חידושי המהרי”ט כ

דמים שימכרנה לה אם רצה לקדשה צריך להקנות להגוף הבית בכסף או שטר וחזקה אבל למחול לה הדמים לא מהני שהרי אינה חייבת לו כלום ואם תמצי לומר כיון דבת זכיה היא יכול למחול לה מעשה ידיה שהיא צריכ' לעשות לו והויא מחילה לגבה כיון דבת דע' היא א"כ לעיל דאמרי' אי ס"ד אין גופו קנוי לימא ליה באפי תרי זיל ואפי' תימא גופו קנוי נמי נימא ליה באפי תרי הריני מוחל מה שאתה חייב לעשות עמי עד שש ומיהו י"ל דאע"פ שימחול עדין יש לו דין עבד שהוא מות' בשפחה ולא קשה אמאי תני שטר דלהכי אהני שטרא אבל למ"ד אין גופו קנוי קשה ומכל מקום לא מסתבר כלל שתועיל מחילה בדברים במה שיש לו קטן הגוף דאותן הידי' קנויות לו למעשיהן וכי מחיל למאן מחיל הרי שהקנה אדם לחבירו דקל לפירותיו מ' מצי מחל ליה לנותן הפירות ויזכה בהם בדברים בלא קנין הא ליתא וכי תימא דמקדשה בהנאת בטלה שהיא שובתת ממלאכת' עד שיצא היום דלא גרע משב עמי בצוות' ואתקדש לך א"כ אינה מתקדשת אלא עד שיצא היום שכבר שבתה ממלאכתה דאילו לאלתר לא מקדשה דהא איתיה בחזרה דומיא דהרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דפ' האיש מקדש למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף כשדבר עליה מקודשת והכי נמי ביומא דמשלם בהו שיתא מקודשת ובההיא שעתא חזרה לה המשכון שכבר יצתה לחירות ושפיר סמכה דעתה ומאי מייתי להנאת מחיל' ולא החזיר לה משכון דלא סמכה דעתה ועוד אין סברא דקידושי יעוד ליתנהו לאלתר ויכול לחזור בו עד שיצאו שש לכך נר' שכך הם דברי התוספות שהם דקדקו דר' יוסי בר' יהודה ס"ל דע"ע אין גופו קנוי ופליג אברייתא דלעי' דאי גופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה שיש עליה משכון דמייתי רב נחמן מיניה והוקשה להם אכתי רב נחמן גופיה מנא ליה הא דילמא מקדשה בהקנאת גופה לעצמה לזה כת' ומיהו י"ל דע"כ ר' יוסי ס"ל דגופו קנוי דא"כ איך תקדש בלא שטר ובלא הפקר כיון דס"ל דמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו:

