חידושי המהרי”ט קיח

לרב המנונא דמשמע אף בטביחה ועומד לטביחה והשתא דפריך מכח אדתני סיפא לרב המנונא לא קשיא דרבותא אשמועי' וכו':

הותירו זוזי חדתי שלדעת כן נשתתפו יחד וכו' הא דאמרינן בפרקא קמא דבתרא לדידך דלית לך דינא דגוד או אגוד וכו' ור"י ז"ל אזיל לשיטתיה ולדידיה מתוקמא שפיר אבל ר"ש ז"ל ס"ל הכא דכל סתמא לפי מעות הן חולקין וכי פליגי בשוה היינו בסחורה דאדעתא דהכי נשתתפו ולדידיה תפשוט ממתניתין פחתו או הותירו כך הם חולקין אבל לדברי ר"י היינו טעמא שלדעת כן נשתתפו שבריוח מועט כזה לא קפיד ליכא למילף ממתני' דהתם לא שייך לומר אדעתא דהכי ואם תאמר היכי תלו בדינ' דגוד או איגוד ואפי' לדידך נמי דלית לך דינא דגוד או איגוד השכ' שעשו העבד והבהמ' [כבר] (כשר) יחלוקו פשיטא דכ"א כפי חלק וכדאמרי' ביש נוחלי' הבכור נוטל פי שנים בשבח השתא נמי לפי חשבון וי"ל דלמאן דאי' ליה דינא דגוד או איגוד כשהניח להם אביה' ע"ד כן הניח שישתמשו שניהם כיון שיודע שאין יכולי' לעלות זה על זה בדמים והו"ל כשו' לחריש' אבל לדידי דאית לי דינא דגוד או איגוד ה"ל כשור לטביחה שהרי למכירה הן עומדי' וניחא שכל השכר יהיה לפי חשבון והשתא דאתינא להכי איפש' לפרשה בלא הך דינא דהתם ודאי ליכא למימ' אדעתא דהכי נשתתפו אלא כההיא דתנן בסוף בתרא שני אחין א' עני וא' עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד הניחן לעצמ' הרי העשיר או' לעני הבא לך עבדים ורחוץ במרחץ וכו' ופירש רב אלפס שאם אין לזה זתים ואין לו עבדי' יאכל הלה וחדי וטעמא שע"ד כן הניח להם אביה' שישתמשו שניהם כל זמן שלא יחלוקו ואין העני יכול להשכירו לאחרים אף כאן סלקא דעתיה דמקשה דכיון דליכא דינא דגוד או איגוד ישתמשו בשוה שע"ד כן הניח אביהן ומיהו מדברי התוספות שם משמע דלא ס"ל כהא דרב אלפס אלא אם מוצא העני להשכיר יכול להשכיר ולכך לא פירשו כן:

דף צד שנמצאת א' מהם שדה שאינה שלו פי' הקונ' שנודע כבר שהיא גזולה הק' התוס' למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו ויתר על כן קשה אטו בהא נימא בן עזאי מה שגבה גבה אכתי עדיין לא גבה על פי ב"ד ואי משום דהלך והחזיק מי מהני א"כ כל ב"ח מאוחר ילך ויחזיק בקרקעות וגם זה שהקשו מי קאמר ת"ק נשברת נפסדת קאמר ודאי קשה טובא ונר' דה"ק רש"י דלא נמצאת ממש קאמר אלא נודע בקול בעלמא וזאת אינה רוצה להניח הקרק' מחמת הקול דשמא השביחה הקרקע וחסה להפסיד מה שהשביחה בו א"כ הויא עידית או שסמוכה אל ביתה ואומרת שמא לא יזכה הנגזל בדין אבל מכל מקום אינה רוצה שתגבה האחרונה בלא שבועה שקדם ת"ק סבר לא תשבע דהשתא לאו בעל דברים דידה הוא דא"ל לכשיטלנה ממך תגבנה בן ננס סבר תשבע דב"ח מאוחר וכולי מה שגבה גבה והשתא נמי בעלת דברים דידה היא שכולן נשבעו אטו מפני שהיא אחרונה נשכרת ואף לר"ח נמי ס"ל דהך נשכרת אליבא דידיה קאמר דס"ל מה שגבה גבה דאילו לת"ק נפסד' הוא שטורפין אותה ממנה והשתא לפר"ח הקש' התוס' כי משני חוששין שמא תכסיף א"כ נשביע כל ב"ח מפני חשש ב"ח שקודמים לה דשמא מצא וכו' אבל לרש"י ניחא דלא חיישי' בכה"ג אלא בדנפק קלא ויצאו עליה עוררין והא דהקש' בתוס' גם היתומי' יכסיפוהו יש לתרץ דלא דמי דהיא אם השביחה בקרקע כשבאין לטרוף מידה שמין לה שבח לבדו אבל יתומים אם משביחין בו בשלשים דינר משביחין הם מנה ששמין הקרקע כשהי' משובח' ומה שיותיר יותר על כתובת' תפרע:

שני שטרות היוצאים ביום א' פירוש של מכר או של מתנה וכו' ולפר"י צריך לומר דלר"מ דאמר עידי חתימה כרתי אע"פ שמתוך עידי מסירה ניכר שנכתב ונחתם ונמסר לזה קודם לא מהני כיון שאינו מוכיח מתוכו ומייתי ראיה מפ' כל הגט ותימה הוא דאי כל דלא מוכיח בזמן מתוכו לא לקני א"כ כל ביומי' מצי למיהדר בי' וכן לענין הגט ואם מת בו ביום בטיל גיטא ונפל' קמי יבם וזה אינו דכי בעי ר"מ מוכיח מתוכו לענין כריתות שיהא מוכיח שזה מגרש אשה זו וכיון שזה כבר מוכיח הרי יש כריתות ע"פ עידי חתימה ובזמן מאי נפ"ל מינה הא זמן מדרבנן הוא שמא יחפה ותנן בהמגרש ג' גיטין הולד כשר יש בו עדי' ואין בו זמן ואילו לר"מ אם אינו מוכיח מתוכו פסול מן התורה כדכתבו התוס' בפ' שני דגיטין בהאי דנקט ס"ת ויהב' לדביתהו וא"ל הא גיטיך כ"ש בשטר מכר או מתנה שאם לא כתב זמן אינו נפסל בכך וצריך לברר מאי דאיתא בין פי' של ר"י לפי' של ר"ת ומאי דשייך לשיטתייהו וזה שכתב ונר' לר"י דמיירי הכא במתנה או במכר במקום שכותבין את השטר דגם כתב צריך לומר כן דאם נקנה הקרקע בכסף או בחזקה מה כח שטר יפה הרי אינו אלא לראי' בעלמא וגם מה שהוצרך ר"ת לפרש דמודה היינו מה שירצה הדיין למה הוצרך לזה להאריך כאן בראיות בדבר ומה שייך לשיטתו ונר' דלר"י הא איכא בין שטר מכר ומתנה לשטר חוב דשטר מכר ומתנה לר' אלעזר דכי אתו סהדי ומסהדי מי נמסר תחילה מקבלים להו להכי אמרי' שודא שידון הדיין בסברתו למי היתה דעת הנותן יותר קרובה למסור תחילה אבל בש"ח כי אתו סהדי מאי הוי מלוה ע"פ היא וכיון דמתוך השטרות כי הדדי נינהו אי אפשר לזכו' לאחד טפי מחבירו ולא שייך שודא ולדבריו כל היכא דאיפשר לעשות שודא למיזל בתר סברא אזלי' אם לא היכא דאי איפשר לזכות לא' טפי מאידך ולכך כת' אף בשטר מכר כגון שאינו מוכר לו אלא בשטר זה אפי' יבואו עדים שנמסר לזה קודם לא חיישי' להו דבעי' שיוכיח מתוך השטר אבל לשיטת ר"ת דשודא היינו היכא דליכא מידי סברא לזכות לזה טפי מזה שיעשה הדיין מה שירצה כל היכא דאפשר אפי' בדרך רחוק לומר דתרוויהו כי הדדי זכו ניחא לן למימר טפי דחולקין דאימור הכי אתרמי ששניהם כתבו בהדי הדדי ולא שנאמר שודא שיתן למי שירצה אבל היכא דע"כ א"א אלא שהאחד עיקר שזכה קודם חבירו לא אמרינן חולקין דממה נפשך אנו נותנין בידים שלא כדין לא' מהם להכי אומרי' שודא דאימור מתרמי שיתן הדיין לזה שזכה הילכך לר"מ אע"פ שאפשר שכתב לזה וזכה תחילה ואח"כ כתב ומסר לשני שהראשון זכה כיון דאפשר נמי לומר דאתרמי דתרווייהו כי הדדי זכו חלוקה עדיף משודא ואילו מפ' ר"ת שודא באמדן דעתה אף לר"מ הו"ל למעבד שודא דסברא היא דלזה שהיה דעתו קרובה כתב ומסר תחילה ולא כתב שניהם כאחד אלא שמתוך כך הוצרך ר"י ז"ל לומר דלר"מ אפי' מסר תחילה לא זכה כדכתב ולא ס"ל הכי לר"ת ועוד הוצרך ר"י להעמיד במקום שכותבין דלא קנו אלא בשטר' דאם יש שום קנין אחר חוץ ממנו אימור בכספא קנה ולר"ת אין צריך להעמיד בכך דאפי' אם אפשר שקנו בקנין אחר כל דאפשר לומר אתרמי דבהדדי הדדי זכו (ובשטר זכה את) שניהם עבדינן חלוק' דעדיפא משוד' והוכיח ר"ת דשוד' ברצון הדיין תלי' ולאו משו' אומדנ' מדאמרי' שניה' ת"ח שניה' קרובי' וכו' שודא דדייני אלמא כי ליכא שום סברא לזכות לזה טפי מאידך אמרינן שודא וכן מההיא דגיטין שהביא רש"י דאמרי' מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה שודא אלמא ברצון תליא וכן מההיא די' יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי וכו' דפרכי' ונהדר ונדייניה ומוקי לה בשודא דדייני דאי בסברא תליא נהדר ונידיניה בסברא ועוד הוכיח מדמדמי דינא דאלים גבר דהיינו בלא סברא לדינא דשודא ועוד דמשני הכא ליכא למיקם עלה דמילתא אך זה שמדמה ר"ת דהיכא דכתיב שעות תלינן מסיר' אחר חתימה הכי נמי תלינן המסירה בשעת חתימה משמע לכאורה דלא דמי דהיכא דכתבי שעות כיון דידעי דקפדי אשעות זהירין הן למסור תכף מפני השעבוד ואין עידי החתימה זזין משם עד שימסור בפניהם אבל לומר שהמסירה היתה לדעת החתימה זו מנין לנו לא' ומסר לא' ותימה דהא משמע בפ"ק דמציעא וכו' ותירץ רבי דכי אמרי' עידיו בחתומיו זכין לו ה"מ בשני ימים וכו' ואי קשיא לר' אלעזר היאך יזכה ביום שלאחריו בלא מסירה כלל ועוד דלשיטת רבינו תם דלעיל קשה א"כ מצינו להעמיד אף לר' אלעזר בשקנו בהדי הדדי כגון שנכתבו שניה' ביום א' ששניהם קונים ביום שלאחריו תירץ דהא דאמרי' עידיו בחתומיו זכין לו בשטרי הלואות ובשטרי מכר שהם לראיה קאמר אבל שטר שקונים בו אפי' לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי מודה הוא שאינו קונה עד שימסור וכן בגט עד שיגיע לידה לא מתגרשה:

אימיה דרמי בר חמא וכו' פר"ח קבלה בידינו דוקא במקרקעי וכו' ולר' שודא אף במטלטלי כדאמרי' גבי שליח וכו' ולא ידענא מה ראי' שליח לדיין שהרי דיין אם אינו מומחה פקיע כרב נחמן לא מצי למיעבד שודא ואילו שליח כל דהו עביד שודא וטעמא דמשהושלש בידו ע"ד כן הושלש שיעשה מה שירצה ואף במטלטלין:

דף צה בשקנו מידה קשה דכיון שאין לה קנין בגופה של קרקע אלא שעבודא בעלמא להפקיע השעבוד מי בעי קנין הא קי"ל דמחילה אינה צריכה קנין אפי' מוחלת כתובת' עצמה כ"ש מוחלת השעבוד כדמוכח בפ"ק דקידושין גבי עבד עברי דאמרי' אין גופו קנוי לימא באפי בי תרי זיל ומיהו יש לומר דלשון דין ודברים לשון גרוע הוא ולא מהני בתורת מחילה והתם לאו דוקא נקט לימא ליה באפי בי תרי זיל אלא שיאמר לו לשון טוב ועיקר הקושיא הוא דאמאי צריך שטר מה שכתו' בשטר יאמר לו בע"פ והכי מוכח מדברי התוס' שם שכתבו אקשיא אחריתי אך קשה אכתי מאי פריך מההוא דהאומר לחבירו דין ודברים נהי דהכא לא דמי להרוחא כדכתבו התוס' מ"מ לא דמי לההיא דהתם מיירי בשותף שיש לו חלק בגוף הקרקע וצריך הקנאה בלשון דין ודברים לשון גרוע הוא דמדין ודברים סליק מגופה של קרקע לא אסתלק אבל הכא חוב בעלמא הוא שאין צריך קנין להפקיעו כל מה שיש לה בקרקעות אלו אין קנין הגוף אלא דין ודברים שתערער עליהם מחמת שעבוד כתובת' וכל שעה שבאה לטרוף יכולים לסלק' בזוזי ומנ"ל דלא מהני בהא לשון דין ודברים וי"ל שכל שלא מחלה עיקר החוב יש לה שעבוד על הנכסים והיא לא מחלה השעבוד אלא מדין ודברים בעלמא הוא דאמרה ליה דהא דקנו מידו גבי נשואה סבר רב יוסף למימר מדין ודברים קנו מידו ולא מגופו של קרקע אלא דר"נ אמר מגופו של קרקע קנו מידו שהקנין אינו חל על דבר שאין בהם ממש ואלימא מילתיה לפרושי דבגופה של קרקע קונה אבל הכא שחק' בו שלא מחלה אלא דין ודברים הוא דקאמ' וניחא נמי ההיא דפ"ק דקידושין דנימא ליה באפי בי תרי זיל בזה הלשון מהני לפי שאין לו על המכר חיוב ממו' אלא שיפר' לשו' זיל ולא תשמשני משמע והיינו מחילה:

מקדו בטל אפילו בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן ליה בא' מאותן ג' שדות לשון רש"י פירוש דמ"ה לא פריך גמרא בפשיטות והא נתן מקחו בטל ואמאי אצטריך למזב' אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח וכו' אלא דהתם מיירי באותן ג' שדות ולהכי מקחו בטל אפי' בחיי הבעל ודייקי' מ"ט אע"פ שנתרצית בטל משום טעמא דנחת רוח אלמא יכולה היא שתאמר ה"נ תאמר נחת רוח וכו':

הא ר"מ והא ר' יהודה ופירש לנו רבי וכו' וק"ל א"כ לבסוף דמסיק רב אשי וכו' אמאי אהדר ביה מאותה סברא ראשונה וכו' לשו' התוספות ויש לומר שכך הם דבריו של רבי דסתמא דגמרא דאמר סברא זו דיותר נחת רוח שייך בשני לקוחות מבלוקח אחד לא אמרה אלא משום