חידושי המהרי”ט כה

והא דהביאו התוספות מהירושלמי הגע עצמך מתנה כלומר דמתנה עצמ' ניחוש להא שמא תגנוב וכו' הוקש' להם דלא תימא דה"פ הגע עצמך אמר' מתנה נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהם מה הועילו חכמים בתקנתם לקנוס את הצנועות מפני הרמאות כיון דסוף סוף יכולה לשקר ומשני מתנה כי הא יש לה קול ולא מהימנה אלא בעדים אבל בשאר מתנות אם אתה מזקיקה לעדים איכא קטטה בכל יום לכך כתבו דאין הדבר כן אלא במתנה עצמה ניחוש ולא תקנה ומשני וכו':

דף כד אלא בזוזי דידה הק' ר"ת לפרש"י דלא הו"ל להזכיר איש אלא ממעשרו ועוד קשה מאי איכא בין זוזי דידה לאתא מדבי נשא דקני לה לבעל למ"ד ממון הדיוט הוא ונ"ל דמאיש דייק דאילו מדכתיב ממעשרו הו"א כיון דסוף סוף המעשר שלו חייב חומש ולא ממעטינן מחומש אלא היכא שהלוקח המעשר אינו בעליו אלא איש אחר אבל אלו אחר פדה לו את המעש' שיהי' שלו ממעשרו (כיון) (קרינן) ביה דה"פ אם גאל יגאל ממעשרו אפילו ע"י אחרים שפדאוהו לצורכו אבל מאיש ממעשרו דייק דקאי אאם גאול יגאל דבעי שיהא מעשר של הגואל פרט להיכא שגואל של אחרים אע"פ שנשאר לבעליו ליכא חומש ואשם אע"פ שהמעשר נשאר להם לאכלו בירושלם מ"מ לענין זה כאחר דמיא:

והא דכתב ונר' דר"ת דזוזי דידה ובמעשר דידה ק' דמה שקנתה אשה וכו' כדכתבו התוספות בסמוך ואין לתרץ כדכתב ר"י דר"ת לא מחלק בין עבד לאשה לעיל ושמא דבאלמנה הוא דפליגי א"נ כשנתן לה בעלה מתנה דזכתה לגמרי:

והא דתניא בת"כ אם גאול יגאל לרבות את האשה פר"ת דלענין פדיה דוק' מרבי' אשה ולא לענין חומש וקשה דמנ"ל לרבות אשה ולמעט קטן לגמרי נמעטינהו תרווייהו מחומש מדכתיב איש וארבי תרווייהו לענין פדיה מרבויא דיגאל ועוד דמסתבר טפי לרבויי קטן דשייך ביה טעמא דלימוד ונר' דמאיש לא ממעטי' אשה דמ"ע שלא הזמן גרמא היא ואף אשה במשמע כדילפינן בשלהי פרקין ומיעוטא למעוטי קטן דוק' אבל מדכתב רחמנא למען תלמד ס"ד דאשה כיון דליתה בלימוד ליתה בפדיה להכי אתא רבויא דיגאל והשתא לא קשה מה שהקשו התוס' דבחנם הזכיר ר"ת למען תלמד:

והא דפירשו התוספות דזוזי דידה מיירי כשהקנ' לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בהם קשה טובא דבע"מ סתם פריך בפשיטות איש אמר רחמנא וכו' דזכתה אשה וחשוב דידה ובע"מ שתפדה בו את המעשר פריך איפכא שמעינן להו אלמא אי לאו משום דאיפכא שמעינן להו הוה ניחא ליה ועוד קשה דלעיל פירש ר"י דיש לחלק בין עבד לאשה א"כ מאי פריך לר"מ בעבד מדר"מ לענין אשה ונראה דלא נקט בגמ' ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נותנת לתוך פיך דהא דומיא דע"מ שתצא בו לחירות דבהא מכ"ש דלא זכה אבל בע"מ שתפדה לא סלק זכותו של בעל אלא כמי שנותן מתנה לחברו וא"ל ע"מ שתפדה המעשר בלא חומש והיינו פלוגתא דר"מ ורבנן דלר"מ דסבר דאע"ג דלדידה נמי לא אקני ע"מ לא כלום הוא דהוי כמתנה תנאי שא"א לקיימו ה"נ א"א שיפד' בעליו בלא חומש ולרבנן דמהני תנאה ע"מ שתצא בו לחירות אף כאן כיוצא בו הוא:

ישלחנו רבויא הוא וא"ת לא לכתוב רחמנא שן וע"כ מישלחכו מרבי' אף שלא נברא עמו כיון דרבויא היא ויש לומר דאי לא כתב שן היה מרבינן מישלחנו אפילו מומין החוזרים ומאי אהני מיעוט דעין לגמרי מומין שבגלוי דוקא אבל השתא דכתיב שן מדאצטריך למכתב עין ממעטי' שן דחלב וה"ה כל מום החוזר וא"ת אימא אף מומין שבסתר אתרבו ומיעוט' דשן ועין לומר מה שן ועין בטל ממלאכתו ומה ראית:

הואיל ומדדרש חכמים הוא פר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה וק' אי טעמא דר' עקיבא דאמר צריך מדרבנן קאמר מאי בעי בגמ' מ"ט דר"ש ר"ש נמי מדרבנן קאמר ואי ר"ע מדאורייתא קאמר אף בשן ועין היכי אמרינן נראין דברי ר"ע בשאר אברים אף בהני לא נראו דבריו דאיהו אמר צריך מן התורה ובניו אסורים בבת ישראל ולית' אלא דכופין את רבו ועושים אותו בן חורין ואם לא שחררו מות' לבא בקהל מן התורה ואם קדש אשה אין חוששים לקדושיו וי"ל דה"ק נראין דברי רבי טרפון לר"ע בשן ועין שדברי ר"ע אינם אלא בשאר דברים וכה"ג אמרי' בערכין גבי נראין דברי רבי יהודה בקרקעות ודברי ר"ש במטלטלי' וכן בפרק קמא דחולין ושוב ראיתי דלא מתוקמא לפרש הכי דבפרק השולח בעי לאוכוחי דמעוכב גט שחרור אין קנס לרבו מדקתני הפיל את שינו וסימה את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס לרבו השתא חבל ביה אחריני יהבי לדידי' חביל ביה רביה גופיה יהיב לדידיה ומוקי לה כמ"ד אינו צריך גט שחרור אלמא בשן ועין נמי פליגי וכן הרי"ף זכרונו לברכה פסק כרבי עקיבא דבכלהו צריך גט שחרור ולא כמכריעי' משום דלא אמרו הלכה כדברי המכריע אלא במתניתי' ולא בברייתא והרא"ש זכרונו לברכה כתב טעמא אחריתי דהוה ליה הכרעה שלישית דתרוייהו לא חלקו בין שן ועין לשאר דברים ואין הכרעה שלישית מכרעת וריב"א זכרונו לברכה פירש דודאי שן ועין לא בעו גיטא וכולי וקשה מאי פריך שן ועין מאי אהני אהנו דלא בעי גט כשאר דברים ויש לומר דהכי קתני מה אהני מיעוטא למעט מתוך רבויא דישלחנו דדרשינן ליה דריבה ומיעט וריבה אם כן נכתבינהו באנפי נפשי הו מדאמרינן בעלמא מאי טעמא כתבינהו רחמנא לפרט גבי כלל ותו לישתוק מרבויא דכי יכה:

ישלחנו ריבויא הוא ואם תאמר לרבי דדריש כל התורה כלה בכלל ופרט כדאמרי' לעיל מנ"ל וי"ל דמשום דלא דמי כללא קמא לכללא בתרא לא דייני' ליה בכלל ופרט דכי יכה רבה הכאות וישלחנו רבה שילוחין וכמ"ד במרובה דהיכא דלא דמיין לא דייני' להו בכלל ופרט וא"ת ולר' ישמעאל דאע"ג דלא דמו דריש להו מנ"ל וי"ל דלדידיה יש לתרץ דאע"ג דלא דמו מילי אלא בחד פרטא סגי וכמ"ד כללא בתרא דוקא בפ' בכל מערבין ובגמ' לא פריך אלא למ"ד כללא קמא דוקא ומתרץ לה שפיר לרבנן דר' ישמעאל ומיהו ר' ישמעאל ס" ס"ל כמ"ד כללא בתרא דוקא:

מכעי ליה לכדתניא וכו' כתב התוס' שאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא וק' דמקר' דושחת ממעט אבן שלא הכיר בה מעולם שהרי לא נתכוון כלל ומנ"ל דקרא קפיד כמתכוון לרפאות וי"ל דכי היכי דבדברי רופא לא ממעיט מושחת לרבנן שהרי מתעסק בעין הוא אע"ג דברשות קעביד כדאמרי' בפ' החובל שניתנה רשות לרופא לרפא ובדין הוא שרופא מומחה שטע' פטור דאנוס הוא דומיא דדיין מומחה אע"פ שנשא ונתן ביד דלביה אנסיה ובפ' הנחנקי' דרשי' מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור ומייתי מינה דבן מותר להקיז לאביו אלמא פשיטא ליה דבנזקין לרפואה פטור לגמרי והשתא כ"ש אבן שלא הכיר בה מעולם אע"ג דלענין ד' דברים פטור כיון דבנזק חייב גבי עבד נמי יוצא לחרות:

מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא תמות וזכרו' וכו' וקשה אמאי צריך לאתויי מקרבנות הא מגופיה דעבד שמעינן שאם חתך אזנו אף על פי שלא בטל שמיעתו או שהיה חרש מעיקרא פשיטא דיצא לחירות דרשי' מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר דעין שלמה אע"פ שאינו רואה דמיא לאזן שאינה שומעת וכשחטטה הו"ל מומין שבגלוי וי"ל דהכא מיירי כגון שהיתה סמויה ומתקלקלת כבר בידי אדם וכבר היה מום גלוי לכל אלא שעדיין דבוקה במקומה עכשיו שחטטה לגמרי יוצא לחירות משום שעשאו מחוסר אבר ומייתי מדבעי גבי עין חטיטה משמע שאף על פי שהיתה מקולקלת לגמרי כיון דלא מחסרה כשרה ולא דמי ליבשה גפה דשמא בסופה ליפול דומיא דדלדל עצם בזקנו שסופו לייבש וליפול אם כן שאני גפה דניחא לה שתפול לגמרי לפי שמעכבתה בפריחתה והשתא ניחא מה שכת' התוס' ואע"ג דלעיל אמרי' בכהויה וסמאה וכו' שדבריהם קשים להלום דהא ודאי להבי יהיב טעמא תלמודא משום מחוס' אבר אלא שהוקשה להם ת"ל משום מום גלוי ותרצו דמסתמא קאי אדלעיל דאמר שהיתה כהויה וסמאה דמ"ש שסמאה בידי' ונתקלקלה לגמרי ואהא קאמר היתה סמויה ומקולקלת וחטטה יוצא משום דמחוסר אבר:

דף כה זיל צנעינהו פירש"י לשון נדוי וק' לומר דמפני שלא באו לפרק יהיו חייבים נדוי ויש לפ' לשון צניעות כלו' למדם דרך ארץ וצניעו' שלא לזלזל בכבוד אחרי' ובפ' בנות כותיי' דאמר רב לרב אסי זיל צנעיה ואי לא ציית גדיה הוא סב גדייה פרש"י בשמתא אלמא צנעיה לאו שמתא הוא וכן פרש"י שם הסתר אותו דבר ואמור לו שיחזו' בו:

