חידושי המהרי”ט קכב

חולקין משום דע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה בא ולכך שניהם חולקין ולפי זה אין להביא ראיה לטעות העכו"ם שהשליח יכול לזכות בו שיהיו שלו ומה טיבו של ב"ה:

תא שמע היתה כתובתה מנה וכו' וא"ת והמקשה תיקשי ליה מתניתין אהדדי דודאי המשניות היה לו לידע וי"ל דס"ד דמקשה דמ"ה מקחה בטלה אפי' אומרת אחזיר דינר מקרקע לפי שיתומים יאמרו לה היה לך למכור קרקע אחר קטן שהוא שוה מנה לבד והיה נשאר לנו זה הגדול דניחא להו שיהיו נכסיהם במקום אחד ולא בשתי מקומות והשתא ההיא דמעילה א"ש דמוסיף על דבריו מקרי שהרי נעשה שליחותו דלא שייך הך טעמא ומיהו גמרא קבעי זבין לי לתכה ואזל זבין ליה כורא סתמא דמשמע ליה דמבעיא ליה בין היכא דאית ליה קטינא דארעא בלתכה דאיכא קפידא ובין היכא דהכל שדה אחד ובעי למפשט דהיכא דלית ליה אלא שדה אחת מוסיף על דבריו הוא דומיא דמעיל' והיכא דאית ליה קטינא דארע' זוטר מעביר על דבריו ודחי להו גמרא לתרוויהו ולא אפשיטא וסוגיין דמוסי' על דבריו הוא אפילו אית ליה ארעא אחריתי זוטר טפי דכיון דאמר ליה זבין לי לתכה סתמה ולא פי' יכול הוא למכור אף מאותו השדה הגדול וכיון דלגבי לתכה עושה שליחותו מקרי לגבי כורא נמי מוסיף על דבריו הוא כנ"ל:

דף צט נתן לו דינר זהב וכו' כתב התוס' וכן מוכח בהגד' ר' אלעז' בן הורקנוס וכו' דכתי' בד"ה שקלי זהב משקל ו' מאות וה"פ שקלי זהב נתן שוין משקל ו' מאות של כסף וקרא דשמואל ה"ק כסף שוין חמשים שקלי זהב ומ"מ קשו קראי אהדדי דממה נפשך או כסף נתן או זהב נתן ושמא דהאי כסף דכתי' בשמואל דמי' קאמר דאורחי' דקרא למקרי את הדמים כסף כמו מכסף מקנתו כי כספו הוא והא דבעי ר"ת למימ' דההיא דבכורות שנותן קלבון לכל דינר של כסף להכרע קשיא לי דהיכן מצינו שיתן הכרע בפדיון הבן דדוקא גבי שקלים שאינן נפדין בשוה כסף כדתנן בפ' יש בכור בעינן שיתן הכרע לפי שאי איפשר לצמצם דאמרינן בירו' בפ"י דשקלים כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמ' לו זה יתנו ואילו גבי פדיון אמרי' בפ"ק דקידושין עגל זה בה' סלעים לפדיון בנו טלית זו בה' סלעים לפדיון בנו פדוי ומוקמי' מדלא שוי' וכגון דקביל כהן עילוי כדרב כהנא דשקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה לי ה' סלעים ועוד קשה דאפי' תימה דצריך הכרע אינו צריך הכרע לכל דינר חצי שקל ואין ראיה מאות' דאחין השותפין שחלקו וחזרו ונשתתפו שחייבין בקלבון לפי שכל אחד נתחייב בפני עצמו בקלבון ולא מפני שהם מביאין בשותפות ישתכרו הקלבון דכשני ממונות דמו ואדרבה משם ראיה שאם עדיין הנכסים היו בחזקת תפיסת הבית פטורין מן הקלבון דכחד ממון חשיב ומשמע מדברי רש"י בפ' בתרא דבכורות דפטורין מן הקלבון כל עיקר דהו"ל כאדם ששקל שקל א' על שני בניו או ששוקל על שנה זו ועל אשתקד דנותן שקל שלם ואינו צריך להוסיף והכי איתא בירו' פ"ק דשקלי' סבר ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקלבון וההיא דהנותן סלע ונוטל שקל דנותן שני קלבונות שניא היא משום דכשתי ממונות הם אחד שקל שהוא שוקל שחייב עליו קלבון ואחד שקל שהוא נוטל:

כל שכן דהוו שוו תרתי סרי כן הוא ודאי כפי' הקו' תרתי סרי גדולי' יתר מכפלים וכו' אבל אם נפר' דחשיב ליה מעביר וכו' לשון התוס' ויותר מזה קשה הא דמסיק דאמר דנא דנא בפרוטה ומיהו קשיא לי אמאי לא נפרש דקטן ורע אינו יכול לתקן במה שיקנה רע אחר כמותו שהוא היה רוצה אחד בי"ב להתייקר בו והיינו דקתני מודה ר' יהודה בקטניות שהקטניות בסלע וקטנית בפרוטה כלו' דכך לי ליקח קטנית ביחד בסלע או לצרפה בפרוטה פרוט' ובאתרא דכיילי בדני דלא מוזלי גבי טפי דדנה דנה בפרוטה:

אמר לא' סתמה מאי וכו' ומפרש ר"ת דלאו משום זילת נכסים וכו' פיר' דאי משום האי מבעיא ליה בשכבר חתמו אך קשה השתא אמאי לא מנקט טעמא משום זילת נכסים וי"ל דבעי למידק מדלא אמרי' הכא טעמא דלא ניחא לי דלפשו שטרי כדלעיל:

תו כת' התוס' וה"פ אמ' לא' ולא לשנים בשתי שטרות קאמר דהכי אורחה דמילתא לכך מפ' רי' ז"ל שלא כדברי רש"י דלעול' לא אמרי' לאחד לאו קפידא כלל אלא ע"כ לאחר קפידא הוי מדלא שתק ולהכי פשיטא ליה היכא דהוצרך לחזו' ולדקדק ולא לשנים ש"מ אפי' בחד שטרא קאמר דאי בתרי שטרי הא אמר לאחד דמשמע קפידא אבל הא מבעיא ליה אמ' לחד סתמא לגמרי קפיד אפי' בחד שטרא או דילמא וכו':

אמרו לו אע"ג דטעה שליח פי' הואי' וסבירא לך וכו' לשון התוס' ואכתי קשה דלא אמר רב נחמן אלא דלאו קפידא הוא ואפי לשנים קאמר ויש לפ' דהכי אמרו ליה הא דאמרת אף לשנים משום דסבירא להו דלאו קפידא הוא הלשון של לאח' או דילמא אע"ג דלישנא דקפידה הוא בעלמא הכא גבי שליח הטיל דעתו ולטעמיך אזלת דאמרת גבי מצרן דלא מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך וה"ה שליח כדכת' התוס' בסמוך אמר להו דטעה שליח לא קאמר ולא אמרתי אלא דהך לישנא לאו קפידא הוא:

דף ק רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין מה שפי' בקו' שליח סתם וכו' ונראה לי דהכא מיירי אפי' בשליח דעלמא ולעיל דמצי אמ' וכו' וההיא דקידושין ה"פ וכו' קשה למה לא תרצו התוס' נמי הא דלעיל טעה שליח לא קאמינ' לפי שצריך להחזיר ההונאה ולעולם המקח קיים ולפי מה שפיר' לעיל דאבעיא דלא' אפי' למאה היא דבעי מיניה דרב נחמן אי מטעם דהטיל דעתו על השליח הוא ואע"ג דטעי המק' קיים וא"ל טעה לא קאמינא משמע דבהא אין המקח קיים וצ"ל ביותר משתות אך ק' דלעיל אמרי' דאלמנה שמוכרת אינה צריכה הכרז' הקשו בתוס' מהא דתנן שום היתומים וכולי ותירצו דהתם דוקא משום שמוכרין ב"ד דכי טעו פחות משתות מכרן קיים ואיכא הפסד יתומים והשתא דכתבו התוספות כאן דאף כשמוכרין בית דין אפי' פחות משתות צריך להחזיר הונאה הא ליכא שום הפסד ועוד קשה לדידיה תקשי ההיא דפרק האיש מקדש שהביאו התוספות בסמוך לפי גירסת רבינו תם זכרונו לברכה הא דאמרן שתות קנה ומחזיר הונאה לא אמרן אלא דלא אמ' נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמרי נפלוג בשומא דבי דינא מכרן בטל ואמאי נאיד מהך חלוקה קמייתא דאמר הא דאמרן פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא משוי שליח וכאן הול"ל ובדלא משוי שליח נמי לא אמרן אלא דלא אמרי נפלוג בשומא דבי דינא דאי אמרי' הכי אפי' פחות משתות צריך להחזיר הונאה ויש לתרץ להעמיד דבריה' דטעמא דכשמוכרין ב"ד אנו מזקיקין אותם הכרזה ה"נ טעמא דאע"ג דצריך הלוקח להחזיר הונאה מ"מ טורח הוא ליתומי' והפסד לחזר אחר ב"ד ומי יוכל לדון את שהתקיף אבל גבי אלמנה ושליח שהמכר בטל אם טעו הלקוחות עצמן צריכין לחזר אחר היתומים ולפייסן שלעולם בחזקת בעליה עומד' והדרא ארעא והדרי פירי וההי' דהאיש מקדש נמי יש לפרשה דכי אמרי נפלוג בשומא דבי דינא מסתמא לא אמרו אלא על עיקר החלוק' שתהא דינא בחלוקת בית דין שמתבטלת ע"י הונאת שתות ולא אמרו על חזרת ההונאה דהא לא שייך בפלוגתא דבי דינא דמ"מ המקח קיים ומיהו קשה דלקמן הוצרך ר"י ז"ל לתרץ הא דאמרי' במאי צריכין למחות ברוחות דה"נ דהוה מצי למימר יכולין למחו' בשטעו פחות משתות אלמא בפחות משתות נמי היו יכולין למחות ולבטל את המקח והרא"ש ז"ל הביא תירוץ זה משמו של ר"י והוא רבו הנזכר סת' וקשיא דידיה אדידי' ושמא בסמוך לדבריו של ר"ת קאמר כלומ' ולדידך מי ניחא אמאי לא משני בשטעו פחות משתות אלא ע"כ אפילו ברוחות קאמר דיכולין למחות:

הנושא פרק יב דף קא אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר וכו' פרש"י שמסר לו שטר בפנינו וכתב לו אני חייב לך מנה ולא חתם וקשה הא דמייתי ממתני' דהנושא את האשה ופסק' וכו' דלקמן מוקי לה בשקנו מידו דקתני והיא נזונית מנכסים משועבדין והתוס' כתבו כאן דאע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא ולקמן פרי' איפכא ופי' הם דאי לאו שטר גמור הוא לא הוי גבי ממשעבדי ותו מי עדיף מכת' בכתב ידו דגובה מבני חרי ואפי' נתנו בפני עדי מסירה אמרינן לקמן דלא משתעבדי ועוד קשי' הא דמייתי מכת' לכהן שאני חייב לך וכו' דכת' התוס' דאי בחתם מאי קמ"ל דנימא הא קמ"ל דכיון דחייב ליתן לו להכי אף כשיתן אין בנוי פדוי דמהכא משמע להו לתוס' בסמוך דלגמרי קאמר דאינו פדוי תו כת' התוס' וה"מ לשנויי שכתב לו משום דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר גמור מיירי ולא ידענא היכי מיירי בשטר גמור דהא כתבו דא"כ מאי קמ"ל דחייב וגבי כתב יד מנ"ל דלא מצי אמר פרעתי:

דף קב כתנאי ערב היוצא אחר חיתו' שטרו' וכו' הקשו בתוס' מההיא דגטין ואומר רבינו דלעולם מחמ' הודאה מחייב והכי פשיט רבא דאי א"ב כה"ג בעלמא קני משום הכי מחשב הודא' דאלימא מילתא בשטר וכו' ותימא דאכתי היכי פשיט דאמרי אקנויי אקני ליה שטרא נהי דודאי אלימא מילתא דשטרא לשויי כמלוה בשטר ולהכי חשיבא הודאה אבל דנהוו כשטר הקנאה כגון שדי מכורה לך דבההיא קפדי' אספרי מקנה זו מנין לנו הא ודאי לא אמרי' מסתמא אקנויי אקני מינה והתם בפ"ב דגטין מוכח דבשטרי הלואה שהם לראיה לא בעי' שיהא הספר משל לוה כדכתבו שם התוספות ושם כתבו התוס' דלפר"ת דבסמוך מתרצ' שפיר הך קושיא:

תו כתבו התוס' אליבא דבן נכס כולי עלמא ל"פ ותימא וכו' דהא אמר רבי יוחנן גופיה חלוק היה רבי ישמעאל אף במנה לשון התוס' וקשה למה לא הכריחו התוספות דמלישנ' דמתני' מוכח דבר מחנוק פליגי דבתר הכי הוא דמייתי בן ננס הרי החונק את חבירו בשוק משמע דעד השתא לא לא איירי בחנוק ועוד מה שדקדקו מדקתני אחר חיתום לרש"י ז"ל ניחא דאז הוא רגילות למכתב לשון גרוע כדכתבו בסמו' אבל לרבינו תם אדרבה הוה עדיף לה למתני שלא בשעת מתן מעות ועוד ק' למה לא הק' התוס' קושיא זו שם בבתרא גופה דמדקאמר אף בחנוק משמע דבתרתי פליגי והשתא מנא ליה דבחנוק נמי פליגי דאפושי במחלוקת הוא ועוד התם דמבעיא לן אי פליג ר' ישמעאל בחנוק או לא עד דבעי לפשוט מדרבי יוחנן תפשוט ממתני' גופה דאף בחנוק פליגי כדכת' התוס' ונראה דודאי האי מילתא דהודאה בתרתי פליגי דרישא בערב שלא בשעת מתן מעות וסיפא בחנוק דרישא טעמא דמצוה קעביד להצילו מחניקה ומיהו התם אין להוכיח דבחנוק נמי פליגי מדמייתי ב"נ הרי החונק וכו' לראיה ודוגמא בעלמ' הוא דמייתי דבן ננס מדמה לה לחניק' דכל שלא בשעת מתן מעות לא משתעבד אבל השתא דמיירי בהודאה ס"ל לר' ישמעאל דחשיבה הודאה שנתחייב בשעת מתן מעות ובן ננס ס"ל דלא חשיבא הודאה היכי מייתי דוגמה מחניק' ומה ענין זה לזה כלל אלא ע"כ דבערב שלא בשעת מתן מעות גרידא נמי פליגי ולהכי מייתי בן ננס מחנוק וס"ל לר' יוחנן דאף בחנוק פליגי ולפי זה בתלתא