חידושי המהרי”ט קכה

נמי דמוספין קדמי כדאמרי' בהגוזל מכלל דכסף קדים אלא דמכח דרשא דהעולה ידעינן דהך מלבד היינו שכבר קדמה עולת הבקר ולא איצטריך הך קרא אלא ללמוד לכל התדיר שיהא קודם מדסמיך ליה כאלה תעשו וניחא השתא דבהתכל' לא מייתי קרא דמלבד אלא עיקר דרשא דהעולה ובהגוזל נמי לא מייתי דמלבד דרשי' דעולת הבקר קדים דהא לא שמעי' לה ממשמעות דמלבד אלא מדרשא דהעולה:

דף ק"ז כששמעו בו שמת פי' הקו' למאי ניחוש וכולי והשתא בעי למימר דהא דפליגי בלא שמעו בו שמת היינו בלא שבועה וזה אינו דהא בסמוך פריך וכו' לשון התוספות ועוד היה להם להקשות לדבריו מאי פריך מההיא דבסמוך ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין וכו' דההוא בשבועה קאמר וכן ההוא דמייתי לקמן מיבמה נזונית משל יבם לא קש' מינה לשמואל דנזונית בשבועה קאמר ונ"ל דאף רש"י לא אמר אלא בששמעו בו שמת כיון דלא איפשר שיבא הבעל ויטעון בברי שהתפיסה צררי וסופה ליטול על פי שבועתה יהבינן לה מזונות ולא משבעינן לה בתחילה משום צררי כיון שסופה לישבע בסוף כשתבא לידי גביית כתובה אבל בחיים כיון דאיפשר שיבא למחר לא נחתינן לנכסי מספק דשמא יבא ויטעון בברי שהתפיסה צררי ונמצאת גביה שלא כדין וההיא דהנפרע שלא בפניו דתנן בהכותב לא תפרע אלא בשבועה מיקי לה שמואל דוקא לכתובת אשה משו' חינא שלא יהא כל א' הולך למ"ה ומניח את גרושתו ותפסיד כתובת' אבל מזונות ביושבת תחתיו לא שכיחא שילך ולא יניח לה מזונו' או שלא ישלח לה ולא עבדו רבנן תקנתא בהכי ואפי' לגבי ב"ח דשייך נעילת דלת אמרינן בפרק שום היתומים דאין נפרעין מנכסיו שלא מדעתו דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ליה ואין נפרעין מן הערב תחלה הילכך כששמעו בו שמת דליכא לאשתלומי מיניה דידיה נפרעת מנכסיו דערבין לי' ואי משום שבועה תשבע בסוף:

ע"ב חנן או' אבד את מעותיו וכתב' התו' ולפי מה שפר"ת דדוק' במפרנ' את אשתו קאמר וכו' לא קשיא מידי לשון התוספות וקשה לדברי ר"ת מאי פריך בהכונס גבי נחבטה ואימא הכי נמי פירוש שיהא כמבריח ארי ופטור ולימא מבריח ארי לא ברי היזקה שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוח' הא ברי היזקא דומיא דשאר פורע חוב תו כתב ורבינו פירש כי מן הדין היה ודאי פטור אלא מתקנת חכמים וצריך עיון דהא דאמרינן במקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש כיון דמדינא מבריח ארי הוא מצי למימר אנא בהך תקנתא לא ניחא לי דניחא לי דאעביד מצוה וכן רפואה היכא דשקולי איגרא ולמוד מדרש והלכות במקום שנוטלין שכר אמאי לא מצי אמר בעינא דאעביד מצוה בחנם ושמא אם עבד מעיקרא על מנת שלא לקבל שכר הכי נמי אבל אי עבד סתמא הרי נתחייב לו ממון וכי לא שקיל מיניה הרי הוא מהנהו ועוד יש לומר דלא דמי למבריח ארי לפי שהוא עושה לו הנאה מדידיה כדכתבו התוספות שעושה מלאכה ומיהו לא קשה מההיא דאמרינן התם דמותר להשקותו כוס של שלום דהיינו של בית האבל פירש הרא"ש ז"ל דמותר להוליך לו יין דמצוה קעביד דהתם לית ליה הנאה כל כך שרבים מביאים שם. ועוד הר"ן ז"ל פירש דדוקא משל מודר ולשמשו קאמר דמותר דומיא דצליית דג דקתני לעיל מינה תו כתבו ומהאי טעמא נמי אמרינן בפרק הנזקין הבא מחמת חוב וכולי קשה לי דלא דמי דהכא בפניו הוא ואין לנו לעשות לזה תקנה אלא שילך ויקח רשות מבעל הקרקע הואיל וישנו בעיר דשמא הוא היה יכול להציל בענין אחר כמו שכתבו התוספות ז"ל גבי שטף נהר חמורו אף על גב דהויא התם שעת הדחק טפי מהכא והוה ליה לאודועי:

ועוד אי לא חיישינן להך טעמא דהוה ליה לאודועי ליה בלא טעמא דתקנתא יש לנו לומר שיתן לו מה שיוציא דדמי לבונה חרבתו של חבירו ויורד לתוך שדהו שהשבח בעין ולא דמי למבריח ארי שהצילו מנכיי' חובו ולאו מידי יהיב ליה דהכא מכי אתא קרקע ליד העכו"ם אזדא ליה דאפילו אוקמינהו עליה לעכו"ם אמרינן בפרק הגוזל בתרא דכמאן דתליא דמי ואף על פי שנשא ונתן ביד אחרים פטור כל שכן שבא כבר ליד העכו"ם ומיהו לא דמי דקרקע אינה נגזלת ולא מתייאש מינה דהיום או למחר יטלנה או יפדנה בדמי' מועטי' ודמי למחזיר אביד' דאי לאו מטעם תקנת' פטור:

תו כתב' וע"כ לא איפשר לפרש כן מההיא דהשוכר את הפועלי' ודאלו מציאות וא"ת הנך משום תקנתא הם אבל מבריח ארי היכא דלא שייך תקנתא כגון פורע חובו וכגון ההיא דנפלה לגנה דלא שייך לומר נעביד תקנתא במה שנהנית שלא נחבטה הוה מפטר אי לאו מטעמ' דמחל' ממבריח ארי מדעתו וכו' א"נ מבריח ארי לית ליה פסידא וי"ל שהתו' כך מדקדקים מדאמר האי שלא לדעתו משמע דאי הוה מדעתו הוא פטור וליתא דאם היה מצילה שלא תחבט מדעתו היה לו ליטול שכר מתקנתא דרבנן ואכתי קשה דנימא דכי פריך גמרא ואימא הכי נמי היינו מכח דלא שייך הכא תקנתא שהוא לא הצילה בכוונה ומבריח ארי גמור הוא ומשני דכי מפטר מבריח ארי מעיקר הדין היינו כשהבריח מדעתו דאמרי' ליה לגרמך הוא דעבדת דמאן אמר לך שתבריחנה אבל שלא מדעתו אין דוחקין את האדם שיבריח ארי היכא דאית ליה פסידא דמציל עצמו בממון חבירו הוא ובדין הוא שיתן לו לכל הפחות מה שהנאהו תו כתב' ובההיא דהגוזל בתרא אם נפרש דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו דלית ליה פסידא אף שכרו לא יטול מהאי טעמא עכ"ל ויש לחלק דלא אמרו דבפניו מהני אלא לענין שלא יטול יותר על שכרו דאם היה רוצה יותר משום הפסד חמורו היה לו לפרש ולאתנויי בהדי' אבל שכרו מיהת לא היה צריך להתנות דכי האי גוונא אמרינן בפ' אלו מציאות גבי היה בטל מסלע ואיני רוצה להפסיד דמי פועל בטל אם יש ב"ד מתנה בפני ב"ד ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה (אלא) שלו קדם והאי שכרו דקאמר הכא היינו שכרו כפועל בטל ממלאכתו דבטיל מינה אפילו אם היה נוקב מרגליות ולא מצי האי למפטר נפשיה לומר שהוא היה מוצא אחרים שביטול מלאכתן מועטת ולמה הוצרכו התוס' לומר דאינו חייב לשלם אלא מה שמהנהו וגם הוא היה מוצא להציל בכדי שכרו וזה שהכריחו דע"כ מיירי ביכול להציל שאל"כ יזכה מן ההפקר לא מוכח מהתם דיכול להציל בכדי שכרו דכל שיכול להציל אפילו בכדי דמי' לא מייאש כדאמרינן התם גבי חבית כשעקל בית הבד כרוך עליה דיכול להציל ע"י הדחק ולא הו' הפקר:

דף קח ובמקום שנוטלין עליה שכר בפרק אין בין המודר מוקי לה בשנכסי מחזיר דוקא אסורין וכו' ואם אין המחזיר רוצה לקבל שכר וכו' וקמ"ל דאין בעל האבידה יכול לעכבו דס"ד דהוי כהפקר דדמי להא דאמרי' בפרק בתרא דכריתות דאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל הקודם בה זכה ובנודר מן הדבר משמע בנדרים דהוי כהפקר:

הא מני חנן היא וכו' ור"ת מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו וכו' וקשה מההיא דהולך אצל חנווני הרגיל אצלו דתנן והוא נותן לו ונוטל מזה דהוא כב"ח דוחק דמי שהחנוני מקיף לו ואם לא היה פורע לו זה היה תובעו ואין להעמיד כגון שנתן לו ע"מ שלא לפרוע דהא ר' הושעי' לית ליה הך סברא ומוקי לה כחנן ומסתמא הך מתני' נמי מתוקמא בכה"ג ויש לומר דרב הושעיא לא בעי לאוקומי בנתן לו ע"מ שלא לפרוע כדמסיק דמכל מקום כיסופא מיהא אית ליה אבל התם בחנווני שמאליו נתן לו והלה לא שאל ממנו דבר וא"ל ע"מ שלא לפרוע אפי' כיסופא לית ליה דמסתמא על סמך שיפרע לו המודר נתן ועל העתיד לגבו' פירש בקו' אפי' לא נגבה לבסוף וקשה חדא דהו"ל למתני וכו' ועוד דתנן בשקלים בני העיר ששלחו את שקליהם וכולי ואם כפירוש הקו' דאף על גב דלא נגבו לבסוף תורמין אמאי שוקלים אחרים תחתיהם ואני תמה דמה ענין זה לזה נהי דתורמין עליהם שיהא להם חלק בקרבנות צבור מכל מקום חייבין לשקול דנזקף עליהם בחוב ואדרבה מטעמא דתורמין עליהם ויש להם חלק בקרבנו' צבור ממשכנין אותם שיפרעו כדאמרי' בהאומר משקלי חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם משום דלית בהו כפרה דומיא דחטאו' ואשמות דכיון דהוו כפרה לא אתי לאשהויי וגבי שקלים כמאן דלא מעכבי כפרה שהרי תרמו עליהם ומתכפר הוא בקרבנות צבור ממשכנין אותם שיפרעו חובן ואם תאמר אם כן היכי ניחא ליה לגמרא דשוקל את שקלו משום דמצוה קעביד מכל מקום הרי מהנהו שלא ימשכנהו עליו דומיא דפריעת חוב דאצטריך לאוקומי כחנן והכי דייקינן בירושלמי הדא אמרה אפי' בב"ח דוחק ויש לומר דגמרא דידן ע"כ פליג ושאני לי' בין שוקל את שקלו (לשאר) לבעל חוב דעלמא (כאשר) דכיון דלהקדש הוא דיהיב מצוה הוא דקעביד וזכו' ההקדש לעצמו הוא נחשב שהוא הקדישו ואם משום דסליק מעליו גזבר שלא ימשכנהו הא לא חשיב הנאה כיון שאין לו שכר בנתינ' הכסף והא למה זה דומה לנותן צדקה לעניי עירו דרמו עליה דאע"ג דמשתרשי לי' שלא יהא צריך לתת להם דלהכי אמרי' בפרק חזק' תנו מנה לעניי עירי אין דנין לו בדייני אותה העיר מכל מקום פשיטא ששרי למודר הנאה מחשובי העיר לתת לענייהם אף על גב דכופין על הצדקה כדאמרינן בפרקא קמא דבתרא דרשאין בני העיר להסיע על קיצבן בערב שבת וממשכנין עליה אפילו בערב שבת כדאמרינן בפ"י יוחסין והיינו משום דמצוה קעביד וכן הא דתנן בנדרים וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם כגון שהם קטני' דאמרי' בפ' באוש' התקינו שיה' אדם זן את בניו כשה' קטני' ואי אמיד אכפיינן ליה בע"כ ובקטני קטני' מוכח בס"פ אעפ"י דאפילו בעני שבישראל כופין דתנן ואם היתה מניקה מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעו למיכל בהדה ותנן בד"א בעני שבישראל ומדקתני הכ' אעפ"י שהוא חייב במזונותיהם משמע דאף ע"ג דאמיד ואע"ג דהוו קטני קטנים ואפ"ה שרי דמצוה הוא דקעביד וכן משמע בהדי' מהא דתנן ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ומפרשינן בגמרא דכיון דקי"ל תורם משלו על של חבירו טובת הנאה של תורם לא קמהני ליה מידי אע"פ דקמשרשי ליה מה שהיה צריך לתרום לתקן תבואתו כיון דטובת הנאה של תורם ההנאה שלו כל שכן כאן דודאי זכות ההקדש של השוקל ולא מקרי הנאה ולא דמי לפורע חובו דאי לאו משום הנאה דלוה מאי אית ליה גבי מלוה לפורעו ומיהו אי הוה אמרי' דאין תורמין על העתיד לגבות הרי הוא כמהנהו שיתכפר בקרבנות צבור דההיא הנאה כולה של המודר הוא לכך פרש"י דאף על העתיד לגבות תורמין אף אם לא יגבה לבסוף וכדבריו כן מוכח דלאחר שנתרמ' תרומה עליו והיה לו חלק בקרבנות היאך יחזור וידחה במה שלא יתן אחר כך אלא ודאי כבר לב ב"ד מתנה עליהם ומזכין לו באותה תרומה אף על פי שעדיין לא שקל ונשאר עליו חוב ולהכי כי שקיל נופל לעתיקין דתנן מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה ואמרינן בסוף האיש מקדש אין מועלין בעתיקין דהוו שירים וכן מוכח מהא דתנן הנותן את שקלו לחבירו לשקו' על ידו ושקל על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל פי' לפי שכבר תרמו עליו ונמצא שקל זה משל הקדש הוא ואי ס"ד דאם לא נגבה לבסוף אין לו חלק בקרבן א"כ דידיה הוא ואמאי מעל ומדברי התוס' משמע שרוצ' לומר דעל הגבוי היינו שנאבד מיד השליח שעדין לא הגיע ליד גזבר ולשון גבוי לא משמע אלא כל שבא ליד גזבר דאולי יד שליח כיד משלחו הוא בכל מקום כדאמרי' בהשואל גבי פרה שאולה שלחה לו ביד בנו ביד שלוחו פטור וההיא