כך ראשי אברים אין מטמאין משום מחיה תימא אמאי נקט מחיה הו"ל למתני אינם מטמאים בבהרת כדקתני התם בסמוך אלו מקומות באדם שאינם מטמאין בבהרת תוך העין וכו' ורש"י פי' מחיה שם אחד מהנגעי' כדכתיב ומחית בשר חי בשאת וכתיב בה לכל מראה עיני הכהן וק' דלכל מראה עיני הכהן בכל הנגעים דרשי' ליה בפ"ב דנגעים כהן הסומא בא' מעיניו אינו רואה את הנגע ועוד אמרו בית האפל אין פותחין בו חלונות שנא' לכל מראה ומקומות דבית הסתרים דאינם מטמאי' מהאי טעמא הוא דכתיב לכל מראה והתם תנן אלו מקומו' שאינם מטמאין בבהרת ועוד קשה דמחיה לאו שם נגע הוא דמראות נגעים שנים שהן ארבעה תנן וזה למעלה מזה הוא כדמפ' בפ"ק דשבועו' ונגע דכת' בקרא שאת הוא ומחיה סימן לטומאה ואמאי נקט האי סימן טומאה טפי משאר סימנין דמטמא בשער לבן ופשיון ויש לומר דשער לבן ופשיון איפשר שיהיו מטמאין כשהן בראש איברים כגון שבהרת כגריס מן הצד במקום שנראה כולה כאחת ומתפשט' עד הראש של אבר ושם שער לבן או פשיון אבל כשהמחיה בראש האבר אי איפשר שתטמא אלא אם כן כעדשה של בהרת מקיפתה מכל צד דבעי שתהיה המחיה מבוצרת באמצע הבהרת ובאותו המקום צר אינה נראית כולה כאחת ועוד נר' שאפילו הנגע גדול הרבה והמחיה בראש אברים אינן סימן טומאה כיון שאין יכול לראות המחיה וכעדשה של בהרת מקיפה מכל צד תדע דתנן בפרק הפורח בבא כולו לבן יסגיר דבהרת גדולה חזרו בו ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו ולא חשיבי מחיה להחליטו ובמסכת נגעים פירשתיו יותר:

כל הראוי לבילה עיקר מילתא בפ' המנחות וכו' ואם תאמר מאי פריך וכו' ויש לומר כיון דהאי גברא למנחה גדולה קמכוין וכולי לשון התוספו' פירוש לפירוש' דהו"ל כאומר הרי עלי להבי' בכלי אחד והביא בשני כלים דפסול עוד תרצו דהוי כמו רבה שמנה וא"ת השתא נמי דמביא בשני כלים הו"ל כמו רבה שמנה דפסולה ויש לומר דאי בדיעבד כשר כשאמר הרי עלי ס"א כיון שלא פירש מסתמא בכלי אחד קאמ' והו"ל כמו רבה שמנה אבל אי בדיעבד פסול בשני כלים נדר ואע"פ שלא פירש סתמו כפירושו דאדם יודע דס"א אינן נבללין בכלי אחד ואין אדם מוציא דבריו לבטלה והא דהוצרכו התוספות להביא כאן עיקר מילתא דר' (זירא) היכא מתמר' משום דס"ד דהך מילתא דר' זירא מדרבנן הוא דגזור דאינו ראוי כלל לבילה שתהא בילה מעכבה בו וקשה דמאי ראיה מייתי לענין טבילה שאני בילה דלכתחלה מצוה לבלול נהי דאם לא בלל כשר מכל מקום במנחה שא"א לבלול כלל גזור רבנן משום דבטל מצוה לגמרי בידים אבל בטבילה דלכתחילה נמי לא מצרכינן ביאת מים מ"ט צריך ראוי לביא' מים לכך הוכיחו דע"כ מתוך סוגיא דהתם מוכח דפסול