חידושי המהרי”ט כג

שמגיירה בע"כ לא הותרה אלא כנגד היצר שמא לא יתפייס בראשונה:

דף כב שלא יחלצנה במלחמה פי' בקונ' לבא עליה משמע ב מתוך פי' במלחמה אסור לבא עליה כל עיקר והק' בתוס' על פירושו ופר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא גיורת גמורה ולדבריו הא דקתני שלא יחלצנה במלחמה היינו ביאה שנייה וק' דמ"ש הא לאחר שהביאה לביתו שריא ביאה שנייה הרי עדיין מעוכבת כל המעשה א"כ היכי דריש מוהבאתה אל תוך ביתך שלא יבא עליה שנית וי"ל דה"ק שלא ילחצנה לבא עליה שנית אחר כל המעשים שם במלחמה אלא לאחר שהביאה לבית נוהגת בה כל הסדר הזה ומה שרצו התוס' לתרץ שיטת רש"י בההיא דאמר דלא היתה בת דוד ק' דהתם בפ"ק דסנהדרין אמרינן בת יפת תואר היתה מדכתי' כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד וכולי ולדברי התוס' לא הו"ל למימר בת יפת תואר היתה שאפשר שהיתה בת ישראל ומ"מ שריא ליה דלא היתה בתו של דוד והכי הול"ל חורגתו היתה ושמא כוונתם לתרץ למ"ד בירוש' שאינה מותרת אלא לאחר כל המעשים היכי מתרץ קרא דכתיב כי לא ימנעני ממך ומיהו ההיא דסנהד' אתיא כרב דביאה ראשונה הותרה אף בהיותה עכו"ם ועי"ל דלא קשיא ליה לרש"י מההיא דסנהדרי' דגמר' הוה ידע דמעכה אם אבשלום בתור' יפת תואר נסי' לה דוד מדאמרי' בפ' חלק דא"ל חושי הארכי לדוד אמאי לא דרשת סמוכים וראית בשביה וסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ולא חדש בגמר' אלא שלא היתה בתה של דוד אלא בתה של יפת תואר שהביאה דאל"כ היכי שרי לאמנון ומ"ש דאין לתרץ שפיר לפירוש הקונ' מה חילוק בין ביאה ראשו' לביאה שניה ק' דחילוק דביאה ראשו' לביאה שניה בגמ' בהדיא אית' דבביאה ראשונה לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר אבל בביאה שניה תו ליכא יצר דהא נתפייס יצרו ואם כוונתם למה שהק' לעיל דגבי שפחה לא מפליג בין ביאה ראשונה לשניה ופי' הם דהתם הוי חדוש בין בביאה ראשונה בין בשניה וכיון דאשתרי אשתרי אבל גבי יפת תואר בביאה שניה ליכא שום חדוש שהרי נתגייר' ולדברי רש"י בין בביאה ראשונה בין בשניה איכא חדוש לא ק' דבשלמא גבי שפח' שייך לומ' כיון דחדוש הוא כיון שהותר' הות' משום דמה שהותרה לישא בלא שום מעש' שחרור הותר' שהרי משיצא בן חורין הוא עצמו אסור בה ומאחר שהות' לשעתא לישראל ה"ה לכהן אע"ג דאית ביה איסורא אחרינ' דזונה דאמ' מ"ל חד איסור' מה לי תרי איסורא כדאמר בעלמא אבל גבי יפ"ת דלא הותר' אלא ע"י שתתגיי' אע"פ שהוא מגייר' בע"כ מ"מ הכתוב עשא' כגיורת גמורה מדעת' כדאשכחן דאדם מל את עבדיו ומגיירן בע"כ כדרשינן בהחולץ וה"ה גיור גמור' אצל הכל שאפי' פטרה הלה בגט מותרת לכל אדם ותפסי בה קדושין הילכך לישראל גיור' משתריא הותרה אבל לכהן דאסירא ליה גיורת אכתי באיסורה קיימא ולא הותרה לו ביאה ראשו' אלא בעד יצה"ר ונר' שכוונת התוס' להק' דמאח' שלא התיר הכתוב מעולם אלא לאחר שמגיירה ועשאה הכתוב גיורת גמורה ולא מצינו שחלק הכתוב בין ביאה ראשו' לשני' מנין לנו לומר דביאה ראשו' דוקא תהא מותרת לכהן משום יצה"ר דמדאשכחן שהתירה הכתוב לעולם אלמא לא מפייס יצרה אלא בנשואין לעולם דבשלמא לדידהו כיון דביאה ראשונה הות' בהיות עכו"ם וביאה שניה לא הותר אלמא ביאה ראשונה לא הותר' אלא כנגד יצה"ר והא ודאי לא מתיישבה שפי' לפי' הקו' וע"ק הא דאמ' כל היכא דקרי' ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינן ביה וראי' בשביה דלפרש"י הא קרי' ביה בכהן והבאתה אל תוך ביתך שאינה מותר' לו אלא לאחר כל המעשים דומיא דישראל ועוד ההיא דסנהד' דתמר בת יפת תואר היתה לא מתיישבה כלל לפרש"י כמ"ש וע"ק הא דקרי ליה בגמ' חדוש משום דמגיירה בע"כ לא הוי חדוש כ"כ דהא אשכחן בעב' הלקוח מיש' שמל אותו ומגייר בע"כ כדאמ' בהחולץ לר"ש בן אלעזר ומסיק דאפי' רבנן מודי גבי עבד דשייך במצו' ולא נחלקו אלא ביפת תואר שרבנן סברי שאינו כופ' לאלתר א"כ לא הוי חדוש אם השמיעך הכתוב שמגייר' בע"כ אחר ל' יום כשם ששמענו בעבד ונראה דאף לפרש"י אע"פ שנעשו בה כל המעשים והותר לו ביאה ראשו' אינה חשוב' כאשתו ופוטרה בלא גט אלא שאם רצה אח"כ לקיימה מקדש' דכתיב בתר הכי והיתה לך לאשה אבל מקמי הכי אין לו הויה בה וטעמא משום דלא התיר' תורה בשר תמותה זו אלא כנגד היצר ושמא יתפייס בביאה ראשו' הילכך ביאה ראשונ' הותרה לכהן דאיכא יצר ועוד דחדוש הוא שאע"פ שנתגיירה בע"כ בשר תמותה מיקרי כיון שאין לה בה תפיסת קדושין אבל ביאה שניה דע"י קדושין לישראל הותרה דשריא גיורת לגביה לכהן אסירא ולשמואל כל היכ' דקרי' ביה והבאתה וכו' וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב דלא קשי' לרש"י ומה חלוק יש בין ביא' ראשו' לשניה דביאה ראשונה לא הותרה אלא משום שיצרו תוקפו וכבר פי' שאין זו קושי' התוס':

