חידושי המהרי”ט קכו

דאם עד שלא נתרמה תרומה דבני העיר שוקלין אחרים לא קשיא כלל דעד שלא נתרמה חייבין באחריותן משנתרמה אין חייבין שהרי תרמו עליהם וברשות הקדש נגנבו ואיתא בירו' הפריש שקלו ואבד דר' יוחנן אמר חייב באחריתו עד שימסור לידי גזבר ור"ל אמר הקדש ברשות גבוה וצ"ע אי פליגי בנתרמה תרומה או שעדיין לא נתרמה ומה שהק' התוס' לפרש"י דזו ואין צ"ל זו קתני נר' שרש"י מפרש על האבוד מי ששלח שקלי והגיע ללשכה ליד הגזבר של לשכה ואבד תורמין עליו שיהא לו חלק בקרבנות צבור ואף על הגבוי שבא ליד גבאי העיר ועדיין לא הגיע כאן אע"פ שאחר כך נאבד ודלא קרי ליה אבוד לפי שבשעת תרומה עדיין הוא בעול' שאם באותה שעה כבר נאבד הא תנן ובני העיר שוקלים אחרים וכו' ועל העתיד לגבות כל מה שלא נגבה אע"פ שלבסוף לא יגבה וגם מה שהקש' הו"ל למתני על העתיד לגבות ותו לא ניחא נמי דרבותא אשמועי' באבוד וגבוי אבוד דמשהגיע ליד גזבר של לשכה אינו חייב באחריותו גבוי דעד שלא נתרמה חייבי' באחריותן משנתרמה אינן חייבי' מדלא קרי ליה נמי אבוד עתיד לגבות אע"פ שלא יגבה וניחא השתא דשוקל את שקלו מיירי במי שלא שקל כפשטא דמנתי' דלדברי התוספות צריך לה להעמיד בשקל ואבד מיד השליח או מיד הגזבר ואם איתא הו"ל לגמ' לפרושי:

אדמון או' וכי בשביל שאני זכר הפסדתי וא"ת אילו היו באות מטעם ירושה הוו שייך הך טעמא אבל הם מכח תנאי כתובה הם באים דהו"ל כבעלי חוב וי"ל דסברא הוא דכי כתב לה לאשתי בנן נוקבין דהויין ליכי וכו' לא היתה כוונת האיש והאשה להפקיע כח הזכרים לגמרי ליפות כחן של בנות דאטו מפני שהוא זכר יפסיד אלא ויסתברא דהכי כתב ומתזנן מנכסי כל זמן שיש נכסים יזונו עם הבנים ביחד עד שיכלו ותו דאמרי' בירו' בפרק מי שמת אלמנה ובנים שניהם שוין שאפי' נכסי' מועטי' יזונו ביחד עד שיכלו אע"ג דאלמנה בתנאי כתובה אתיא אלא משום דמשמע לן ומתזנן מנכסי עם בני ביחד והא דאמרי' כל מקום שאמר וכו' הלכה כמותו בהא לית הלכתא כוותיה ואמר"ת דאדמון לאו לאפלוגי אתא אלא מתמה בעלמא וכן מוכח דאמרי' בפרק מי שמת כמה מרובין כדי שיזוני אלו ואלו י"ב חדש ואמרי' זו דברי רבן גמליאל ברבי וחכמים אומרים שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו והיינו ר"ג דיבנה דמזכיר סתם בכל דוכתא דאילו לזקן אמרינן בהדיא ר"ג הזקן ואמרי' דאר' יוחנן בן נורי כמה פעמים לקה עקיב' בן יוסף על ידי שהייתי קובל עליו לפני ר"ג בריבי והוא חבירו של ר' אליעזר ור' יהושע רבותיו של ר' עקיבא אלמא ר"ג ס"ל מילתא בנכסים מועטין והיכי אמר הכא רואה אני את דברי אדמון אלא ע"כ ה"ק שפיר קמתמ' אדמון ימצינו כיוצא בה בירו' דסוטה פ' כשם א' רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב"א שהיית דורש עתיד בור א' וכו' והלא רבי עקיבא תלמודך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא אמרי' בירו' תמן אמרין ממה שקנ' רבי יהושע את רבי עקיבא הדא אמרה הלכה כיוצא בו רבנן דקיסרין אמרי למדרשו קלסו אבל למעשה אין הלכה כיוצא בו אבל קשה מאי נ"מ בהך תמיהא דקמהמה ובמאי דאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ונ"ל דאתא לפרושי דלא תימא דמדין חוב הוא דשקלי ובמריבין ונתמעטי נמי הבנות יזונו והבני' ישאלו על הפתחים וכל שכן במועטין ונתרבו ובפרק מי שמת אמרי' דבכל ענין יד הבנים על העליונה ואילו לענין כתובת בנין דכרין אמרינן בריש מי שהיה נשוי כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהם יורשי' כך מועטין ונתרבו וכולו ופירשו שם תוספות שזכי בהם בני כתובה הגדולה והכא גבי מזון הבנות היינו טעמא דמעקרא לגמרי נחלה דאוריתא שלא דרש הבנים כלל והיינו דקאמר אדמון בשביל שאני זכר וראוי לירש הפסדתי הילכך טצדקי דמנינן למעבד לקיים נחלה דאוריתא עבדי' ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:

אדמון או' הואיל והודה מקצת הטענ' ישבע א"ר גמליאל רואה אני את דברי אדמון קש' כיון דרב' גמליאל ס"ל טעני חיטין והיד' לו בשעורים חיי מאי נפקא ליה מדברי אדמון והתם בפרק שבועת הדיינים כת' התוס' דנ"מ כשהודה לו מקצת כדי יין לא מצי למימר בתר הכי יין בלא קנקנים הודיתי דיש בלשון הזה לשון קנקנים וקשיא לי דמי אמר אדמון הלשון הזה לשון שויא שבלשו' קאמר כיון דודאי קאמ' שיין בקנקניי נתן לו כי טעין לי' כדי יין להכי תו בעי אם יש בלשון לשון קנקן אבל לחייבי לנתבע מפני הודאתו מי לא מצי לתרץ דבוריה דלא הודה אלא ביין בלא קנקן דטפי מהא אמרי' בפרק חזקת גבי זה אומר של אבותי וכו' אייתי סהדי דלאו דאבהתיה היא דמצי אמר האי דאמרי דאבהתי דסמיכי עליה כדאהבתי ואפשר לומר דאיכא נפקותא לר"ג דאף ר"ג מודה בטענו חיטין ואמר להד"מ ואח"כ אמר מעצמו שעורים יש לך בידי דלא מחייב שבועה דאין כאן הודאה במקצת כלל והכא נמי בטענו כדי שמן ואמר להד"ם ושוב אמר מעצמו קנקנים יש לך בידי ולא אמרתי להד"ם אלא על שאמרת כדי שמן לאדמון דס"ל דיבהל"ק הו"ל השתא כמודה במקצת הטענה ולרבנן דאבהל"ק לא חשיבא הודאה במקצת כלל ואר"ג רואה אני את דברי אדמון דאילו ס"ל דיבהל"ק הוה אמר דפטור כרבנן ועוד י"ל דבטענו חיטין והודה לו בשעורין מפ' בהמניח דפטור אף מדמי שעורין ור"ג אע"ג דמפטר מ"מ קרי ליה הודאה במקצת דקרי ביה אשר יאמר כי הוא זה כדכתבו שם התוספות בלשון שני והכא ס"ל לאדמון כשהודה לו בקנקנים שחייב בקנקנים דישנן במשמע הלשון וישבע על היין כדין כל המודה במקצת ורבנן פליגי עליה ואמרי אין ההודאה ממין הטענה ופטור משבועה ופטור נמי מקנקנים ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון דחייב בקנקנים אבל לענין שביע' לא אצטריך דבכל ענין מחייב ומיהו לסוגיא דמוקי פלוגתייהו דאדמון ורבנן בטענ' חטים ושעורים יהודה לו באחת מהם מאי