חידושי המהרי”ט יז

שבהן שמוציאין מעבדות ואע"ג דהיא גופא אתינן למילף כל כמה דלא ילפי' פרכא הוא. ודברי התוס' כאן מרפסן איגרי דא"כ לא הנחת לדרוש לעולם בק"ו אי דבעי' פרכא מהנדון עצמו והם עצמן כתבו אח"כ נעשה ק"ו ממיתת האדון אע"ג דאיכא למפרך פרכא גופה ואפי' תימא דדוקא כי הדר דינא ואתי במה הצד הוא דפריך הכי ולכך תרצו מה למיתת האדון שכן מוציא בנרצע וכת' שנים ויובל וסימני' יוכיחו מה להצד השו' שבהן שכן מוציאין מעבדות מ"מ קשה דא"כ לא נילף לעולם מצד השוה כיון דפרכינן מהנדון עצמו ואמרי' כל כמה דלא ילפינן פרכא היא ונהי דבמה הצד פרכי' פרכא כל דהו מ"מ מדינא גופיה לא פרכי' והא דפרכי' בעלמא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד חמור פי' התוס' בפ' אלו נערות שכן יש בהם צד חמור משונה כדאמרי' בפ"ד מיתות ור"ת שם מפ' בענין אחר וי"ל דה"ק שכן מוציאין מעבדות דאף סימנין מהני לה שלא יוכל אביה שוב למכרה ומוציאין אותה לגדלות שלא תשתעבד וא"ת והא לא ידעי' שאין אדם מוכר את בתו נערה אלא משום דנפק' בסימנין כדאמרי' בס"פ קמא דערכין דהשתא מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וי"ל דבלא קרא דויצאה חנם דשמעי' דנפקא בסימנין ידעי' דנערה אינה נמכר' מדאצטריך קרא דלאמה לומר מה אמה מעשה ידיה לרבה אף הבת מעשה ידיה לאביה דלקטנה לא צריך קרא דהשת' זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעי' כדכתב' התו' בסמוך ולא אצטריך אלא לנערה דלא מצי מזבין לה והוקשה להם לתו' דהיא גופה אתינא למילף כלו' דכי ילפי' שתצא במיתת האב ממילא ידעי שלא יוכל האב למכור את בתו מהיום ולאחר מיתה דהשת' מכורה כבר יוצא' במיתתו כ"ש שלא תמכר מ"מ כל כמה דלא ילפי' פרכא היא דהנך מצינו להם שמוציאין מה שאין כן במית' האב שוב ראיתי שהתו' בפ' נערה הק' משם הר"י דאורליינש אמאי אצטריך למילף ק"ו ושם תרצו התוס' ושם כתבתי ואכתי קש' אמאי לא דייני ק"ו מכח רשות האב וליכא למפרך תו מידי ונימא הכי ומה רשות האב שאין שנים ויובל וסימנין מוציאין ממנה מיתת האב מוציאה רשות אדון ששני' ויובל וסימנין מוציאין הימנה אינו דין שתהא מיתת האב מוציא הימנ' וי"ל דאי דייני הכי אמרי' דיו לרשות אדון שתהא כרשות אב שתהא מיתת אדון מוציאה הימנה מרשות עצמו כשם שמיתת האב מוציא' מרשו' עצמו אבל שתוציא' מרשות אדון לא דאם הוציא' מרשות אב שכן אין לאחרי' רשות בה תוציא מרשות אדון שרשו' אחרי' עליה הילכך עביד ק"ו מסימנין שהיה בדין שלא יוציאו מרשותו דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכי היכי דאב היה זוכה בה עד שתבגר גם האדון הבא מכחו היה לו לזכו' מיתת האב שאב עצמו אין לו רשו' בה לאחר מיתה אינו דין שתוצי' מרשו' אדון דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה והשתא לפי זה אין להקשות מה שהקשו בתוספו' דנכניס פרכא בקל וחומר שאף על פי שנשתנה הגוף אינו מוציא מרשות אב דכי עבדינן הכנסת פרכא בק"ו היינו דבעי למימ' דנילף גבי מיתה אעפ"י שלא נשתנה שתוציא מרשות אדון כשם שמוציאה מרשות אב ואינה הוכחה שאם הוציאה מרשות אב לפי שרשו' אביה הוא ואין רשות אחרי' עליה אלא ע"כ מסימנין אית לך למילף כדכתיבנא ואיכא למפרך:

והתנחלתם אותם לבניכ' הק' הר"י מקורביל ותיפוק לי' דאמה אינה עובדת את הבן וכו' וי"ל ה"מ גדולה הוא דנפקא לן מלאמה וכו' לשון התו' ויש מק' א"כ כי פריך בפ' נערה שנתפתתה ואימא ה"מ קטנה נימא קטנה מוהתנחלתם נפקא וע"כ הני תרי קראי צריכי חד לנערה וחד לקטנה וי"ל דכי נמי משני קטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' אוהתנחלת' סמיך דאל"כ נימא דאצטריך דאינו עובדת את הבן שהשוה הכתוב לאמה אעפ"י שהיא קטנה מעשה ידיה לעצמה אלא דכי ס"ד דלקטנה צריך קרא שמעשה ידיה יהיו לאב אין לדקד' מה אמה אינה עובד' הבן דלשעבו' קרי לה רחמנא אמה שתהא עובדת לו בעודה קטנה כמו אמה לרבה אבל לא שתהא אמה ממש בכל דיניה שא"כ תצא בשנים וביובל דשפיר שייך בה לשון אמה שכשם שאמה עובדת כל ימי קטנותה לרבה אף לאביה כן אבל כי מוקמינן קרא בנערה לא שייך בה לשון אמה דאמה אינה עובדת בנערות אלא דהקישה הכתוב לאמה ובהכי הקשו התוס' דבמקום שבאת לומר שיהיו לאב מהתם נפ"ל שאין לבן כלום דאמה גופה אינה עובדת את הבן וא"ת כי נמי אתיא קטנה מסבר' משום מהי תיתי שיהיו של אחין האב גופיה לא קי"ל דזכי אלא משום דמצי מזבין לה והרי עכשיו אחין לא מצו מזבני לה והוא עצמו אם מכרה מהיום ולאחר מיתה אינה מכורה ואי לא ס"ל כריש לקיש ניחא דאצטריך דלא תימא שיכולין אחין למכרה דבמקו' אב קיימי והאב עצמו אם יכול למכרה לאחר מיתה אלא דלס"ד דגמר' דאתיא כר"ל השתא מכורה כבר יוצאה במיתתו של אב כל שכן שלא תמכור דהכי גמרי וי"ל דמדזכי ליה רחמנא לרב שיכול למכרה שמעינן שמעשה ידיה שלו דאל"כ היאך יכול למכרה וכה"ג בעי למילף בפ' נערה מדזכי לי' רחמנא לאב לממסרה לחופה אף על גב דקא מבטל לה ממעש' ידיה ובזכותו של אב הו' הוה ס"ד שיורישנו לבניו:

ת"ל מעמך יצא זה שאין שילוחו מעמך הק' לא לכתו' קרא וכי תשלחנו ומדאצטריך קרא מדתשלחנו חפשי מעמך שמעינן יוצא ביובל דאילו דוקא בשש השלמה בעי ואמה העבריה בסימ' וליתא דסי' לא הוה נפ"ל מהכא דאפי' בתר דכתיב תשלחנו דליובל לא אצטריך לא הוה מרבינן מיניה אלא שילוח אחר באמה דומיא דעבד דהיינו שני' ויובל דהא אי לא כתיב ואף לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה כלל והשתא דכתיב ואף לאמתך דשמעינן בה הענקה אי לאו דכתיב תשלחנו לא שמעינן אלא בשש ויובל דומיא דעבד מרבינן מדיוקא דמעמך להכי אתא וכי תשלחנו רבה כל מיני שלוחין הא דכתבו התוס' דאי לאו וכי השלחנו ואף לאמתך לא הוה ילפי' הענק' באמ' היינו בלא דיוק' דמעמך השת' דכתי' מעמך שמעי' שני' ויובל בין דעבד בין דאמה ומרבויא דתשלחנו שמעי' שילוח דסימנין:

דף יז חלה שלש ועבד ג' אינו חייב להשלים יש שהיו רוצים ללמוד מכאן שאות' שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן לא היו משלימין נר' דפשיט' להו דבקבלנות אין הפרש בין אם חלו ללא חלו צריכים לעשות קבלנותם והי' להם לתוס' להק' מההיא דהשוכר דמתניא אם שכרו הוא נותן לו את שכרו ואי קבלן הוא נותן לו קבלנותו קתני שכיר דומיא דקבלן ודוחק לו' דלצדדין קתני לה והתם בשוכר דחה הרא"ש לחלק דדוק' כשחל' ג' תחלה ואח"כ עבד ג' וחל' בג' האחרות יהי' חיי' להשלי' ומשמעת' לא משמ' כן דמקרא רוב שביעי' יצא דרשי' לה ואין לדמו' שכיר לבית ונפל דבפ' השואל וגם אין לדמותו לחמור ונעשית אנגריא דפרק האומנין ובמ"א אכתוב בס"ד:

תו כתבו התוספות ועוד נר' לחלק בין מלמד לע"ע משום דכתיב כי משנה ש"ש וכו' ואין החילוק מבואר דשכיר נמי אם שכרוהו לשש וחלה שלש לא יתחייב להשלי' ונרא' דאותם שרצו ללמוד כן מעבד ס"ד דמסברא הוא דמפלגינן בין חלה ג' לחלה ארבע דכיון דעבדו חצי זמן דמסתמא דעתיה דב"ה להכי נחית דחולי חצי זמן שכיחא ובחצי עבוד' מתפי' וה"ה שאר שכירים וכתבו התוס' דגבי ע"ע ממשמעות דקרא נפ"ל דשלש שנים הם שני שכיר ולכתחל' משנה שכיר צריך לעבוד וכי חלה הואיל ועבד שלש שני' כשני שכיר סגי ליה דשכיר קרא רחמנא דכתיב כשכיר כתושב ומש"ה מפלגינן בין חלה ג' לחלה ד' אבל בעלמא אין טעם לחלק והא דכתבו התוס' דשני שכיר הם שלש שנים לפי שמצאו בס' ישעיה בעוד שלש שנים כשני שכיר אכתי תקשי שמצינו שם בס' ישעיה גבי נבואת ערב בעוד שנה כשני שכיר ופרש"י אדקדק עמהם לצמצם המועד כשכיר הנשכ' לשני' שמדקדק במועד השלום שנתו:

חדא דתפסת מועט תפסת תימא כיון דכתיב אשר יברכך וכו' ויש לומר דלעיל לא כתיב אלא חד ריקם וכו' וקשה לחלק בין כי כתיב חד קרא להיכא דכתיב תרי קראי ויש לפרש דתפסת מועט תפסת פירש רש"י במקו' אחר דמה שתפסת מיהת בדין היה אלא שהיה לך לתפוס מרוב' אבל אם תפסת מרוב' שמא מה שבידך אינו תפוס בדין וגבי גזרה שוה לא שייך לומר כן שאם היה לך לתפוס מרובה אפילו מועט לא תפסת דאין גזרה שוה למחצה אבל כי כתיבי תרי קראי כי דרשינן חד מינייהו המועט גזרה שוה שלמה היא ועוד יש לומ' דהיכא דכתיב חד קרא אתרווייהו כיון דאין אנו יכולי' לידע אהי מינייהו אתיא גזר' שוה סברא הוא דאתא קרא לגלויי דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה כדאמרינן בסוף פרק אלו טרפות אי כתב רחמנא קשקשת הוה אמינא סנפיר היינו קשקשת אבל לעיל בפרקין בא שכי' ולמד על תושב ולהכי אתא קר' דאשר יברכך לומר דניגמר מן המרובה אבל היכא דכתב ב' קראי דחד מנייהו מיפנה לג"ש אלא שנתעלמה הלכה ממנו איזו מהם נאמרה למשה בג"ש אין סבר' דכתב רחמנא רבויא להכי לגלויי לן מסתברא דלענין ברכת הבית דרשינן ליה כדלקמן:

תו כת' התוס' ותדע דהא כי יליף מערכין וכו' ואינ' ראיה דאף עליה אני דן להקשות מ"ש דהת' מהני ונר' דכת' כן דלא תימא נהי דר"מ דריש אשר יברכך ר' יהודה לא דריש ליה כיון דאית סברא דתפסת מועט דהא לר' שמעון דדרשי' אליביה אשר יברכך ונילף נתינה מעבד משום דתפסת מיע' הפס' וע"מ דס"ד דיוקא לענין דלא נילף מעולת ראיה לומר דכל מידי דיהיב ליה לא מקרי ריקם. מהני אשר יברכך דמשמע מידי דברכה להכי מייתי מערכין:

לשדה אחוזה פרש"י המקדיש שדה אחוזה אם לקחה בנו אינה יוצאה מידו ביובל ולא רצה לפ' גאולת קרובי' דאמרי' לעיל גבי מצא שדה אחוזה דבקרוב קרוב קודם דהכי דרשי' בספרי מובא גואלו הקרוב ובן ודאי קודם לאח ומסיק דהתם נמי מהכא ילפי' דבן קודם ומאי פרכא דאין ייבום אלא במקום בן דא"כ הוה ליה לאתויי מנחלה דכתיב בהדיא דבן קודם לכך פי' במקדיש ולכך כת' התוס' דהשתא לא קשה אמאי לא קאמר נחלה דלא חשיב אלא הנך דליתנהו באח כלל לאפוקי נחלה ומכר בשדה אחוזה:

אמה העבריה אינה עובדת את הבן מנה"מ וא"ת תילף מנרצע מק"ו ומה נרצ' דאינו יוצא בשש וכו' אינו עובד את הבן אמה לא כ"ש ואין לומר מוכר עצמו יוכיח דאמה עדיפא מינייהו דיוצא בסימני' וגם ליכא למפרך מה לנרצע שכן עבד שש דאמרי' נמכר לעכו' יוכיח מה לנמכר שכן יוצא בקרובי' ותיתי מביניא וגם אין לומר דס"ד דאתיא מהקישא דעברי לעבריה דאהא ק"ו ומפיק מיניה ומוקי היקשא לשאר מילי:

וי"ל דמה לנרצע שכן יובל מוציא מידו בע"כ תאמר באמה שאין יובל ושני' מוציאי' כיון דמצי אדון ליעדה כדאמר' בסמוך יש בעברי מה שאין לן בעבריה שהוא יוצא בשני' וכו' וא"ת ונילף ק"ו מסימנין שאין מוציאין בנרצע ונמכר לעכו' מוציאין באמה מיתת האדון שמוצי' בנרצע ובנמכר למנו' אינו דין שתוצי' באמה מה לסימנין שכן נשתנ' הגוף ואין זה הגוף שקנ' ואין להכניס פרכא כמו שהכניסוה התוס' לעיל דגבי עבד לא שייכו סמני' שכל עצמו אינו נמכר אלא כשהיא גדול וכיון דלא שייכי בהו אין להכניס פרכא כעין מה שתרצו התוס' לעיל ועוד מה לסימני' שכן מוציאין גדלות למכות ולעונשים ולזכי'