שאני כהני' הואיל ורבה בהם הכתוב מצות צ"ע מלך שיש לו שמנה עשר נשי' מהו ביפת תואר מי אמרי' חדוש הוא ל"ש מלך ול"ש הדיוט או דילמא שאני מלך דרב' בו הכתו' מצות כגון לא ירב' לו נשים ולא ירבה לו סוסים וכסף וזהב מי פליגי רב ושמואל בהכי או לא וללישנא קמא דבביאה שניה פליגי תיבעי לרב ותיבעי לשמואל דע"כ לא קאמר רב הואיל ואשתרי אשתרי אלא בכהן דלא סגי ליה בלאו הכי אבל במלך הרי איפשר לו לגרש אחת מן הראשונות ולקיימה ע"כ לא אמ' שמואל אסור אלא משום דגיורת אסירא לכהן מגופא אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת הראשונות אמרי' הואיל ואשתריא אשתריא ולא אמר קרא לא ירבה לענין זו שהותרה אצלו והרי יכול לקיימה לשום פלגש דלאשה כתי' וללישנא בתרא דבביאה ראשונה פליגי ע"כ לא אמ' רב אלא משום דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע אבל זו איפשר לגרש ומ"ס לא קאמ' שמואל אסור אלא משום דלא קרינן ביה והבאת וזו אני קורא בה והבאת שיגרש אחת הילכך הותר לו שם בלא גירושין כנגד היצר:

דף כב אמר בתחיל' שש ולא אמ' בסוף שש וכו' שנא' לא אצא חפשי כיון דהאי תנא דריש אם אמור יאמר אלא לא ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם דפלוגתא היא בכמה דוכתי וא"ת לא לכתוב רחמנא אם אמור יאמר וע"כ מתרי קראי מפקי' שיאמר בתחילה ובסוף וי"ל כיון דאי לאו כפילה מסברא אמרי' דבחד זמנא סגי השתא דכתי' תרי קראי לקולא דרשי' להו דהאומר בתחילת שש או בסוף שש מהני דסד"א דסוף שש כמי שיצא לגמרי הוא קמ"ל קרא דלא אצא אפי' בשעת יציא' והדר כתי' העבד לומר אפי' אמר בתחיל' שש וא"ת השתא נמי נימא שיאמר וישנה או בתחילה או בסוף וי"ל דמדה שהתורה נדרשת בשני כתובי' המכחישים זה את זה הכתוב השלישי הכריע כדברי שניהם כדאמרי' כתוב א' אומר וירד ה' על הר סיני וכתוב א' אומר מן השמי' בא הכתו' הג' והכרי' שהרכין שמי השמים על ההר ועוד סברא הוא דבחד זמן מה לי חדא אמיר' מה לי תרתי ועי"ל דאי לא כתי' אם אמור יאמר דתרי קראי מיירי בשמור פרוטה אחרונה עד שעת שקיעה ותרווייהו צריכי דאי כתי' העבד ה"א קודם פרוטו' דבתוך זמן כלאחר זמן וכאילו יצא לחרות קמ"ל לא אצא ואם מלא אצא ה"א אפי' לאחר שקיעה קמ"ל העבד ועי"ל דאפי' מאן דדריש לשון כפול אית ליה דהיכ' דליכ' למדרש אמרי' שפיר דברה תורה כלשון בני אדם דהכי כת' התוס' בכמה דוכתי ובפ' ארוסה:

והא דכת' רש"י ז"ל דבלשון אחר' גרסא זו בפי הכל והרבה תשובות בה ועוד קשה עליה מנ"ל השתא דאמירה בסוף פרוטה אחרונה מהניא הא כולהו קראי משתמעי עד שיאמר כשהוא עבד ויש ליישבה דלהך לישנא כיון דלא אצא משמ' שעדיין לא יצא ע"כ העבד מייתר ליה למדרש שיאמר כשהוא עבד כלו' בזמן שעובד אפי' סמוך לשקיעת החמה לאפוקי אחר שקיעה אלמא באותו זמן מהני:

כמין חומר ר"ת פי' חומר מעשה פי' היה דורש המקרא מעין המעשה אזן כנגד אזן דלת כנגד דלת ויש לפרשה ההוא דריש פרקין ההוא גברא דהוה קמזבין חומרי פתבייתה וכהא דאמרי' אביי הוה מנקיט חומרי מתניית' ושמא כלהו מלשון קשרים הם כפרש"י וכן דאית ליה חומרתה גבי מנעל וכן רמי חומרי בפ' י' יוחסין ובפ' היה מביא אר"ג סופרים הניחו לי ואדרשוהו כמין חומר וגם שם פי' ר"ת מעין המעשה היא עשתה מעשה בהמה וכו':

לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים וא"ת למה צריך שיהא לרבו בנים דבית לא משמע אלא אשה דהא גבי כ"ג דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו דרשי' בריש יומא ביתו זו אשתו ולא בעי שיהיו לו בני' וי"ל דלרבו אשה ובנים לאו דוקא אלא אגב דנקיט גבי דידיה לו אשה ובנים נקט גבי אדון ולרבו אין אשה ובנים ועוד י"ל דהכא מענינא דקרא דיהיב טעמא כי אהבך ואת ביתך ועיקר אהבה שהוא מחבב את הבנים למצוא חן בעיני אמם דאשתו לאו אורח ארעא:

כי טוב עמך עמך במאכל ולעיל דרשי' ליה להיכ' שרבו חולה ולגרסת הר' אברה' שכת' התוס' לעיל דמדשכיר כתושב יהיה עמך דרשי ניחא וכתב הרא"ש דצ"ל דשכיר חדש שכיר שנה לא אמרי' הכא כדאמרינן בהשוכר את הפועלים הכל כמנהג המדינה וקצת נר' שכיון שהוקש לשכיר לענין זה אלמא כשכיר נוהג הדין הזה וכן בדין שאילו נתחייב אדם לזון את חבירו פשו' שצריך שיהיה עמו במאכל ולא יהא הוא אוכל פת נקי וכו' אף שכיר שמכניסו לביתו ע"ד כן נכנס ולא דמי לפועלי' שאינו מספק להם מזונות אלא בשעת מלאכתן:

ת"ל לעולם בהם תעבודו וא"ת בס' פ"ק דסוטה פליגי ר' ישמעאל אמר רשות ר' עקיב' אמר חובה ולר' ישמעאל אצטריך למשרי אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית והוליד ממנה בן ור"ע ממהם תקנו נפקא לעולם בהם תעבודו למה לי והא אצטריך הכא לומר שאינו חוזר לבעלים ביובל וי"ל דר"ע מבהם תעבודו דייק דהו"ל למכתב לעולם יעבודו כדכתיב בע"ע שש שנים יעבוד ובנרצע ועבדו לעולם אלא שמע מיניה דמצוה עלינו לשעבדם וא"ת נימא דקרא בלקוח מן העכו"ם מיירי ולמצוה אבל לוקח מישראל חוזר מאחר שהוקש לשדה אחוזה וי"ל דסמך אהא דדרשינן בת"כ גאולה תתנו לארץ למעט עבדים ושטרות ומטלטלים שאינן חוזרות ביובל ועיקר קרא לעבדים שהוקשו לקרקעות אתא דאילו שטרות ומטלטלין מהי תיתי לרבינהו דאי מבכל גאולה תתנו הא דרשינן ליה לרבות בתים וע"ע:

אלא מעתה שפחה כנענית תקני בביאה וקשה דהגביהו לרבו ליכא פלוגתא ומאי קאמר השתא דאמרת וכו' וי"ל דה"ק בשלמא אי הגביהו לרבו מטעם הגבהה הוא האי לאו הגבהה מקרי שאין הגבהה אלא מכחו דומיא דמשיכה דתקפו ובא אצלו קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו והאי שפחה נמי כדאמרינן בהמניח אע"ג דכתיב הנפשות העושות הנאה לתרוייהו אית להו איהו מעש' הוא דקעביד ולא היא והא דאמרי' לקמן גבי פיל בחבילי זמורות לפרש"י שפיר מטעם הגבהה מ"מ מכח' הוא שמניח תחתיו כדי שיעלה עליו ושם פירש בתוס' בענין אחר אבל השתא דאמרת דהגביה רבו לא קנאו אלמא כי הגביהו לרבו לאו מטעם הגבהה הוי אלא מטעם שימוש שמחזיק בו בכך דומיא דשלוף מסאני ואף על גב דלאו מכחו הוא דהא דאמרינן בהנחנקין גבי שימוש דגונב