חידושי המהרי”ט קכז

שהיה נושא ונותן וכו' וקשה אי דיינים חותמין אף על פי שלא קראוהו מנא ידעי מי בעל דברים ויש לומר שע"כ צ"ל שהדיינים החותמים בקיום צריכין לידע מי הוא המלוה והלוה דפעמים מקיימים החתימות ע"פ עדים המכירים אותו ושמא הם קרובים למלוה וללוה אם כן שמא אח' מהדיינים ימצא קרוב לאח' מהם ויתבטל ועד המושב כדאמרינן בפ"ב דמכילתין משחתמו אין מעידין עליו וחותם ואיכא זילותא דבי דינא ואפילו אם מקיימים על פי העדים עצמן שכל אחד או' זה כתב ידי צריכין הם שיזכרו העדות מתוך ראית השטר כדמוכח בירושלמי דאם אינן זוכרין גוף המלוה אפי' רבנן מודו שצריכין לצרף עמהם א' מן השוק:

עשאה סימן לאחר מתוך הלשון משמע דאעורר קאי וכו' ובירו' משמע כרש"י לשון התוספות ואדרבא מתוך הירו' משמע דעשאה סימן דמתני' שלא כדברי רש"י אלא לפי שכתב דמתוך הלשון דעשאה סימן לאחר משמע דאעורר קאי מדלא קתני עשאה סימן והלא חתם עלי' בעד ומכל מקום לא תדוק דוקא בכה"ג אבל עשאה המוחזק והלא חתום בעד לא דא"כ לשמועינן רבותא ומיהו בירו' מוכח דהוא הדין חתום בעד כדינו של רש"י:

אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיה הימנו מהימן והא דלא קאמר אי הוה אבוהון הוא טעין מזוייף דלא טעני' ליתמי מזוייף כדפירש במי שהיה נשוי וזהו לפי מה שהיה ר"י ז"ל רוצה לפרש אבל אחר כך חזר בו והכריע דטעני' ליתמי מזוייף ומיהו מדברי האפטרופוס לא קשה כל כך דכיון שהוא היה טוען מספק ניחא ליה לומר טענת חזר ולקחה מלומר מזוייף שלא להחזיקו במזייף שטרות אבל קשה דרבי יוחנן מאי קמ"ל פשיטא כל שלא נתקיים השטר חצופה בעלמא הוא ומצי למטען כל מאי דבעי ויש לומר דאשמועינן דלא תימה כיון שהודה שהקרקע שלו והוא בא להוציא מידו לא מהימן במגו והוי מגו להוציא כדמוכח בפרק חזקת גבי ההוא דגחין ולחיש ליה לרבה דשטרא זייפ' הוא דאמרינן הלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימי לוקמי כלומר דלא אמרינן מגו להוציא כדפי' שם התוספות וכוותיה דרבא בארעא דהוי מגו להחזיק דמוקמי' ארעא בחזקת מרא דקיימא השתא ואשמועינן רבי יוחנן דכיון דאין זה שטר גמור אלא הוכחה בעלמא אדרבא מוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא דהוי כמי שטענו בע"פ ואו' שדה זו מכרת לי והוא אומר חזרתי ולקחתיה ממך דמהימן ולא מקרי מגו להוציא:

ועי"ל דאתא לאשמועי' דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכמסקנא דמסיק בפ' מי שמת אליבא דר' יוחנן דלא תימא דאין זה מגו שירא הוא לומר כן שמא ימצא לקיימו כדכתבו התוספות בהאשה שנתארמלה:

וארבעה דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצי מדחי ליה וק' להדר ליה ההוא חד דמי קצר' כך הקשו התוס' בהחולץ ותרצו דמצי אמר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה וקשה אם מכר סתם למה לא ינכה דמי קצרה דומי דאמרי' בהזרוע אמר לו מכר לי בני מעיה של פרה והיו בהן מתנות נותנין לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים דמידע ידעי שמתנו' אינם בכלל המכר לקח הימנו במשקל אינו מנכה לו מן הדמים ופשיטא שאם היה זה מוציא בהם בכך היו חוזרי' על הבעלים דמ"ט הוו וי"ל דכיון דלא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו אינם יכולין לחזור עליו ולמוכר אומר לא לקחתי דמי הדרך ונמצא דאינו אלא גרמא בנזיקין בעלמא ונר' דבמוכר לד' כאח' ודאי מצי מפיק מינייהו דמ"מ דררא גבייהו הוא דומיא דדקלא דאף על גב דפלוג אהדדי מפיק מיניהו והכא במוכר בזה אחר זה:

ורבנן סברי אי ציית ציית כתב התוספות בזכות הבא על ידו יכול להפקיע אבל אינו יכול להפקיע דינו ע"י מכירתו והק' מההיא דקמא דאתא להפקיע דינו שהרי לקח עידית באחרונ' ורוצה להפקי' בחזרת זיבורית שקנה ראשונה ועוד הא דפריך נזיקין נמי להפקיע מדינן בעידית ותרצו דהתם ליכא פסידא לגמרי דהא גבי מזבורית אבל הכא איכא פסידא לגמרי ומיהו לדברי רש"י שהוא צריך לפרש כאן ואמרו ליה מוזילנא גבך דאל"כ מאי אמר ליה לכי תהדר א"כ הא ליכא פסידא לגמרי א"כ מאי פריך התם נזקין נמי לכך כתבו דהא ליתא וכו' וה"ה דאב"ח נמי מצי פריך וקשיא ל' דא"ה לא הו"ל לרש"י לו' דמטעמא דמוזיל גביה הוא דאל"כ מצי אמר ליה לכי תהדר דהא בפרק החולץ מוקמי' לה כר' אבא דאמר קם דינא גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא אע"ג דספק אתי עלייהו ממה נפשך אמר רבי אבא קם דינא וקי"ל כותיה א"כ היכי מצי אמר לכי תהדר וי"ל דלפי האמת אף רש"י מודה דאע"ג דלא מוזיל מצי למדחי ליה דקם דינא אלא דהשתא בעי גמ' לאוקמי מילתא דרבנן אף לר' ירמיה דאמר הדר דינא והכא מטעמא דאמרי' אי צייתת צייתת וכו' וכפי זה הטעם צ"ל דמוזיל גבי' אבל לדידן דקי"ל קם דינא בכל ענין מצי מדחי ליה:

דף קד ורבנן חברך חברא אית ליה והא דמסקינן לעיל וכו' ולפרש"י א"ש דהכא גבי מכירת שדה אינו כ"כ הפסד דהרבה לוקחים ימצא וקשה דאינו ספק אלא בלוקח זה שיכול למשכנו וי"ל דמפני ספק שכר מועט זה שיוכל למשכנו לא היה נכנס לספק שיאבד את זכותו לגמרי דהא כהודאה גמורה דמיא והיה לו למסור מודעא שאת"ל שיודע הדבר לא הפסיד כלום אבל התוס' מתרצי' דהא לא חשיבא הודאה אם היתה קנויה דידעי אינשי דבשביל לקנות שמר את הדבר ולא מסר מודעה כדאמרי' לעיל גבי עשתה סימן אבל הכא מכירה הוא וסתם מוכר אינו רדוף למכור שהרבה לוקחים ימצא הילכך כל שלא מסר מודעה חשיבא הודאה:

דכ"ע עידית ועידית וכו' הק' הרא"ש וליחוש דילמא לחד לית ליה זוזי ואית ליה עידית ויהיב ליה מעות כי היכי דנגבי ליה בחוביה ותירץ דכיון דשומא הדרא לעולם סוף סוף כי הדר גבי זוזי מיניה יהיב לדידיה ושקיל לה עידית ונ"ל דאפי' אי הוי כענין דלא הדרה שומא כגון דזבנה לאחר או יהבה לא שייך לומר דנגבי ליה מעיקרא דכיון דמצי היאך תבע ברישא מצי אמר ליה פרע לי או שקול זוזאי בחובך כדאמרינן גבי בעל זבורית דאפילו קדים היאך ותבעיה לאו כל כמיניה. אי דמטה זימניה מ"ט דרבנן כתב הרא"ש ז"ל שהק' הרמב"ן והלא זה פיקח היה שלוה הימנו כדי שיוכל למשכנו על אותן המעות וכגון דכתב ליה שטרא והדר יהב ליה זוזי ותירץ דהא שמעינן מרישא דהיינו פלוגתא דהמוציא ש"ח וכו' ותרתי למה לי ואכתי ק' דלא הו"ל למפרך מ"ט דרבנן דהא טעמא רבה אית להו ונ"ל דדוקא התם גבי שדה שייך לומר שמכר לו את הקרקע כדי למשכנו משום דהוה משתמיט מיניה שלא היה לו מעו' לפרוע שהיה רע בעיניו להוציא זוזי אלא שמפני קרקע זה הוציא מעות וסבור הוא שגם עתה ידחנו מיום אל יום אבל גבי שטר אי הוה משתמיט מיניה היאך היה מודה ומתרצה להליותו י' שנים ועכשיו במשלם חמש יתבע הלה את חובו וטוב היה לו שיפרענו בחובו ואם היה כופר במלוה היאך האמין בו להלוותו והוא יודע שלמחר יבא לב"ד ויגבנו בש"ח שבידו ואין לחוש שלא היה יודע בשטר ולא רצה הלה לתובעו אע"ג דאמור שהרי הלוהו לי' שנים משום דאיניש אלמא הוה דכיון דלא שכיחא מילתא אינה טענה וחשיבי הודאה. עוד הק' רב נחמן גופיה תקשי דמאי טעמיהו דאדמון ורבנן נהי דלדידי' זה גובה וזה גוב' מ"מ תק' במאי פליגי ותי' דלר"נ ל"ק דהואיל וס"ל דבשלו הם שמין איכא למימר כגון שלוה הראשון אית ליה עידית ובינונית ולוה הב' לית ליה אלא זבורית לכך לוה הימנו ולא לקחן בחובו שהיה רוצה לגבות הבינונית בחובו ולהגבות לו מן הזבורית שלו וק"ל לרב ששת נמי כיון דתנן זה גובה ש"ח לחמש וזה גובה ש"ח לעשר הילכך לכך לוה הימנו ולא לקחן בחובו דניחא ליה שילוה למשך י' שנים והוא יגבה את חובו בסוף חמש וי"ל כדתרץ משום ר"ן בשטרות שאין בהם זמן וכל שעה שירצ' יוכל לתבוע ורבנן סברי הואיל ולא כתב בהן זמן מצי לדחויי ליה אבל לר"ש דמוקי לה בדכתי' ביה זמן אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן דכיון שהגיע זמן היה יכול לדוחקו שיפרע לו ולא שילוה ממנו י עוד הק' הרא"ש לוקמה ביתומים קטנים דמגבה גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו עד שיהיו גדולים ואפילו יש להם קרקע ותי' דאע"ג דקי"ל בשום היתומים דלא גבי מיתמי מיהו הואיל והוא עתיד לגבות מהם כשיגדלו והוא תפוס אות' הואיל ותפס תפס ואין להקשות מההוא דרבה בר שרשום בפרק חזק' שהיה רוצה לעכב הקרקע של יתומים שהיה רבה מוחזק בו ולא היה עליו שטר משכונא והיה יכול לומר לקוחה היא בידי מכל מקום אמר ליה רבא דלא מצי לעכבה תחת ידו עד שיגדלו דהתם כיון דנפק עלה קלא דארעא של היתומים הוא לא מקריא תפיסה כלל אך קשה דגם זו לא חשיבא תפיסה תדע שהרי נעשו מטלטלין אצל בניו ולא מיקרי תפיסה אלא צריך לאגבויי להו קרקע כי היכי דהדר ניהדרו לגביה כדרבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהן וכיון דכי מגבי להו הדר שקלינהו הוה ליה כגבוי אבל לגבי יתומים קטנים דכי מגבינן להו תו לא מצינן לאפוקי מינייהו לאו תפיסה מקרי ולי קשיא עוד נימא נפקא מיני' לענין שבועה דמיתמי לא מתפרע בלא שבועה והם גובין שלא בשבועה אי נמי אם מת לוה זה אין בניו יכולין לתבוע מן היתומים וכמה דאמרינן בפרק כל הנשבעין כבר נתחייב לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ויש לומר דלרבא הכא לא שייך חשש צררי דהיינו צררי דאתפסיניה שהלוהו מעות אחרות כנגדן שאם בא לגבות מצי ליפרע מתחת ידו דאפוכי מטרתא:

היה הילכך צררי אחריני לא מתפיס ליה כדאמרי' לעיל בפרק נערה שנתפתתה ייחד לה ארעא בארבע מצריה בלא שבועה ופרש"י ז"ל דהיינו צררי דאתפסה ולא חיישינן לצררי אחריתי והשתא ניחא נמי דלא אמר נ"מ ליתומים קטנים דאתיא כרב הונא בריה דרב יהושע דמפ' בפרק שום היתומים ובשלהי בתרא דטעמא דאין נזקקין משום צררי וכן צ"ל בההוא עובדא דרבה בר שרשום דאתיא כהך דאמר טעמא משום צררי דאי כרב פפא דמפ' משום פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו היכי ס"ד למפטר מטעם מגו דלקוחה היא בידי הא אפי' היה אמת כדבריו לא היה יכול לעכב הקרקע בחובו כיון דלאו בני מעבד מצוה נינהו כדכתבו התוס' בפרק חזק' והך סוגיא נמי כרב הונא אתיה דכוותיה פסקי' הלכתא התם ועוד הקשה אמאי מגב' ליה לבעל הזיבורית קרקע של בעל הבינונית לימא ליה בעל הבינונית הגבו לו ש"ח שיש לו עליו בחובו ור"י ס"ל דמצי לאגבויי ש"ח בחובו אלא שאינו שוה כ"כ בש"ח שיש לו לבעל הזבורי' על בעל הבינוני' כי יוכל למוכרו ביוקר לפי שסופו לגבו' מן הזיבורית והיינו דקאמר זה גובה וזה גובה שכל אחד גובה שטרו לפי שוויה והשתא דאתי ז"ל להכי לא שייך מה שהק' לעיל דניחוש דילמא לחד לי' ליה זוזי ואית ליה ארעא עידית ויהיב ליה כי היכי דנגב' בחוביה דהא מצי לאגבויי ש"ח בחובו ולא אצטריך לפרושי מטעם דשומא הדרה:

דיתמי מגבה גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו והקשה בשם הרמב"ן לימא להו אי אבוכון קאי לא מצי לאפוקי מינאי בחייו אתון נמי לא מפקיתו דמחיי אבוכון תפיסנא ומסייעא מילתיה ז"ל דאמרינן לעיל גבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת דגבי בנונית והדר מגבי ליה זבורית ולא אמרי' כיון דתפס תפס כדאמרינן גבי יתמי בסמוך. אלא ע"כ שאני התם משום דמחיי אבוהון תפיס ואבוהן כבר היה חייב לו בינונית הכא נמי לענין לגבות ממטלטלי תהני ליה תפיסה ולא דמי לההיא דמי שהיה נשוי דאמרי' מטלטלי שבק אבון גבך דהתם בחיי אביהן לא היה יכול לעכב שעדיין לא טרף ב"ח ממנו כדפי' לעיל וגם אין להקשות מההיא אתתא דהוו מפקדי גבה מליגא דשטרי בפרק הכותב דאמר לה רב נחמן אית לך סהדי דתבעה מיניך בחיים ולא יהבת ניהליה אלמא הא לאו הכי לא הווי תפיסה התם בתורת פקדון הוו גבה ולא בתור' משכון אבל הכא מכיון שלוה נימא הרי הוא כגבוי דאפוכי מטרתא למה לן ונ"ל דמ"מ כיון שיש לכל א' דין שטר שזה גובה ש"ח וזה גובה ש"ח לא חשיבה תפיסה מה שתפוס במעות ההלואה שהרי הלה יש לו עליו ש"ח עלי' ולכי מיית נפלי זוזי קמי יתמי ובעי למגב' מינייהו דאע"ג