממקום שבאת דממון גופיה נתן להתבע עפ"י עד אחד ומוקמי' כי מצא בה ערות דבר לענין איסור טומאה ודאית אבל לתביעת שבועה אף היא תשבע עפ"י ע"א וכי תימא והלא עשאה הכתו' לספק כודאי ונמצאת אוסרה על פי אחד מכל מקום אין איסורה איסור עולם ויש לה היתר ע"י שבועה שתשתה ודמי לשבועה דעד אחד בממון דכי לא נשבע מחתינן לנכסיה ונפרעין ממנו וכן אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם וי"ל דנפקא לן מדדרשי' בריש סוטה בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה דגבי טומאה דלאחר סתירה וקינוי כתיב ועד אין בה דאפילו עד אחד נאמן וכתיב בה מיעוט' ואם תאמר היכי קתני במתני' בפ' מי שקנא נאמר כאן דבר וכו' ולמה לי הך ג"ש וי"ל דאי לאו ג"ש הוה מוקמי' מיעוטא דבה לומר בה בעי' עד אחד להפסידה כתובה אבל בסתירה אפילו על פי עצמו מצי משקה כר' אליעזר דלהשביעה הוא עצמו משביעה ולא דרשינן מיעוטא לומר דלבעי שנים דמדינא עד אחד נאמן באיסורין כדנפקא ליה בהמדיר מוספרה לה לעצמה וכדאמרי' בכמ' דוכתי אבל השתא דילפינן דבר דבר מממון דלענין טומאה ודאית לא מתסר' על בעלה בפחות משנים השתא לא מוקמי' מיעוטא דבה ולא בסתירה אלא לומר הא סתירה בשנים כיון שמחמת דין נאסרת מספק: