חידושי המהרי”ט יג

ומהיכא תיתי שיקנו ומיהו קשה דאכתי נימא שיקנו מק"ו דאמה העברי' שאין ביא' קונה ואע"פ כן כסף ושטר קונין בה דהתם אקנויי מקנו לענין שעבוד מגמר לא גמרי ועוד ק"ו מה אשה שאין ביאה גומרת בה אלא ע"י חופה כסף ושטר קונין בתחילת קנין יבמה לא כ"ש וי"ל דלענין שלא יהיו כסף ושטר גומרים בה לא צריך קרא דמק"ו דביאה לא אתיא דעבדי' דיו אסוף דינא דהיכא אשכחן דכסף ושטר עדיף משום דקנו באמה העברי' דיו ליבמה שתהא כאמה שאינה נקנית קנין גמור דאפי' יעדה האדון בכסף מקנתה עדין הוא צריך להכניסה לחופה שתהא כאשתו לכל דבר אף ביבמה לא יקנו לגמרי ואע"ג דביאה גומרת לא ילפי' מינה כדאשכחן בס"פ כיצד הרגל דבעי למילף קרן ברשות הניזק לשלם נזק שלם מק"ו דרגל מכח דרגל חמור דבר"ה משלם חצי נזק וקרן פטור ואמרי' דיו לקרן ברשות הניזק שיהא כרגל בר"ה כמ"ש שם התוספו' לפי שהחומרא מעין הדין שאנו באין ללמוד וא"ת נוקי מיעוטא דויבמה לענין שאין כסף ושטר קונין בע"כ שהיא בדין ומה ביאה שאינה קונה באמה קונה ביבמ' בע"כ בע"כ כסף ושטר שקונין באמה וכו' לא שייך לומר דיו דכסף ושטר איתנהו נמי באמ' בע"כ כדאמרי' לעיל כסף נמי איתיה בע"כ דאמה העבריה אי משום דאב מוכרה בע"כ או משום דמייעד לה בע"כ דאב ובעל כרחה ומעטינהו קרא שלא יקנו אלא ברצונה וברצון אביה כשהיא ארוסה וי"ל כיון דאי כתי' ויבם גרידא מסברא טפי הו"ל למדרש ביאה גומרת בה וכו' ולא דרשי' בע"כ כדמוכח בפרק הבא ע"י הילכך לא מוקמי' מיעוטא לענין דע"כ דאכתי לא ידעו דמיבם בע"כ אלא בתר דכתיב הא דויבמה ולכך הגיה רש"י ומחק הג' דהוה גרס ואימא מאי ויבמה ולאו משום דהכי דרשי' לה ביבמות דהא לקמן נמי אמרינן ואימא לה לשמה אע"ג דעיקר דרשא היא בפ' כל הגט אלא דלפי זה כי משני א"כ לימא קרא ויבם משמ' א"כ כדאמרת דבע"כ לימא ויבם וליתא דאי לא כתי' אלא ויבם לא דרשי' ליה אלא למעט כסף ולא לרבות שטר דמיעוטא משמ' ולא רבויה כדמ' התם ביבמות דתניא ויבם ביאה גומרת:

בחליצה מנ"ל וא"ת אי חליצה לא שריא לה אלא מצוה בעלמ' הוא דרמא רחמנא עליה אמאי אצטריך למכת' ככה למעט שלא תצא בגט והלא אף בחליצה אינה יוצאה וי"ל דמ"מ חליצה אוסרתה עליו ועל האחין דכולי' ביתא קיימא בלא יבנה דדרשי' משלא בנה שוב לא יבנה וס"ד דגט נמי אוסרתה להכי אצטריך מיעוטא:

ובמיתת הבעל מנ"ל מקשים מדאצטריך למכתב ככה שלא תצא בגט שמעי' דיוצאה במיתת היבם דאל"כ לשתוק קרא מיני' דמק"ו דאשה לא נפקא דמה לאשה שכן יוצאה במיתת הבעל וליתא דמקל וחומר דבסמוך הוה ילפי' שתצא בגט ובמיתה מק"ו דאשה דאינה יוצאה בחליצ' וכי ממעט לה מגט מדכתי' ככה אע"ג דלא שמעי' מיעוטא למיתת היבם מ"מ ממילא אמעיטא לה דתו לא מצינן למילף ק"ו מאשה דמה לאשה שכן יוצא' בגט כדפריך בגמ' ומשני דחליצה במקום גט קיימא א"נ אצטריך מיעוטא דאל"כ נילף גט מחליצה ואי תימא מיתה תוכיח מה למיתה שכן אינה מתרת במקום יבם ומקשים ונילף איפכא שלא תצא במיתת היבם מק"ו ומה גט שמתיר במקום יבם אינו מתיר ביבמה כל עיקר מיתה שאינה מתרת במקום יבם אינו דין שלא תתיר ביבמה וי"ל דיה למיתה שלא תפקיע ביבמה במקום אחין כשם שאינה מפקע' באשה אבל במקום שאין שם אלא יבם א' למה לא יפקיענה מיתתו בק"ו מאשה ואע"ג דגט דמתיר באשה אינו מתיר ביבמה מ"מ כיון שהחומרא מעין הדין שאנו באין ללמוד עבדי' דיו כדכת' לעיל:

ומה אשת איש שהיא בחנק הכא לא עביד ק"ו מכח שאינ' יוצאה בחליצ' דאין זו חומרא שהרי הוא יוצאה בגט אבל לענין פרכא ס"ד דגמרא דחשיבא פרכא מה שאשה יוצא' בגט אבל לקמן קשה אמאי לא עביד ק"ו מכח שהיא בחנק ואע"פ כן יוצאה בגט יבמה שהיא בלאו לכ"ש וי"ל דלענין שתהא יבמה יוצאה בגט ליכא למילף מאש' דאיכ' למפרך מה לאש' שכן קנה הוא לעצמו לפיכך נתרת ע"י עצמו תאמר ביבמה שכן מן השמי' הקנו לו דכה"ג חשיב חומרא בפ' נערה המאורסה ומה אם אשה שקנה הוא לעצמו מפר נדריה אשה שהקנו לו מן השמים אינו דין שיפר נדריה להכי עבוד ק"ו בסמו' מכח חליצה דהשתא נכנס פרכא בקל וחומר שאף על פי שהקנו לו מן השמי' הרי היא יוצאה בחליצה שהוא חולץ לה ומתיר' אינו דין שיוצא' בגט ומיהו לענין שתהא מיתת היבם מתירתה לא שייך למפרך הכי שהוא אינו מתירה דמן השמים נמי הפקיעוה כדאמר' מסברא הוא אסרה והוא שרתה שהרי מתו הבעל והיבם:

ותהא א"א יוצאה בחליצה כת' התוס' דאין לומר מה ליבמה שכן בלאו דכיון שחליצה מפק' האיסור מה לי איסור קל מה לי איסור חמור וכדאמר' ביבמות מאחר שהתרתה וכו' וקשיא לי דלא דמי כלל לההיא דר"פ בתרא דיבמות דהתם כי שרינן איסו' לאו מקרא שרי' לה אלא מסברא דלא מחזקי' איסור' כיון דבחזקת התר היתה שאין לבעלה אחין לא נחזיק איסור שילדה חמותה הכי נמי לא היה לנו לחוש שמא מעוברת היא צרתה שאם היה לנו לחוש אפי' בחמותה היה לנו לחוש שהוא איסו' לאו כיון דספק' דאורייתא הוא אבל הכא היאך נדון חמור מקל להקל עליו ועוד ק' הדבר לומר דלאו וכרת לא חשיבא פרכא ובפ"ק דיבמות פרכי' מה לפסח ומילה שכן כרת ובאשה רבה אמרינן גבי ע"א ביבמה דנאמן מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת וכן בכמה דוכתי ונ"ל דלא כת' כן התו' אלא היכא דבעי למילף קניינים דכמו שיבמה קונה עצמה בחליצ' כך האשה תקנה עצמה בחליצה דאי קניה נפשה לגמרי מפקע' דאין חיוב כרת אלא בא"א וזו פנויה דמאחר שמפקעת. אין כאן לא איסור קל ולא חמור דכה"ג אמרי' התם מאחר שהתרת מ"ל איסור קל וכו' וכה"ג מוכח לעיל דבעי למילף קנין כסף משפחה גמר ביאה מיבמ' ולא פרכי' שכן בלאו וילפי' כסף מאמה אע"פ שאין בה איסור כרת אלא ע"כ כיון שלמדנו שקונין ממילא יפקיעו האיסור והא דאמרי' בריש הנחנקין מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח כוותא דילמא חביל והו"ל שגגת איסור ופרכי' אי הכי אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק ולא אמרי' מאחר שהתרת וכו' דלענין לחוש שלא יבא לידי איסור טפי יש לחוש בשגג' איסור חמור מבאיסור קל והתם בסמוך אמרי' כן מהו שיעש' שליח לבניו ומסיק ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף הכא נמי כבוד שמים עדיף ולא אמרי' התם לאו והכא חנק דכיון דלכתחילה שרינן אין לחלק כדכת':

ותהא א"א יוצאי בחליצה מק"ו וא"ת מדאצטריך הנעל שמעי' דא"א אינ' יוצאה בחליצה דאל"תה ק"ו דבסמוך ליתא ולשתוק קרא מיניה ומכח חומר' דא"א דבחנק ליכא למעבד ק"ו דאיכא למפרך שכן קנה הוא לעצמו כדכת' וכן קשה לא לכתוב רחמנ' הנעל ומדאצטרך ספר כריתות ספר כורתה וכו' שמעי' דיבמה אינה יוצאה בגט דאי יוצאה בגט לשתוק מיניה דהשת' הך ק"ו ליתא וכה"ג הק' התוס' בסוף כיצד הרגל גבי דרשא דכספו של זה ולא כספו של אחר ועוד ק' בהא דהקשו התו' מה ליבמה שכן בלאו נימא דמכח גט הוא דעביד ק"ו ומה גט שאינו מוציא ביבמה מוציא באשה חליצה וכו' ואי תימ' מה לגט שכן מכניס גט יבמה שנכנסה יוכיח שאעפ"י שאין שטר מועיל בה להכניס' מועיל להוציאה דהרי הוא כאשתו לומר שמוציא' בגט וכן קשה לקמן שהק' מה לא"א שכן נקנית בשטר נימא דעביד ק"ו מכח חליצה שאינה פוטרת בא"א וי"ל דבלאו הנך קלין וחמורין דמייתי הוה ילפי' מהדדי אשה וחליצ' במה מצינו דמצינו שפטר באשה ופטר ביבמה וליתן את האמור של זה בזה והאמור של זה בזה והתו' בספ"ק דחולין בשמעת' דכשר בפר' פסול בעגל' דתניא ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר ומה עגלה שאינה כשרה בשחיטה כשרה בעריפה וכו' הק' וכיון דאיכא למידן איפכא נימא כל חד וחד תיקו אדוכתייהו כדאמרי' בפ"ב דזבחים גבי ותותר אנינות וכו' ותרצו דהוי כמו מה מצינו והדר הק' מה לפרה שיש בה כמה חומרות ותרצו דעביד ק"ו מכח שחיטה ועריפה וכו' אבל קשה א"כ ק"ו גמור הוא ולא מה מצינו דשחיטה מעריפ' ליכא למילף במה מצינו אלא מק"ו ותרצו דצ"ל דיש שום סברא לעשו' ק"ו יותר מהאחר ואצטריך קרא למעוטי' מעתה היינו עושין ק"ו להפך והתו' כאן מכח כו' ה"ק דאיכא למפרך דע"כ לא ילפינן מכח גט וחליצה דהוו תרתי דסתרן ולשתוק מתרווייהו אלא ע"כ אשה ויבמה ילפינן במה מצינו:

ת"ל ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת ואם תאמר ונילף השתא גבי קינין שיקדש בהם הגורל מק"ו ומה במקו' שלא קדש השם קדש הגורל וכו' והתוס' ז"ל בפ' טרף הוקשה להם כן ותירצו דועשהו דרשינן לזה הגורל עושה חטאת ולא לאחר וקשיא להו דהא אצטריך למעט ואין השם עוש' חטא' ודחקו לתרץ ונ"ל דמדאצטריך ועשהו שמעי' דגבי קינין אין הגורל מקדש דאל"כ לשתוק קרא ממיעוטא דועשהו דהשתא ק"ו ליתא אם גם בקינין מקדש הגורל ומיהו לעיל גבי גט וחליצה דאיצטריך תרי מיעוטי אע"ג דמק"ו לא אתו במה מצינו ה"מ למילף ליתן את האמור של זה בזה כדכתבו התוספות בפ"ק דחולין אבל הכא דכתיב חוקה ע"כ אי לאו ק"ו לא הוה מרבינן שיקדש השם דשאני הכא דכתיב עכובא:

הא לאו הכי דרשי' ק"ו תימא הא בפרק טרף וכו' וי"ל דפרכינן הכא משום דכתיב אשר עלה תרי זימני לשון התוס' וא"ת השתא דכתיב ועשהו ל"ל אשר עלה ועוד היכי ס"ד למדרש ק"ו א"כ לשתוק קרא מאשר עלה דהכי דרשי' התם מדהדר תנייה ש"מ עיכוב' וי"ל דאשר עלה משמע עכוב' דהגרל' מעכב דס"ד למצוה בעלמא אכתיב אבל אם עשאן בלא הגרלה לא עכב דקדשים סכין מושכתן למה שהן ושלוחו לעזאזל מושכתו לשמו קמ"ל עד שיקדשם הגורל ומ"מ אכתי ס"ד שאם הוקבע בשם וקרא הכהן על זה שם חטאת לאחד וע"ז לעזאזל תו לא חזו להגרלה מק"ו דקינים שהשם מקדשתן ויחזור ויביא זוג אחר ויגרל בתחלה להכי כתיב ועשהו הגורל עושה חטאת ואין השם עושהו חטאת אפילו קרא עליהם שם לא קדש כלל ואי כתיב ועשהו ולא כתיב אשר עלה נהי דשמעינן דאין השם עושה חטאת אבל אם לא הוקבעו לא בשם ולא בגורל לא עכב קמ"ל ומ"מ אי לאו ק"ו אשר עלה עכובא לגמרי משמע דלא מהני ביה אלא הגרלה ואתי ק"ו ומפיק מעיכובא וכי האי גוונא צ"ל הכא גבי חליצה דדרשא דרבה אצטריך לומר שכל מעשה שבפרשה מעכב לאפוקי אמירה דלאו מעשה הוא דהכי דרשינן בפרק מצות חליצה הרי הוא אומר ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה באיש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא ומכל מקום גט דעדיף לא ממעט מיניה כיון דאיכא למדרשים בקל וחומר והוי מעשה יותר חשוב:

תו כתבו התוספות והר"י מקוצי תירץ דמדאצטריך וזאת לגלות דלא קיימ' חוקה אלא אבפנים וכו' וקשיא לי אי לא כתיב וזאת מנ"ל דחוקה לא קאי אדברים הנעשים בחוץ בבגדי לבן דהא חוקה סתמא משמע אכל עבודת היום ומנין הייתי מבדה מעצמי לומר דמתנות שבהיכל ובמזבח החיצון שפיכת שיריים וכולהו עבודות שבחוץ לא מעכבי אי משום דכתיב ועשהו גבי הגרלה לגופיה איצטריך משום קל וחומר ועל כרחין הוה ילפינן