קאמר רואה אני את דברי אדמון דקאמר חייב הא אפילו אם טענו חטים והודה לו בשעורים חייב כ"ש הודה בא' מהם אי הכי מ"ט דאדמון הק' בתוס' הא אשכחן רבן גמליאל דאית ליה האי סברא דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורים ותירצו דע"כ רב נחמן ס"ל כאדמון ולא ידענו מאי קשיא להו אפי' אם לא ס"ל כאדמון דהם עצמם כתבו לעיל דמדלא נקט שעורין וחטין ש"מ בכה"ג דוקא פליגי מטעמא דחשיב כרמון בקליפתי ואי בטוענו מדה מ"ט דאדמון דהלשון משמע שמן בלא קנקנים וי"ל דבהא לא שייך למידק בכה"ג דלהכי נקט כדי שמן להודיעך כחן של רבנן דאע"ג דשייכי כדין לגבי שמן חשיב להו כטענו חטי' והודה לו בשעורין אבל לעיל פריך שפיר לרב נחמן דכיון דעל כרחין איכא רבנן דסבירא להו בהדיא דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם פטור מנין לנו לומר דאדמון פליג עליה בהא מילת' דוק' בכה"ג דהוי כרמון בקליפתו דהא לא נקט חטין ושעורין במילתיה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ותירצו דע"כ רב נחמן כאדמון סבירא ליה דהלכתא כוותי' ולדידיה מ"ט דאדמון:

דף קט תשב עד שילבין ראשה וכו' פירש רשב"ם וק"ל מירושלמי וכו' ומיהו לא קשה כולי האי דאי בשלא עמדו וקדשו היכי קאמ' לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' לשון התו' ואכתי ק' אמאי לא פריך בפשיטות דכי היכי דמחייב לאחיו כך הוא מתחייב לו דיבם במקום אח קאי ואמאי פריך מטעם דדברים הנקנים באמירה הם דהא אפשר דלא קנו כגון שלא עמדו מתוכם או בנשואין שניים אבל מדקאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן אלמא איירי בענין שיועיל א"נ בשקנו מידו א"כ אח נמי לקני ועוד קשה דהא אכשר לאוקמי בשלא עמדו א"נ בנישואין שניים והא דקאמר לאחיך הייתי רוצה היינו דמ"מ היה יכול לטעון שתשב עד שילבין ראשה הואיל ופסקתי לו אבל אתה הואיל ולא פסקתי לך או כנוס או פטור דלך לא היה רצוני ליתן כלל ולא מסתבר לו' דמ"מ אעפ"י שאחיו לא זכה בנכסי' הוא יכול לומר איני כונס ואיני פוטר עד שיתן שהרי לא פסק עמו כלל ועוד כי משני בשפסק ע"מ לכנוס היכי ניחא ליה אי משום דלא זכה אחיו עדיין שהרי לא כנס מ"מ נימא הרי אני כונס במקומו ואם אינו רוצה ליתן תשב עד שילבין ראשה וכי תימא אה"נ דמצי יבם אמר הכי ולענין חייבא דאב הוא דקאמר אם יבם רוצה ליבמה אינו יכול לכוף את האב ליתא דלישנא דמתני' דקתני יכול הוא שיאמר לאחיך וכו' משמע דאו' לו או חלוץ או יבם ואין לומר דהא דמשני בירושלמי בשפסק ע"מ לכנוס היינו שהוא פירש בהדיא שתכנוס אותה לאפוקי יבם דתו לא מצי למימר תשב גם זה אינו דהא תני עלה בפרק מציאת האשה אין צריך לומר ראשון ת ח ושני עם הארץ אלא אפילו ראשון עם הארץ ושני הוא תלמיד חכם יכול הוא שיאמר וכו' ואי במפרש ליכא רבותא כלל אלא ה"ק בשפסק שלא יזכ' אלא עם כניסתו וק' דהא אפילו לא פסק ע"מ כן ודאי לא זכה אלא ע"מ שיכנוס כדאמרינן גבי תוספות בריש אעפ"י שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה דאזלינן בתר אומדן דעתה ושמא להכי הוצרך להתנות לאפוקי יבם אפי' שני ת"ח דקי"ל כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא כדאמרינן בר"פ המוכר את הבית ובכמה דוכתי שני דברים שאמר אין הלכה כמותו וכיוצ' בו פירש רבינו חננאל כיוצא בו בדינים אחרים הדומים לאלו וכן פירש רב אלפס וכתב כיוצא בו דחנן כגון ההיא דלעיל הא מני חנן היא כיוצא בו דאדמו' הא דאמרינן בשבועת הדיינים טענו שור ושה וחמור והודה באחד מהם חייב וא"ר חייא בר אבא גמרא ערוכה היא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא ולפי מה שפירשו התו' דהוי כעין ההיא דאמרינן הבו דלא לוסיף עלה הא דחנן לרבי אושעיא דאמר הא מני חנן היא אתא לומר דכרבנן לא מתוקמא לאפוקי מדרבא דאוקמה ככולי עלמא א"כ מאי הבו דלא לוסיף עלה שייך בה היא היא כהא דאמרינן התם דכל הנשבעין בההו' דשכיב ושבק ערבא סבר רב פפא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל ויש לומר דבהא איכא רבותא דלא תימא לא אמר חנן אלא במזונות אשתו דוקא היתה מצמצמת עצמה כדברי ר"ת אבל בשאר ב"ח לא קמ"ל דאף בב"ח דוחק נמי הניח מעותיו ופליג רב אלפס אדר"ת וההיא דאדמון דמפ' בטענו שור ושה קשה דכי אמרינן התם גמרא ערוכה היא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא היינו לרבי חייא בר אבא דאמר משמיה דרבי יוחנן טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם פטור אצטריך לאוקמה ההיא כאדמון אבל לדידן דקי"ל כאידך דרבי יוחנן וכשמואל דאמר טענו חיטין ושעורין והודה לו בא' מהם חייב ההיא ברייתא ככ"ע אתיא והשתא רבה בר ירמיה דאמר הלכא כמותו וכיוצא בו אי ס"ל כרבי חייא בר אבא דההיא אדמון היא א"כ אין הלכה כיוצא בו דאיהו ס"ל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם פטור ואי ס"ל כשמואל אם כן ההיא ככ"ע אתיא דלא פליגי הכא אלא אם יש או לאו וצריך לומר לשיטה זו דכרבי חייא בר אבא ס"ל לרבה בר ירמיה דהכא דבטענו חיטין ושעורים והודה לו באחד מהם פליגי וההיא דשור ושה אדמון היא והלכתא כוותיה דשמואל דאמר חייב ואכתי קשה אפילו לרבי חייא בר אבא מאי כיוצא בו שייך בה היא היא דמאי שנא שור ושה מחיטין ושעורים ויש לומר דאיכא רבותא בשור ושה בהודה בשור וכפר בשה או הודה בשה וכפר בשור דאי טעין טענת גנב בחד מינייהו דינן חלוק דבשור משלם חמשה ובשה ד' וס"ד דשתי טענות חלוקות לגמרי הם קמ"ל דחייב ובגרס' רב אלפס כתוב שור ושה וחמור וא"ש שגם חמור חלוק בדינו שאין בו דין ארבעה וחמשה אלא תשלומי כפל לבד:

לא שנו אלא עד אבל דיין לא וקשה מהא דחזקת הבתים א' מן האחים וכו' ותירץ רבי דהתם ודאי אית לן למימר הדיינים רמי אנפשייהו לאסהודי לגמרי שהרי יודעים