משל לאומ' לאשה פרש"י מכאן אתה למד ידחק לרש"י לפ' כן מדלא קתני המשל סמוך לדבריהם דרבנן אי ראיה מייתו למילתייהו אלא תנא דברייתא דמייתי פלוגתייהו יהו בא ללמוד דין זה מדבריהם ונקט מילתיה אליבא דהלכתא כרבנן ותנא דברייתא דבסמוך נקט מילתיה אליב' דר' יוסי בר יהודה דמיניה נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי רבנן אלא משום דס"ל מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו וניחא נמי דלא מייתי בהך בריית' קמייתא משל לר' יוסי לאומר לאחר ל' יום דר' יוסי לא מיירי הכא בבא אחר וקדשה דדלמא אפי' אומר לאחר ל' יום אינה חוזרת ואם בא אחר וקדשה אינה מקודשת לשני אבל מדרבנן משמע ליה שפיר דאי לאו מההיא א שעתא מתחלה במאי מקדשה ואם תאמר מנ"ל דיעוד כמעכשיו לא יהא אלא כאומר לאחר ל' יום מי לא אמרי' בריש האומר רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אעפ"י שנתעכלו המעות דהני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו דברשותא דידה קמתעכלו הכא נמי כיון דמעות הראשונות לקידושין נתנו אף על גב דהשתא ליכא ש"פ מקדשה בהלך קמאי דיהיב לאביה וי"ל דהנך זוזי אע"ג דלקידושין נתנו מכל מקום ע"ד שיהיו גורעין והולכין בכל יום נתנו ובשלא נשא' ביום שהות הוי נמי כמי שחזר ולקחן וברשותי דידיה קמתעכלי והא באומר לאשה התקדש לי במנה זה לאחר ל' יום ובתוך הזמן חזר ולקחו ממנה כי מטי ל' במאי מקדשה הויה לה כחזרה לכך כתב רש"י דודאי מההיא שעתא מתחלו קידושין ואם תאמר ומה הקשו התוספות דהכ' לא מיירי בקדושין הא ודאי הא בהא תליא וי"ל שהתו' ק"ל מנ"ל ללמו' זה הדין דלמ' מעות הראשונות נתנו לשם קידושין נמי לאחר ל' ע"ת שאם ירצה סמוך לשקיעה יקדש בהן כך הוי יעוד שנתן לה מעות הראשונות על תנאי שאם ירצ' סמוך לשקיע' יקדש יקדש בפרוטה שבהן והשאר נמכירתה וכי תימא בגרעון כסף ינכה לה פרוט' שנתן לשם קידושין הא כיון דחי לא מייעד לה אז לא ההיא פרוט' בכסף מכירתה לא מצי מחשב לה ובנאו הכי צריכין אנו לומר כן כי היכי דלא תקשי לרב נחמן דאמר אליביה דר' יוסי דמעות הראשונות לקידושין נתנו ושאני הכא דאמר קרא והפדה דאל"כ אע"פ שאין שהיה ביום היה מייעד היכי אמר ר' יוסי לשחק באדון ואי לאו דמההיא שעתא דמכירה מתחלי במאי מקדשי' אלא ע"כ אע"פ דמעות הראשונות נתנו לקידושין לא חשיב כמעכשיו ולרש"י ז"ל לא קשה דס"ל דהיינו דאשמועינן ברייתא דלא תימא לרבנן והיינו דאמרי' בגמ' מהו דתימא הא לא אמר מעכשיו ואם תאמר ותקשי מהכא לרב דאמר בהאומר מעכשיו לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה מקודש' ואינה מקודשת לעולם דהני קתני מקודשת לראשון ואין לומר אף לראשון קאמ' דהיינו דגמרי מדרבנן מדההי' שעת' מתחילו קדושין דרבנן בקידושי יעוד אם רצה לייעד מי עד אמ' אלמ' לא חיישינן לקידוש' של' ויש לומ' דבעי למגמ' מייעוד היכ' דאמ' לשון דאין בו ספ' חזר' כמו גבי ייעוד דל' שייך התם חזר' גם כשיאמ' ע"מ שיעברו ל' יום דתנאה הוי אינה מקודש' לשני בהכי מודה רב ומינה ילפי' כשאמר לשון מסופק כגון מעכשו לאחר ל' דהויא מקודשת ואינה מקודשת והך לישנא לרב הוי אף לראשון לשמואל דוקא ולא לשני והלא דין הוא אם מקדשה לפסולי' וכו' וא"ת ומה ק"ו הוא זה שאני הכא דגלי דכל שאינה ראויה לייעוד אינו יכול למכרה וי"ל דה"ק מה אם קידושין אע"פ שאין מסורין לביאה כגון חייבי לאוין אף על גב דכתוב כי יקח איש אשה ודרש' בהאיש מקדש אליבא דרבא דאמר לא הוי קידושין מדכתי' ובעלה וחייבי לאוין לא אמעיטו כדכתבו התוספות שם דלא ממעט אלא מידי שהיו בחזקת היתר ועל ידי הקידושין נאסרו כל שכן מהירה שאינה צריכה שתהא מסורה ליעוד דמסתמא בתורת שפחות נמכרת דין הוא שאם מכרה למי שאין יכול ליעד שתהא מכירתה מכירה וקרא לא אתא אלא למעט אם מכרה למי שאין קידושין תופסין שאינה בת יעוד כלל שאפילו קדשה אינה מקודשת:

מדבר שבממון פרש"י שניתן למחילה הוו תנאו קיים אבל עונה צער דגוף היא לא אתייהב למחילה וקשה דעונה נמי אתייהיב למחיל' כדאמרי' בפ' אע"פ ברשו' עד כמה ומתמ' עד כמה עד כמה דבעי וי"ל דכך הם דברי רש"י שלא ניתן למחילה אלא לשעתה אבל מציא הדרה בה בכל שעה שתרצה ואפילו אמרה הריני מוחלת לשתי שנים אינה נתפסת בדבריה ויכולה לחזור בה משא"כ בדבר שבממון וא"עפ שהתוס' בפרק נערה אשמעתא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה סברי לומר שאם אמרה היום אינו נזונית ואינו עושה למחר תעשה ותהא נזונית לו שאינה יכולה למחול מן הדין אם תרצו שניהם אלא שאינה יכולה להפקיע תקנתא דרבנן לגמרי וטעמא דמילתא דבדבר שבממון תנאו קיים דכיון דאתייהיב למחילה לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא באומר ע"מ שתמחלם כמו ע"מ שאין לך עלי אונאה דהויא כעין מחילה אבל במידי דלא ניתן למחילה לגמרי שיכולה לחזור בה והוא בא להתנות עליה בתחילה שלא תהא יכולה לחזור בה בכח התנאי הו"ל מתנה עמ"ש בתורה:

ורבנן האי לאמה מאי עבדי ליה ואם תאמר הא דריש לה רב הונא בריש מכילת' לומר שמעשה הבת לאב ובפ' נערה פרכי' ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה וכו' ומסיק מסתבר' דקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' כי אצטריך קרא לנערה אלמא יתורא הוא דבעי למדרש והכא אצטריך בין לר"מ בין לרבנן בין לר' אליעזר וי"ל דרב הונא ס"ל כרבנן דר"מ לא פליגי עליה דיכול להתנות אבל כי היכי דס"ל לר"מ אליבא דרבנן דאינו מוכרה לקרובי' אבל מוכרה לפסולי' מהיכא דנפקא ליה לר' אליעזר מאם רעה הכי נמי ס"ל וקרא דלאמה דדריש לה ר"מ למוכר ע"מ שלא לייעד רבנן דרשי' ליה למעשה הבת לאב וה"ה דה"מ גמרא הכא לומר ורבנן האי לאמה דרשי' ליה למעשה ידיה אלא דבעי לאוקומי רבנן דהכא אף כר' אליעזר ועוד דההיא ברייתא משמע דת"ק דר' אליעזר דריש פסולין מלאמה ודלא כר"מ ורב הונא ס"ל כרבנן דר"מ לא פליגו עליה בהא:

דף כ והלא דין הוא אם מוכר' לפסולי' לא ימכרנה לקרובים ואם תאמר היכי ס"ד למילף קרובים מק"ו דפסולין פשיטא דקרובים גריעי שאין קידושין תופסין בהם ועוד מאי קשיא לי' דאי לא כתי' אלא חד קרא לא הוה מרבינן אלא אותו דמסתבר יותר ויש לומר דקרא דאם רעה מסיים דמיירי בפסולין דהכי משמע רעה בנשואיה שמיעדה והיא אסורה לו כדדרשי' בהאומר כי תהיין לאיש האחת אהוב' והא' שנואה מאי שנואה שנואה בנישואיה ה"נ דכתיב אשר לא יעדה משמע רעה בעינו ליעדה אבל בת יעוד היא ובעי למימר דאי שתיק קרא מלאמה אפילו קרובים שאיפשר שיהיו ראויין לאחר זמן כגון בעל אחותה דאיפשר שתמות ותכנוס לביתה לא אתי מק"ו דפסולין ומה פסולי' דלאו בני ייעוד כלל הם יכול למכרה קרובים שאיפשר שיבא לידי יעוד אחר כך לא כל שכן דמה לפסולין שקידושין תופסין בה עכשיו בשעת מכירה תאמר בקרוב זה שאין קידושין בה עכשיו ומיהו לר' אליעזר מלאמה אתרבו קרובים בכל ענין דהכי משמע ליה לר' אליעזר פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה אע"פ שאין קידושין תופסין לעולם אלא דנ"מ לרבנן דאמרי' אינו מוכרה לקרובים אף לבעל אחותה אינו יכול למכרה ולא מבעיא לרבנן דאמרי מעות הראשונו' לקידושין נתנו דלא תפסי בה קידושין דהוי כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתמות אחותך דתנן בפ' האומר דאינה מקודשת לו אפילו כר' אסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו ומקדשה בשהות שיש ביום לעשות שוה פרוטה כיון דבשעת מכירה אין אני קורא בה אשר לא יעדה אינו יכול למכר' ובירושלמי מצאתי שם מה אני מקיים הדי' תנייא לאמה אם כן מתני' תפתר שהיה נשוי לאחותה:

כל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו כת' התוס' דאיתא בירוש' הרי שאין לו אלא כר אחד וכו' מקשים העולם דהא קי"ל כר' עקיבא באיזהו נשך שלמד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי אחיך הכי נמי כשכיר כתושב יהיה עמך נדרוש שהוא קודם ויש לומר דהתם מיתורא דעמך דרשי' הכי והכא אצטריך עמך להא דדרשינן עמך במאכל עמך במשת' ואם תאמר נדרוש הכא כדהתם לחייך קודמין ולא נדרו' עמך במאכל או נדרו' התם כדהכ' עמך במאכל וי"ל דהתם גבי עני כתי' די מחסורו אשר יחסר לו שאם היה רגיל בפת קיבר אי אתה מצוה להאכילו פת נקייה כדדרשי' בפרק מציאת האשה אתה מצווה לפרנסו וכו' ולא יהבי ליה אלא כדרגיל הילכך לא מצינן למדרש עמך במאכל אבל הכא דכתיב בתושב כשכיר כתושב יהיה עמך משמע ידך וידו שוין במאכל ובמשתה ואכתי' ק' מכל מקום מסברא נימא דלא חייבה התורה אלא כמותו דדיו לעבד להיות כרבו אבל אין לו אלא כר אחד נימא שיקחנו ולא יהיה מחוייב לתתו לעבד כדאשכחן גבי עני דדרשי' חייך קודמין וי"ל דלא דמי דהתם גבי פקוח נפש סברא הוא דכמו שזו מחוייב להחיות לחבירו כך חבירו מחוייב להחיותו ואם היה קיתון של מים ביד חבירו אם היה חייב חברו לתתו עכשיו שהוא בידו מאי חזית דדמא דהאיך סומק טפי אבל הכא זה חייב לעבד ואין העבד חייב לרבו ואם אינו נותנו לו אינו מחיי' עמך והגע עצמך ששכיר ששכרו ב"ה סתם מקום שנהגו לספק במתיקה שמא יכול לומר גלגל עמי בעדשים ואם שכרו ע"מ לתת לו כר וכסת ועכשיו אין לו אלא כר א' מי לא מחוייב ליתנו לו והוא ישן ע"ג קרקע