חידושי המהרי”ט כו

מדאורייתא הוא דהא לא שמעי' לה אלא מדתנן ואם אמר הרי עלי ס"א וכו' ואי בדיעבד כשר מן התורה שפיר חייל נדריה להביא בכלי אחד ואם הביא בשני כלים פסולין מן התורה א"נ הו"ל רבה שמנה דפסול מדאורייתא ולא אתי דרבנן ומבטל נדרא דאורייתא כדאמרי' בפרק יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש אתו נישואין דרבנן ומבטלי נדר' דאוריית' והשתא מייתי שפיר לענין טבילה משום דכתי' ורחץ כל בשרו כדכתבו התוספות ומיהו קשה לי בדבריהם דמשמע דגבי בלילה משום דשנה עליו הכתוב הוא והכא משום דכתיב כל בשרו וליכא למירשה למצות לכתחילה דלא שייך לכתחילה אלא בקדשים ומצות אלא ע"כ למעט שאינו ראוי והרי בפרק מצות חליצה ממעטים אלם ואלמת מדר' זירא ותימא דלא כתיב אמירה אמירה אלא לכתחילה וכן בפרק הספינה גבי קריאה דבכורים מייתי לה כר' זירא ועוד הא דכתב מכל בשרו משמע אפילו בית הסתרים ק' דבשרו מאבראי משמ' כדדרשי' בגמר' מה בשרו מאבראי ועוד היא גופה תקשי אי פשיטא לן דבשרו מאבראי משמע למה ליה לגמרא למימר אף כל דיש לפרשה הכי מה בשרו מסתמא מאבראי כדדרשי' מוידיו לא שטף אף רבויא דכל מאבראי לענין עבודה ומה אני מקיים כל דבעי ראוי לביאת מים אבל כל שהוא ראוי לא מעכב אלא מאבראי אך קשה דהך כל דרשי' ליה לשעורי מקוה דאמרי מים שכל בשרו עולה בהם ושיערו חכמי' אמה על אמה ברום ג' אמות והך קרא דוידיו לא שטף במים שדרשוהו התוספות לענין טבילה לא תקשי דלענין נגיעה דריש ליה רש"י שכתב דהכי דריש ליה בנדה דהכי איתא התם בפרק יוצא דופן קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה מה התם מאבראי וכו' ושמעת' דהתם לא אזלא כדברי רש"י ומלשון נגיעה דכתיב אשר יגע בו הזב דריש הנגיעה משמע בדבר שבגלוי ומצאתי כתוב שדורשין לענין טבילה מידיו לא שטף במים כדברי התוספות ופשטיה דקרא בטבילה מיירי:

בהמה גסה נקנית במסירה הק' בתוספות דבעי פיל לר"ש במה יקנה תבעי ליה בהמה במציאה ונכסי הגר במה יקנה ומיהו הך פרכ' איכא לשנויי כיון דאפשר במסירה לא קני במשיכה וקשה שהרי תמה רבינו תם על דברי רשב"ם בסמוך אההיא דמשיכה קונ' בסימטה וכי מצוה הו' שמעכבת זו את זו ועוד לדבריהם מאי פריך פיל לר"ש כיון דלא איפשר בהגבהה קונה במשיכה וי"ל דמציאה בנכסי דגר דמשום דקנוח משיכה בהו דגריעה לא תקנה במקח וממכר דבעי' זכיה אלימתא להוציאו מרשות הראשון דהא נמי אשכחן בפרק המניח דהגבהה פחות מג' קניא בהפקר דאוקמה רב אשי לההוא דההופך את הגלל למטה מג' אע"ג דבשאר קניות בעי' ג' כדכתב' התוספות שם יבשנהי מניעא איכא למ"ד דהבט' גרידא קניא בהפקר אבל בין סמכה לר"ה ובין פיל לשאר בהמות אין טעם לחלק דכיון דסוף סוף בר"ה או גבי פיל קני אלמא קנין הוא מ"ט מבטלי' להו בסמטה או בשאר בהמות לפי שיש בהם קנין אחר וכי מצות הן ועי"ל דמה שתמה ר"ת על רשב"ם דמשום שלא שייכא משיכה בר"ה שנתנה מסירה דלא קניא בעלמא דאי משום דלא אפשר בע"א הרי אפשר בחליפין שהוא מצוי בכל שעה כדאמרי' הזהב אכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה סודר' א"נ אפשר בשוכר את מקומו כדאמרינן הכא ומה בכך אם אי אפשר במשיכה וכי מכות הן אבל במכיאה ונכסי הגר דליכא דלזכי ליה אין תימה אם תקנו חכמי' קנין אחר שאינו קונה בעלמא ולהכי לא בעי גמר' בנכסי הגר דמה יקנה אלא פיל לר"ש קשיא ליה דקתני בהמה גסה וא"ר שמעון זה את זה בהגבהה והאיכא גסה דלא אפשר בהגבהה דמשמע דבאינה ראויה מודה לרבנן ומשכי פיל כשאר קנינין קני ואכתי ק"ק דמשמע מדברי התוס' שלא באו לתרץ אלא הך פרכא בתרייתא והשתא דאתו להכי מתרצא נמי ההוא דפ"ק דב"מ שהיה א' רוכב וא' מנהיג דאיכא לאוקומה במציאה ונכסי הגר דכיון דלא שייך בהו מסירה הוי במשיכה והא דכתבו והשתא ניחא דפריך שמואל והאנן במסירה תכן כלומר דלפרש"י הול"ל והא אנן במסירה לא תכן ומיהו לפירו' ר"י לא קשה דהול"ל ומי אמר רב ובמשיכה ולא במסי' דלישנא דרב הכי משמע אבל השתא דלא תני לישנא דמתני' אלא דינא דמתני' עיקר מילתא הול"ל דבמסיר' לא תנן והא דכתבו ועוד יש לדקדק מהא דפרק הספינ' וחכמים אומרים לא קנה עד שימשך תימה שהרי כתבו לעיל מיירי דאמר ליה לך משוך וקני דרבנן סברי קפידה הוי:

ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר וכו' וח"ת ודילמא לא מיירי ברשות מוכר וכו' לשון התוס' וקשה דמאי קשיא להו הא ודאי לא ס' דגמרא לומר שלא יקנה אלא בסימטא כיון דברשות מוכר וגם לא ברשו' רבים קנה דאטו מי שצריך לקנות יחזור אחר סמטא תדע דאל"כ נישני הב"ע שלא ברשו' מוכר סתמא ומתיק' בר"ה ועוד ק' מה שתירצו סתמא דמילתא וכולי אטו מתני' או ברייתא קמפרש דנקט מילתא פס פסיקתא וי"ל דע"כ אפי' למ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה היינו טעמא דכיון שמדעתו הניח שם כליו הרי השאיל לו מקום הכלים כדאמר בהזורק מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה לפי שאין אדם מקפיד על מקום חיקה ולא על מקום קלתה כ"ש כשהניח כליו ומדעתו אבל ברשות הרבים שאין לו רשות להניח שם כליו לא קני ומ"מ לדידיה ניחא ליה לגמרא דמצי לאוקמה ברשות מוכר להכי הקשו התוס' כיון דסוף סוף דחוק לאקומה ברשות מוכר אפי' נמי תימא לא קנה מצי לאוקמה בסמטא ותירצו דברשות מוכר אינו נראה לו דוחק דסתמא שם היה עומד' ואין טורח בכך דהרוצ' נקנות הפיל הולך שם ומיהו קשה דלרבנן מ"מ לא ק' להו במה יקנה דברשות מוכר ובר"ה לא קני כסברת ר"ת והר' חיים הכהן וע"כ לאוקמה בסמטא ומאי קשה להו אליבא דר"ש והא דכתבו התוס' וה"מ למדחי דאמר ליה מוכר יקנה לך כליך וכו' ראיתי בהריטב"א ז"ל שכתב דלא אפשר לומר כן דא"כ הרי השאילו מקום והרי הוא בכלל שוכר את מקומו ולי נראה דשכירות מקום אינה בדברים דהא אמרינן בפ' השואל כשם שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע וכולי ואולי באומר יקנה לך כליך בדבורא בעלמא מקני:

דף כז אי נמי בחבילי זמורות פי' בקו' וכו' ולפירושו בכלים לא מ"ל דלקנו מדין הגבהה לשון התוספות וכוונתם דלפי' הרב ר' משולם לא שייך הגבהה בכה"ג דכיון דכלים או הזמורות מונחים על הארץ אפילו גבוה שתי קומות כארעא סמיכתא דמי אם לא שיגביהו עצמו מן הארץ כההיא דזיל טרוף אקן:

ובוידוי מעשר פי' בקונטרס דל"ג דוידוי וכן פר"י ולא מטעם דרש"י אלא משום דבירושלמי פריך אמאי לא תני ובוידוי ומשני התם בשם ר' יוחנן משמעתא דין מי שאין לו קרקע פטור דינא הכי הוא דלא מייתי זו הא דלא קתני במתני' וידוי מעשר ובתוס' יש טעם וכוונתם לומר כגרסת רש"י ולא מטעמא:

ולכתוב עליו פרוזבול פרש"י דכי תיקן הלל אשעבוד קרקע' תיקנו וכי אין לו קרקע מילתא דלא שכיחא היא וק' לפי' דתנן התם ואם אין לו מזכה לו בתוך שדהו אע"ג דבשעת ההלואה לא היה לו ותו אמרי' בפרק השולח אין לו קרקע ולערב יש לו כותבין מדר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה ומסתמא אפילו בערב שלא במתן מעות מיירי ועוד למה לי טעמא דר' נתן ת"ל דהשתא שכיחא שמלוה סמך על קרקע של ערב אלא משמע דטעמא משום שעבודא הוא כפר"ת דפרוזבול הוי כעין אדרכת, דכתבי ב"ד וכי איכא קרקע הו"ל כגבוי אי נמי דהוי כמוסר שטרותיו לב"ד והם יגבו ולא קרינן ביה לא יגוש וכשיש קרקע מהניא מסירת שטר לקנות השעבוד דקרקע נקנה בכסף אבל בשאין קרקע אין קנין אלא מסירת שטרות דרבנן בעלמא דתקון שיהיו נקנין בכתיב' ומסירה ואפילו בכל שהו חייל שעבודא דגבי והדר גבי דומיא דקטינא דאביי שהביאו התוס' ואף על גב דאמרינן התם ואי אמרינן ליה הני חמשין דמי קטינא דארעא סלוקי סלקו' הכא כיון דמקצת החוב כגבוי מקצתו ככולו דכה"ג אמרינן בהשולח דהמלוה על המשכון אינו משמט אפילו על המחט ובס"פ כל הגט גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי אמר ר' יוחנן אפילו הניח מלא מחט גובה מלא קרדום וכמעשה דקטינא דאביי וכתבו שם התוספות אע"ג דגבי קטינא מצו מסלקי ליה הכא תקנתא דרבנן היא:

כמה ירשתם בישיבה ואם תאמר והלא חזקה אינה קונה אלא אם כן מתקן הקרקע בכך כדאמרינן בפרק חזקת נטל צרור והועיל דסבר מינה מה נטל צרור והועיל וכו' וי"ל דהך ישיבה הוי דומיא דמצע מצעות דקני כדאמרינן בנכסי הגר וה"ה בשאר נכסי' כדמשמע התם וכן כתב רשב"ם שם בהא דמצע מצעות דהיינו הך ישיבה דהכא ואכתי קשה חזקה דקנין לאפוקי מרשו' מרא קמא היכי ילפי' מהכא דילמא מילתא דהפקר שאני דזהא בהצעת מצעות גרידא סגי ותו אמרינן לקמי' הצר צורה בנכסי הגר קנה וכן אמרינן דהבטה בהפקר קניא אבל שתועיל חזקה לקנין אין לנו ועוד קשה לי למה היה צריך חזקה לא"י הא אמרינן בפרק חזקת דארץ ישראל מוחזקת היתה והבכור ניטל בה פי שנים כבמוחזק וכי תימא לברר חלק כל א' וא' הרי ע"פ הגורל היו חולקין ועפ"י אורים ותומים ואמרינן בפרק בית כור א' האחין שעלה הגורל לא' מהם זכו כלם ומייתי בתחילת א"י שהית' ע"פ הגורל ומכאן תשובה לדברי הרמב"ן במנין המצות דמשמע ליה מצות שיבת א"י מצוה מן התורה מהך קרא דוישבתם בה דהכא דרשי' לענין חזקה ודינא הוי ולא מצוה ובשאר דוכתי דכתב וירשתה וישבתה בה כגון לענין ביכורים ולענין המלך היינו כדאמרינן בשלהי פרקין דלא מחייבי אלא לאחר ישיבה וירושה:

אלא מאי לדמי דקדק הר' שמעיה דאין מועיל קנין אלא בפני הקונה והק' ריב"ן שבכל הגמרא משמע שמועיל קנין שלא בפני הקונה כדאמרי' וקנינא מיניה במנא דכשר פי' דהתם בפרק הזהב אמרינן במנא לאפוקי פירות דכשר לאפוקי מוריק' למקני' לאפוקי כליו של מקנה ביה לאפוקי מטבע ואיסורי הנאה אלמא משמע דמפרשי כל מילי דקוים הקנין ואם איתא דבעי' בפניו הו"ל לפרושי באפי קונה ושוב הוכיחו דבכמה דוכתי מוכח שהעדי' רגילין לקנות והא דכתבו התוספות ליישב הגרסת שלא היה שם אדם שהיה חפץ בהנאתו משום דאי בעי מקנה פסיק ליה צ"ע דהא קי"ל כרב נחמן דאמר בס"פ השותפין דסודרא קני ע"מ להקנות הוא ורב אשי דאמר ומאן לימא לן דאי בעי פסיק ליה וכו' דחייה הוא ואדחויה לא סמכינן כדפסקו שם רבוותא ומיהו מדברי התוספות לעיל בריש פרקין אהא דאמר רב אשי מתנה ע"מ להחזיר דכולהו קני לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין שהק' במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפין גופייהו אמרינן דאי תפס ליה מתפיס משמע דס"ל דרב אשי קרי ליה הכי ולאו דחויא הוא ולפי זה כרב אשי יש לפסוק דהוא בתרא:

מעשה בר"ג וזקנים פי' בקונטרס ר"ג לא תרם וכו' והק' בתוספות אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור ולא ידענא במאי גרע דמעיקרא מחייב מיתה אכל זית וזית משום טבל והשתא לא מחייבי אא"כ יאכלו תרומת מעשר עצמו ואילו מעשר ראשון מותר לזרים ובסוף סוטה אמרינן כשם שתרומה גדולה במיתה כך תרומת מעשר וטבל במיתה ובפרק יש מותרות אמרינן אין לי שהוא במיתה אלא