חידושי המהרי”ט יט

לההיא דמי שהיה נשוי אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין מותר דינר אין שומעין להם דהתם כיון דבשעת מיתה לא היה שם מותר ומעקרא נחלה דאורייתא כבר זכו בהם יורשין אלא נר' דאף ר' אליעזר לא אמרה אלא שאם ירצה נגזל להתרצות דממכרו כנגד גנבו נמכר ושוב לא יתבענו המותר ואם לאו שהוא יושב ומצפ' שלמחר יעשיר ויגבה ממנו אינו נמכר אלא ישאר החוב עליו והשתא מתוקמא דרבה כר' אליעזר שאם ימחול לו את השאר נמכר פעם אחת:

ור"י ז"ל פ' כאן בגנבה אחת נמכר וחוזר ונמכר ולשון הברייתא ק' דקתני בגניבתו משנמכר פעם ב' והיינו בגניבות והא קרא לא מיירי אלא בגניבה אחת וגם מ"ש ופריך בגניבתו טובא משמע לא היו צריכין לפרש דכי היכי דמתפרשא לשיטת רש"י מתפרשא נמי לדידהו אלא הא דקתני בגניבתו משנמכר פעם א' וכו' היינו מדיוקא דבגניבתו דמ"ש הא בשתי גניבות אינו חוזר ונמכר והא דלא קתני בגניבה א' נמכר כפשטא דקרא משום דעיקר קרא לא אתא אלא אדיוקא דאי לנמכר וחוזר ונמכר לשתוק מיניה דמהיכי תיתי דאינו נמכר ולכך הוקשה להם כי פריך טובא משמע אם לומר שבכל ענין יהא נמכר והולך לשתוק מיניה לכך פי' היכי דגנב וחזר וגנב לאותו אדם עצמו נמכר והולך וקרא אתא לדיוקא הא באדם אחר אינו נמכר כדמסי' בסמוך ומצאתי בירושלמי דסוטה בס"ש היה נוטל בגניבה אינו נמכר ונשנה ואין לו עליו דמי' מעתה בגניבה אחר אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה והוא כשיטת רש"י ז"ל דבגניב' אחת אינו נמכר ונשנה אלא דהתם ס"ל כרבה דהכא דבעי ר' ירמיה גנב משל שותפות מה את עביד לה בגניבה אחת וכו' היה גונב ומוציא בלילה נימא אם ידעו בעלים בנתים גניבות הם ואם לאו גניב' אחת:

סבר רבה למימר בע"כ דאדון וא"ת ומ"ש עברי דלא וכ"ת דהדר ומזבין נפשיה א"כ היכי אמרי' לאביי אי הכי משמע דלרבה ניחא וי"ל דלרבה באמה דוקא. הוא דכייפי לאדון שיכתוב שטר על האב משום דבת לא מכרה עצמה ומה יכולה לעשות היא אבל ע"ע שמכר עצמו היכי נימא ליה לאדון שיפקיע ממונו ויקח לו חרש:

אי הכי ע"ע נמי וא"ת שאני אב דמעות מכירת' שנטל הוא דכייפי' ליה שיחזיר אבל בני משפחה שלא מכרה למה נכוף אותו ועו"ק נימא עבד נמי אם יש לו נכוף אותו שיפד' עצמו משום פגם משפחה ומה בין עברי לעבריה וי"ל דפשיטא ליה שלעול' לא נכוף את האב על כסף מכירתה אלא היכי דאמיד כייפי' ליה טפי משאר בני משפחה משום פגם כדאמרינן בפ' נערה גבי מזון בניו דאי אמיד כפינן ליה בע"כ כי הא דרבא כייפא לרב נתן בר אמי וכו' דאל"כ תקשי עבד נמי יכפו אותו אלא ודאי דאזכות שזכתה תורה לאב בבתו וזכות מוכר בעצמו לא כייפ' אלא אי אמיד כי היכי דכייפי' לבני משפחה דהוא קודם להם ולפ' התוס' קשה לישני בע"כ דאב כפרש"י ואתיא ככ"ע ועוד כיון דבעל כרחו קאי אאב מנ"ל דכייפי' אבני משפחה נימא כשנתרצו בני משפחה לפדותה פודין אותה בע"כ של אב ועוד ניחוש דכל אדם אזיל ומזבין נפשיה בתחילה כדי שיפדוהו בני משפחה ומיהו הא לא קשה דפעם א' יש לפדותו כי הא דאמר' בסוף השולח המוכ' את עצמו ואת בניו לעכו"ם אין פודים אותם ואמ' רב אדי והוא שמכר ושנה ושלש. דף יט איש פרט לקטן ואע"ג דקטן לאו בר עונשין הוא מ"מ ס"ד שיהא נהרג כיון שהאשה נהרגת על ידו לשון התוס' וא"ת מדאצטריך לאשמועי' קטלי' ברובע ונרבע דכתי' וגם את הבהמה תהרוגו שמעי' דבאדם לא קטלי' זה משום זה. דתנן בכריתות כל העריות שבתורה אחד גדול א' קטן הקטן פטור וכו' וי"ל דאצטריך קרא גבי רובע לומר שאע"פ שהאדם אינו בר קטלא שהבהמה במיתה כדאמרי' בפ' ד' מיתות בת ג' שנים וכו' ואם בא עליה א' מכל העריות מומתין ע"י לאיתויי בהמה ואכתי קשה דבפ' נערה אמרי' גבי נערה המאורסה ס"ד טעמא דכת' רחמנא נערה הא לאו הכי הו"א אפי' קטנה והכתי' ואם אמת היה הדבר וכו' וקטנה לאו בת עונשי' ומאי קושי' ס"ד דכיון דמומתין על ידה הכי נמי מקטלא קמ"ל ויש לומר דבתר דגלי לן קרא גבי נואף דבעי שיהיו שניהם בני חיובא תו ליכא למטעי בשאר עריות ולהכי פשיטא ליה בפ' נערה דקטנה לאו בת עונשין היא ועי"ל דדוקא גבי נואף ונואפת הוה ס"ד דלחייביה מיתורא דמות יומת הנואף והנואפ' מכל מקו' דומיא דהא דדרשי' בהנחנקי' גבי גונב נפש אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל ומת הגנב ההוא מכל מקום והא דתניא במכילתא איש אף הקטן במשמע ת"ל ואיש כי יכה י"ל דאצטריך התם משום דכתי' מות יומת המכה רוצח הוא דס"ד דקרא יתירא לחייב הקטן כדדרשינן בפ"ד מיתות מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה ת"ל מות יומת המכה ובהנחנקי' פירשתי שם בענין אחר אך קשה הא דתני' בפרק ד' מיתות איש פרט לקטן אשר יתן שכבתו בבהמה בין גדולה בין קטנה והתם היכי תיסק אדעתין לחיובי קטן דהא בהמה גופה לא קטלי לה אלא משום תקלה וקלון דאדם ולפי מה שתירץ הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל שהביא הריטב"א משמו א"ש דקרא אצטריך למעט בן קטן פחות מבן ט' לפטור את האשה שבא עליה וכן התם גבי נרבע אתי שפיר לפטור את הבהמה אבל כשהוא בן ט' אף על גב דאיהו לאו בר עונשין קטלי לה לבהמה וכה"ג אשכחן גבי שפחה חרופה דרשי' בספרא איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת"ל ואיש:

אמר רבא אמר רב נחמן או' אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין מדר' יוסי וכולי וכת' התוספות תימא מאי אתא לאשמועינן וכו' יש לומ' דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומ"לה וכו' ואין להקשות ולדברי התוספות נמי הפשוט מהתם דאף על גב דלא אמר לה דלמאי דס"ד לתוספות דמדין ערב הוא הק' השתא למקדש שהוא הנותן אין צריך לדבר למקבל שהוא הבת צריך אמט כי אמר תן מנה לפלוני צריך שיהיה פ' בפניו ומדר' יוסי גופיה תפשוט דלא צריך אי ס"ד טעמא דייעוד מדין ערבות הוא אבל השתא כת' התוספות דלאו מדין ערב הוא אלא דזכות דיהיב ליה רחמנא לדידיה בבתו מזכה ליה לאדון באותה מכירה שכשם שהיה יכול לקדשה בע"כ כך האדון וקדשנ' בע"כ והכי נמי כשאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושין מוסר לה זכותו ומסלק ידיו ממנה ונותן לה רשות לקדש עצמה ואכתי קשה מאי מייתי מדר' יוסי שאני התם שאינו אלא מחילת שעבוד כדכתבו התוספות ופשיט' דבהא אית ליה זכיה דממילא קא אתיא ומחילה אינה צריכה קנין כדאמרינן לעיל לימא ליה באפי בי תרי זיל והפקעת גופה עדיפא טפי ממחילה ולא דמי להא דאמרינן לקמן בפרקין גר שמת והיו לו עבדים גדולים וקטנים דפליג אבא שאול ואמ' קטנים כל הקודם בהן זכה בהם דלענין זכיה מן ההפקר ס"ל לאבא שאול דלית ליה יד דומיא דמציאה לר' יוסי דאין בה גזל מן התורה אבל לענין הפקע' שעבוד שעליו או מחילת חוב דידיה פשיטא דזכו בה ממילא ונר' שכך הם דברי התוספות דפשיטא ליה לגמרא דבדעת אחרת מקנה אותו אית ליה זכיה ופשיטא ליה נמי דלאחריני לית ליה זכיה ומספקא ליה בהני קידושי קטנה שהיא מקבלת מדעתו של אב אי מדין שליחות אב בעו למהוי כמו קידושי אשה לעצמה שאין יכולין לקבל את קידושיה אלא מדין שליחות דידה ובת כאיניש דעלמא הויא שצריכ' לקבל מדין שליחות אביה ולפי זה לא מהני דאין שליחות לקטן דלא מצי למזכי לאחריני או דילמא אדרבא קבלת קידושין דאביה מדין ידה הוו כדאמ' בפר' התקבל גבי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה וה"ה קטנה כדפרשי' בהאיש מקדש ואמרינן בגמרא יד יתירה זכי לה רחמנא פי' יד אביה וכיון שכן משסלק אביה כחו וגלי דעתיה דניחא ליה בקבלת בתו הויא לה יד לעצמה וזכיה לנפשה ופשיטא מד"ר יוסי ב"ר יהודה דע"כ אם היתה צריכה לזכות בקידושי יעוד בעד אביה לא מהני כלל דנהי דלגבי דידה הויא מחילת שעבוד אבל אביה היכי זכי בההוא מחילה הרי הוא אינו חייב כלום שכבר קבל דמיה והיא חייבת לו מלאכה דחשיב לה לקמן מלוה שיש עליה משכון ואי מדין זכיה קטנה אין לה כח לזכות לאחריני:

מלוה שיש עליה משכון כת' התוספות אין לפ' משכון שלא בשעת הלואתו דוקא וכו' וא"ת הא ע"כ אין לפרש הכי דמדר' יוסי נשמע דהתם גבי יעוד בשעת הלואה היא ויש לומר דהתם עדיף ממשכון שלא בשעת הלואה דלגוביינא אתי לידה שהרי אין לו פרעון אלא ממנה ואם תאמר ולדברי התוספות נמי דמיירי אף במשכון בשעת הלואה מאי מייתי מייעוד שאני הכא דבאפותיקי מפורש ואית ליה שעבוד בגוה ועוד אכתי לדבריהם נמי דמיירי אף בשעת הלואה אמאי לא מייתי מדר' יצחק לומר דאי בשלא בשעת הלואה קני משכון אף בשעת הלואה אית ליה שעבוד דהא לעיל נמי בשעת הלואה מיירי ומייתי מדרבי יצחק וי"ל דכיון דבהנאת מחילה קאמר דאפילו בלא משכון מהני אין אנו צריכין שיהי' לו קנין במשכון לא מייתי מדר' יוסי אלא דלא תימא כל דלא החזיר המשכון לא סמכה דעתה וא"ת נימא דר' יוסי מדין מלוה שיש עליה משכון דיש לו קנין בגופו של משכון וכיון דאיתיה לשעבוד מהני אעפ"י שלא יחזיר לה המשכון אבל בהנאת מחילה כל שאין מחזיר לה המשכון ליכא הנאה ולא מקדשה וי"ל דפשיטא ליה לגמרא דמקדש במלוה אע"פ שיש עליה משכון משועבד לא מהני דשעבודו של משכון לא קאמר בהנאת מחילה מלו' אמר ומלוה להוצאה נתנה וא"ת היכי נילף מדר' יוסי שאני התם דמחזיר לה המשכון דהיינו גופה ואם על זה כת' התוס' דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזקת משכון תימא הוא דהא כל עיקר דינו של רב נחמן לא בא אלא להודיענו זה דאע"ג דלא מהדר משכון מקודשת והיכי פשיטא ליה ועוד לא תקנו התוס' כלום לשון זה דנהי דאין עיקר היעוד בתורת משכון אלא מחמת מחילת שעבוד מכל מקום כי לא מהדר משכון אכתי לא סמכה דעתה ולא גמרה ומקדשה נפשה וי"ל דהתם נמי כי אמר לה מחלתי לך השעבוד שיש לי עליך אף על גב דמחילה הויא מ"מ אכתי לא סמכה דעתה עד שישלחנה לחפשי מביתו דסברא דהדר ביה וכיון דאמחילה לא סמכה דעתה קדוש נמי מקדשה בההיא מחילה אלא ע"כ שמעת מינה דבלא חזרה נמי סמכה דעתה אלא שהתוס' הוקשה להם מאי מייתי מדר' יוסי דילמא התם ייעוד כמקדש בגוף המשכון חשיבא דאמרי' לעיל קדשה במשכון מקודשת מדרב יצחק דכיון דקני ליה בההוא שעבוד מצי לקדש והשתא אין לחוש אם החזיר המשכון דכל שהקנה אותו לה בענין דקניא ליה אף על פי שלא הגיע לידה מקודשת כגון שאמר לה התקדש לי בחפץ פלוני וקנו מידו והא דכתב התוספות סלקא דעתך דכל שלא החזי' לה המשכון לא סמכה דעתה היינו דוקא כשאומר לה התקדשי לי בהנאת מחילה דכל דלא החזיר לה לית לה הנאה ולא מיתבא דעתה אבל אם קדשה בגוף החפץ מקדשה לאלתר והתם גבי יעוד נימא דמקדשה בגוף המשכון דהיינו גופה ותכף זכתה בגופה מן הדין אע"פ שלא שלחה מקדשה שפיר ותרצו דפשיטא ליה דאין עיקר הייעוד בחזרת גופה דאדרבא הוא בא לקרב ולא לרחק אלא מחמת מחילת השעבוד הוא דמקדשה ואכתי קשה בדברי התוספות אי ע"ע גופו קנוי במאי מקדשה בגופה בעי שטר דמחיל' הרי אינה חייבת לו כלום דגוף דידה שלו הוא הגע עצמך אשה שמכרה בית לאדם אחד והתנה עמו שכל זמן שתרצה לחזור ולקנות הבית בכך