חידושי המהרי”ט קיט

רבותא ולא משמע ליה שיחלוק ר' יהודה בזה וכ"ש רב אשי דאסיק למילת' דלא מסתבר ליה חילוק זה אפי' לרבותא להכי אמר איפכא דבהכי שייך לחלק שפיר שייך יותר נחת רוח בלוקח א' מבשני לקוחות:

כתבה לראשון ולא חתמה לו יש מקשים והא בהנזקי' וכו' ותירץ רבי בשכתב לו שטר בפני עצמו ואם תאמר אמאי לא מוקי מתני' בשכתב' בשטר בפני עצמו וי"ל דטעמא דמתני' בכה"ג משום דכיון שכתב לו בענין זה שיוכל להוציא שטר שלה בלא שיצטרך להוציא שטר של בעל דהא לית לה שום טענה השתא נמי אע"פ שגם שטר הבע' יוצא מתח' ידו לאו לנחת רוח מכוונה אבל הכא בדכתב לה דין ודברים אין לי עמך אפילו בשטר בפני עצמו לא מהני שהרי מוכיח מתוכו שבאה לקיים מכרו של בעל ועוד דשטר זה לחודיה לא מהני ליה אם לא שיוציא שטר המכ' ועוד תי' רבי דה"ק אבל בשטר קנה בהדי לך חזק וקנה וק' נוקי מתני' בדאמר ליה לך חזק וקנה ועוד קשה במה שהק' מאי תיובת' נוקי בדלא אמר אמאי לא הקשו כן לתירוצא קמא נוקי בדלא כתבה בפני עצמו ותו קשיא איפכא דשפיר פריך התם דמדקתני עד שתכתוב באחריות ודאי דבלאו הכי לא סגי דאל"כ למה לו אחריות הא סגי לה שתאמר לך חזק אי נמי בשתכתוב בפני עצמה ולמה תתחייב באחריות וי"ל דכי אמרי' בדאמר לך חזק היינו בשעת חזקה קודם שיחזיק דהיינו לקח מן האיש וחזר לקח מן האש' שלקח רשות להחזיק ממנו תחילה ואחר כך ממנה והחזיק על פיהם בהני מהני אם כתבה לו שטר אבל אם כבר החזיק על פי הבעל מאי אהניא ליה דבורא שתאמר לו לך חזק אין אחר קנין כלום כדאמרי' בפרקא קמא דמציע' שדה זו כשאקחנה ממך הרי היא קנויה לך דהשתא אין ראוי להקנותה לעצמו ולהכי לא מצי לאוקומ' מתני' בהכי דקתני מכר את שדהו דמשמ' שכבר מכרה כדכתב' התוספות לעיל והשתא הק' התוס' שפיר נימא דהא דתניא עד שתכתוב היכא דלא אמרה בתחילה לך חזק דהשתא לית ליה תקנת' אם לא שתתרצה לכתוב לו אחריות:

אלמנה ניזונית פרק יא דף צה ואין חייב' בקבורתה הק' התוס' פשיטא דהא קי"ל דקבורתה תחת כתובתה והא ודאי לאו קושיא היא אם לא שמעינן לה בשו' דוכת' במתניתין אלא שמקשי מכח דלשמועי' דבעל גופיה דאימא דתנאי בית דין וכ"ש יתומים ולמה שתרצו מהדרי התוספות לישב זה עם קושיא אחריתי דמ"ט לא קתני פרקונה אלא משום דבעי למתני יורשיה וכו' ובהכי ניחא דלא נקט בעל גופיה אך קשה דכולה מילתא לא אצטריך אי לאו דמוקי לה ביבמה והעלו דאיכא רבותא היכא דליכא מקרקעי דלא גבתה וא"ש הכל ואין חייבין בקבורתה כתב' התוס' דאצטריך לאשמועינן היכא דלא שקל' כתובה דליכא אלא מטלטלי והקשה מהרי"ל ז"ל דהשת' דאמרי' דאצטרי' ליבמה שיש לה שני יורשין מנ"ל למידק נמי הא דאפילו לא שקל' אימא כולא מתני' להכי אתיא וכי תימא דאמתני' גופא תקשי למה לי למתני יורשיה יורשי כתובתה דאי לאשמעינן לענין יבמה אפילו אי לא קתני אלא יורשי כתובתה חייבין בקבורתה שמעי' לה דלאפוקי יורשי נ"מ אתיא דאל"כ פשיטא ולא ילפי' הא דכתב התוספות שאע"פ שלא נטלה כתובתה אינן חייבים בקבורתה אלא מכח משנה יתירא הא איפשר לאצרוכה למה שכתב התוס' היכא דלא שקלה כתובה להכי אצטריך למתני הך לישנא דיורשיה יורשי לאשה נ"מ דיורשי כתובה ולא יורשי נ"מ והשתא כולה מתני' הוא דאתא וי"ל דודאי הכי הוא ולא כתב' התוס' דאצטריך אלא אי לאו לישנא דיורשיה יורשי' קאמר:

אבל אי מנח תפילין לית לן בה הק' התוספות מהא דתניא בפ"ב דכתו' הניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות ותרצו דמ"מ אינו רגיל בכל שעה וק' דהרואהו מתיר מנעל באותה שעה יאמר דעבד הוא דמי מכירו שאינו מניח תפילין אח"כ ותו נראה דלא קשיא כלל מההי' דפ"ב דכתובות דודאי שום עבד אינו מניח תפילין אלא (שלא) מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן נאמר דודאי שחררו רבו דדילמא לא חש למחויי או לאו אדעתיה תדע דבפרק השולח מפלגי' בין הניח לו רבו תפילין להניח הוא מעצמו והכי נמי מפלגי' בין נשא בת חורין לרבו השיאו דהיכא דנשא מעצמו אינה ראיה שרבו שחררו אע"ג דאין שום עבד נושא בת חורין והנה לענין זה הוי הנחת תפילין סימן לפי שאין שום עבד מניח תפילין כלל:

נזונית תנן הא לא מבעיא ליה ו' לענין הלכתא וכו' לשון התוס' ויש לפרש דלהכי מבעיא ליה אי נזונית תנן קשיא לרב דמשמ' דלא סגי דלא יהבו לה ונ"מ דאמר בבל וכל פרווד' עבו' כרב לממחי בידיה ופשיט מדשמואל גופיה דפסק כאנשי גליל הוא תני במתני' הנזונית דע"כ אמתני' קאי כדפר"ת ולא קשיא ליה אי הניזונית תנן דמקומות מקומות נינהו וקתני אותה שהיא נזונית דהיינו בגליל ולאו פסק הלכה היא א"נ אפילו ביהודה קמ"ל דכל זמן שהיא נזונית אע"פ שאינה נזונית בע"כ מעשה ידיה שלהן:

דף צו תא שמע דאמר רבי זירא כתב' התוספות דאי לאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמ' וכ"ש מציאת' וא"ת תידוק ממתני' דאי נזונית תנן מאי אריא מעשה ידיה אפי' מציאת' שלהם דבמקום בעל קיימי וי"ל דנק' מעשה ידיה לדיוקא דכשאינה נזונית בע"כ אפי' מעש' ידיה אינו שלהן ומה שפי' הקו' שפיר איכא לאוקומי מילתא דשמואל בשאינה נזונית תמיה טובא כדכתב' התוס' ויש לתרץ דבריו דבשאינ' נזונית בעל כרחן קאמ' כאנשי יהודה והא קאמ' איכא לאוקומי כלו' לאו דס"ל לשמואל הכי דהא איהו גופיה פסק כאנשי גליל אלא איכא לאוקומי מילת' דשמואל דלאנשי יהודה קאמר וליה לא ס"ל:

אלמנה שתפס' מטלטלין במזונותי' וכו' הק' התו' כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי וכולי לכאורה לא שייך זה לפירוש ריב"ן דבגמרא גופא קשה ועוד קשה נוקמה כרבי וקמשמע לן דאפילו תפסה הרבה אין מוציאין מידה דאי לא היתה בריא להוציא לא היתה נוטלת אלא לשלשים כדאמרינן לקמן מוכרתה לשנים עשר חדש ולוקח מפרנס לשלשים יום והכא אמרינן אפי' תפסה דסקי' מלאה מעות ונר' דה"פ להריב' דמפליג בין מזוני לכתוב' דמזוני דלא טרפי ממשעבדי עבוד רבנן תקנתא דומיא דינתנו לכושל שבהם לר"ט וכתובה כיון דטרפה לא עבוד אדרבה מזוני דגביה אפי' ממטלטלי כל שעה שתרצו לא היה להם לתקן שתועיל תפיסה שהרי אינה כושלת ועי"ל דליכא לאוקומה כרבי מדאמר מר בר רב אשי מ"ש לכתובה וכו' מזונות נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי וגם לר"ש בן אלעזר מתוקמה שפיר לפר"ח דהא דמוציאין לבנים מן הבנו' בשתפסו לאחר מיתה קאמר אבל תפיסה מבני' הוי תפיסה וכן הא דמר בר רב אשי דקאמר לכתובה מה שתפסה תפסה א"ש כר"ע כשתפס' מחיים אבל לפי ריב"ן קשה:

תו כתב ופסק בהאי גוונא כרבינא וקשה לשון התוספות ולפ' ריב"ן ע"כ הא דקאמר מר בר רב אשי מאי דתפסה תפסה לאו הכי ס"ל דהא לא פליג אדר"ע אלא דחויא הוא דמדחא ברייתא כלו' דאין ראיה ממנה דכר' טרפון אתי אבל לפר"ח פשטא דמילתא משמע דהכי סבירא ליה דמהני תפיסה ומנ"ל לומר דאתקפת' היא שלא נפסוק כמותו וקשיא לי השתא דתקון רבנן למגבי ממטלטלי מנ"ל לומר דאלמנה שתפסה אפי' דבר של זהב אין מוציאין דהירושלמי שכתב כן זהו לדינא דגמ' דלא גביא ועבוד לה רבנן תקנתא דכושל' היא וכן מוכח קצת מפי' התוס' ולפי' ר"ח הא לא מהניא תפיסה אלא מחיים:

יתומים אומר' נתננו פרש"י דמי מזונות לשנה הבאה משמע שרוצה לפרש דבמזונות שעברו פשיטא דיתמי נאמנין וקשה דפשיט מדקתניא נשאת עליה להביא ראיה פי' והיא בא' לתבוע מזונות של שנים שעברו וא"כ אמאי אריא נשאת כי לא נשאת נמי כל שהיא תובעת מזונות שעברו עליה להביא ראיה ושמא י"ל דארישא קאי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה שנתנו לה מזונות לשנה הבאה ואע"פ שעברה שנה ולא נתנו לה היא נאמנת כיון שקודם לכן אמרה לא קבלתי נשאת אבדה זכות' ונאמנין היתומים לומר שנתנו לה מקודם במגו דאי בעו אמרי נתננו לה אח"כ ומיהו כי לא נשאת לא מהימני במגו דחזק' כיון שהם אומרי' נתננו לא היה חוזרים ופורעין לה ברצון אם לא על פי ב"ד שיכריחום אבל השתא דנשאת איכא למימרא איפכא חזקה שלא היתה נשאת עד שהיתה מוציאה מהם כדי שלא תתבזה אח"כ בב"ד הילכך כי אמרו נתננו לה קודם שנשאת נאמנין הילכך מהימני השתא במגו דפרענו אח"כ ולרש"י הא דאמר רב שימי בר אשי כתנאי לא קאי אהך בעיא דמוכח בהדיא דסבר למימר דלר' יוסי נאמנת אף במזונות שעברו מדאמר ר' יוסי כותב' סתם וכך יפה לה והא קמפסדה מזונות כשיעברו שנים יאמרו לה אלו לכתובה מכרת ומזונות נתנו לך וצ"ל דאדתני לוי קאי דסבר רב שימי דאף במזונות שעברו איכא פלוגתא דתנאי ומיהו ק' מה שהקשו התוספות דמה הועילו חכמים בתקנתם כיון שיכולין לומר פרענו לך להבא ועוד דבס"פ השואל אמרי' שוכר אומר נתתי משכיר אומ' לא נטלתי אי בתוך זמנו תנינא תוך ל' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן כ"ש שלא יהיו נאמנין לומר נתננו להבא ונר' שאף רש"י ז"ל לא אומרה אלא כשאומרי' לא נתננו לך לצורך שנה זו הבאה דוקא דאורחא דמילתא לתת לצורך מזונות כל השנה שתקנה טרף לביתה שלא תחזר אחר מזונות כל שעה כדאמרינן לקמן מכרה לי"ב חדש והלוקח יכין לה בידו מזונות כל השנה ומוסר לה כל חדש בחדש וזהו מן הדין אבל רגילות הוא שהיתומים מוסרין לה מזונות כל השנה שלא תתבע כל שעה והשתא לא קשה מדר' יוחנן גופיה אמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דרש"י גופיה פי' שם כגון כתובה ומזון האשה והבנות דהא לא מיקרי טוען כיון דאורחא דמילתא בהכי וגם ליכא למימר מה הועילו שאם פעם אחת יכפרו בה תבא לב"ד ותאמר להם אל תפרעוני אלא בעדים דלא גרע ממלוה ע"פ ועוד דאכתובה שכל עצמה לא נתקנה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם יהא נאמן כיון שמתוך קטטה מוציא יאמר פרעתי ושייך לומר מה הועילו בתקנתם אבל במזונות עיקר התקנה שתהא נזונות והולכת ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי':

נכסי בחזקת אלמנה קיימים וכו' כתבו התוספות ולא דמי להא דאמרי' בהמקבל יתומים או' וכו' ס"ד השתא לתוס' דהא דאמרינן כיון דלגוביינא קיימא היינו כיון שהן מודין לו בקרקע שיגבנו בחובו הרי הוא בחזקתו גם לענין השבח ור' יוחנן גופיה הוא דאמר הכי ואם כן מאי מבעיא ליה הכא דודאי כיון דשאר מזונות לגוביינא קיימי הרי כל הנכסים בחזקתה וכת' דליתא דהתם שאני שהקרקע הוא אפותיקי לב"ח ואי בעי יתומים לסלוקי בזוזי לא מצי כדמסיק התם הילכך היתומים באי' להוציא ממנו שאו' השבחנו דהוי כיורד לתוך שדה חבירו והינו דקאמר לגוביינא קיימא בכל ענין סוף קרקע זה שיגבנו לוקח ולא מצו יתמי לסלוקי בזוזי והשתא הוי דומיא דאילן דכיון דלמיקץ קאי זה שאו' אילן קדם (נקראו) עליו הראיה: