חידושי המהרי”ט קיז

תו כת' התוס' ועוד דמסיק איכא דאמרי אפי' שלא באחריות וכו' הא אפי' הוא גופיה מעיד לו עליה כדאמרי' בבתר' המוכר וכו' וקש' דהא לא דמיא להתם דודאי על השדה עצמו איהו גופיה יכול להעיד וכ"ש קרוביו אבל על ש"ח שעליו היאך יכולין קרובי ראובן להעיד דהא שייך ראובן בגויה שאם ירצה יגבה ממנו או שמא למחר שיעשיר ויגבה ממנו ואדרבא הו"ל לאקשויי דבהא אפי' שמעון יכול לפוסלו דלא מצו קרובי ראובן לקיומי ליה אפי' מכר שלא באחריות דליכא טעמא דאי טריף ליה בתר ראובן אזיל דמ"מ עיקר החוב על ראובן הוא ועוד קשה אהא דכתבו שהעדים שרוצים לחייב ב"ח קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן הו"ל לאקשויי דכי זבנה שלא באחריות נהי דאתי ומשתעי דינא בהדיה ולא יהא אלא שלוחו של שמעון היכי מייתי קרובי שמעון לזכותו לקיים המקח בידו שהרי כל ההנאה של שמעון היא דשלא באחריו' לקח ואינו חוזר על ראובן כלל ועוד מה שהקשו אקבל עליו אחריות דסוף סוף יש ריוח לשמעון שיעמידו בידו הקרקע הא איכא לאוקומ' בשיש לשמעון מעות לסלק ליה וישאר הקרקע בידו וכי תימא מ"מ לא ניחא ליה לחזר ולטרוח אחר ראובן שישלם לו איכא לאוקומ' בשנתן לו ראובן הדמים שיהיו בידו מוכנים לסלקו מעליו דכל כה"ג לא הוו נוגעין בעדות כדאמרי' בפ' חזקת מי לא עסקי' דנקיטי אגר בית' ואמרי למאן נתביה:

תו כת' וליכא למימר דנ"מ לענין שבועה דבלאו הכי צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים ויש להעמיד דברי רש"י בדכת' ליה נאמנות ומ"מ כיון דטעין ליה שפרעו בברי יתחייב שבועת היסת כדאמר בס"פ שבועת הדייני' אי אייתי סהדי דפרעיה נהי דהמניה טפי מדנפשיה אלמא לא הוי' מחילה לגמרי ואח"כ יכול לטוענו כך וכך פרעתיך השבע לי דמ"מ צריך הוא להפרע תחילה בלא שבועה ואי משום שיתבענו אח"כ ראובן מאי נ"מ אי משתעי דינ' בהדיה בכל שעה יכול לטעון עליו השבע לי מיהו לדברי התוס' שמחל לו שמעון וכו' אע"פ שאח"כ יכול ראובן לתובעו נ"מ שיגבה חובו בלא שבועה תחילה אבל יש להעמידה בתוך זמנו דלא מצי למימר פרעתי כדאמרי' בריש בתר' דהלכת' כריש לקיש אפי' מיתמי דאין נפרעין מהם בלא שבועה כי היכי דאין כפרעון מנכסים משועבדין:

תו כתבו התוס' ומייתי רבי ראיה מהא דתנן בפ"ק דמציעא וכו' הא דהוצרך רבי לפרש דבריו של ר' מאיר ולדקדק לדבריו ביש בו אחריות אמאי לא יחזיר ולא דקדקו מרבנן דבכל ענין לא יחזי' פשיטא דמדרבנן איכא למידק שפיר אלא דבעי למדחי דהא דיוקא הוא כיון דסוף סוף לר"מ אמאי לא יחזיר דבלאו הכי נטעון פרוע דס"ל לר"מ מוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו וע"כ איכא טעמא אחרינא כדכת' התוס' וזה שהקשו ומיהו נהי דמזויף לא טעני' ליה פרוע טעני' קשה נוקמה בתוך זמנו דלא מצי למטען פרעתי ויש לומר דמצי לטעון פרוע במגו דמזויף דמבעיא לן בפ"ק דבתרא אי במקום חזקה דלא פרע אניש גו זמניה אמרי' מגו ולא אפשיט' ופסקו רבוותא להקל על הנתבע דמהימן במגו ועוד דא"כ תפשוט בעיין ממתני' דלא אמרי' מגו במקום חזקה אך קשה דאי מזוייף לא טעני' ליתמי משום דלא שכיחא כל שכן דפרוע לא שכיח' שיפרע ויניח שטר חובו קיים בידו ולא דמי לההיא דהמוכר את הבית דפלג' דפקדון עביד אניש דפרע ולא חייש לשטרא דהא כי אמר נאנסו מי איתיה לשטרא הילכך יודע הוא שיהא נאמן בכל טענה שיטעון אבל בשטר קיים אין אדם עשוי לפרוע ולהניח שטרו קיים על סמך שיאמר מזוייף דשמא ימצא לקיים שטרו:

תו כת' ועוד קשה הדבר אם לא חשו להפסד יתומי' ולקוחות וכו' כלומר שהיה להם לתקן כמו שתקנו למלו' גופיה שיקיים שטרו וכי תימא לא הוצרכו לתקן דבלא כן טעני' להו לפרוע יש לומר היה להם לחוש שיכתבו עליהם שטר בתוך זמנו בזיוף ועוד א"כ מה הועיל רבי דאכתי תקשי מאי נ"מ בטענת ראובן יבא שמעון ויטעון פרוע והתוס' כת' בריש גיטין דלא שבקת חיי לכל בריה דבשטר מכר או מתנה יוכל כל אדם להוציא מלקוחות ומיתומ' ע"י זיוף ובזה יש להעמיד שמעתין לדברי רבי כי היכי דלא תקשי ליה מאי נ"מ בטענת ראובן אך קשה לי דמהני נמי לא קשיא דמצינן למטען חזר ולקחה ממך במגו דמזוייף כדקאמר בפרק ב' דייני אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו נאמן גבי עשאה סימן לאחר כדפירש' התוס' שם וי"ל דאכתי איכא למיח' שאין לך אד' מוריד לתוך שדהו אריסיו ושכירי' שאם ימות יזייפו שטר ואז לא טעני' להו חזר ולקח' ממך להוציא עידית דהואיל והמכר אמת לא אמרי' מגו להוציא וכי טעני' ליתמי דוקא להחזיק מה שבידם:

תו כת' הא לא קשיא שהרי יש לנו לחלק בין היכא דטעין ליה מזוייף וכו' ואיכ' לאוקמ' לההיא בשטר שכתוב בו הנפק בדליתיה ללוה קמן וק' דא"כ מאי איריא כתיב ביה הנפק אפי' לא כתיב הא מוקי לה שמואל למתני' בשאין חייב מוד' הא ליתיה קמן יחזיר וכי תימ' הא לא ק"ל כשמואל תקשי מההיא דשמואל בשטר הקנא' מאי איריא הקנא' אפי' בלא הקנאה אם לא שנאמר דשמואל מוקי למתני' בהקנאה וצ"ע שם:

תו כת' התוס' ויש להביא ראיה דטעני' וכו' מדאמרי' בס"פ גט פשוט וכו' ותימה מאי ראיה היא דכי לא אמ' תנו לא קיימה לשטריה ומצי למטען פרעתי במגו דנאנסו וראיתי בתוס' במציעא שכת' דרב ס"ל בפ"ק דכתובות מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והשתא מוכח שפיר אך קשה דבשלהי מכילתין גבי ההוא דעשאה סימן לאחר דאמרי' אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן וצריך לפרש בשאין כתב ידי העדים יוצא ממקו' אחר דנאמן במגו דמזוייף והשתא מאי קמ"ל שמא מזוייף הוא וגם האפטרופוס אמאי לא טען כן וכת' שם התוס' דלא טעני' ליתמי מזוייף וי"ל דשאני התם שהמכר הוא אמת ואותו מוחזק בשדה ולא חיישי' לקנוני' שזייף שטר מקחו דלא מרע שטרי' שהוא ירא (שמא) ימצא הזייוף ויפסיד שדהו ואע"פ שהוא מוחזק כדאמרי' בפ' זה בורר הבא לידון בשטר ובחזקה ידון בשטר כלו' צריך לברר מתוך שטרו ואם לא ברר מפסיד ולא שייך בזה לא שבקת חיי וגם לא טעני' ליתמי בכה"ג דלא שכיחא:

דף צג עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו פרש"י אם לא נתן מעות וא"ת וכי זבנה באחריו' וגבי ליה ארעא בזוזי כדרבא לעיל שכת' התוס' דהיכא דאית ליה פסידא לא יהיב זוזי ואין להעמיד כגון שהוזלה דלא מצי למהדר דבר קבולי מי שפרע הוא דמ"מ נהדר ליה כזולא דהשת' וי"ל דלא חשיב הכא פסידא כיון דסבר וקביל ע"ד כן ולא דמי לדלעיל ולא לפ' ב' דייני דהתם חשיב פסידא ועוד דיש להעמיד כגון שהוקרה ורוצה לעכב המעות והקרקע לגבות ממנו גם השבח:

משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ואפי' למ"ד בחזקת הבתים וכו' לשון התוס' נר' דזה נמשך לפר"ת דע"כ הכא מיירי בנמצאת שאינה שלו דליכא מי שפרע דומיא דההיא דפרזק רופילא דלא תקנו מי שפרע אלא איוקרא וזולא דאדעת' דהכי נחית ואי עסיקין מחמת חוב קאמר בהא נמי איתא מי שפרע דודאי אדעתא דהכי נחית דהא בלא אחריו' לקח וצ"ל דהכא ה"ה דחוזר עליו אלא דאכתי כל זמן שלא טרפוה ממנו אינו יכול לחזור בו אבל לפי' ריב"ם מתוקמא שפיר במוכרין מחמת שעבוד ש"ח אך תימה לפי' ריב"ם אטו כל קנייני כסף ושטר לא מהני ודייש אמצרי מהני ושמא ריב"ם מיירי בלא נתן מעות כפרש"י שמוכרו מצי למיהדר כל היכא דעייל ונפיק אזוזי אף לוקח יכול לחזור מחמת עסיקין כל דלא דייש אמצרי:

תימא לה הא סליקת נפשך הק' בתו' אמאי לא משני כגון שכתבו בעל' ג' מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך בכ"ה זוזי ולקמן כי אמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה כתבו התוס' לא אתפרש שפיר טעמא דהך מילתא ע"כ וליכא למימר דהיינו הא דאתא מתני' לאשמועי' דלא תימא לה הא סליקת נפשך לגמרי משום דאמרה לא הפקעתי שעבוד ע"י הקנאה אלא במילי דעלמא שאמרתי לה דין ודברים אין לי עמך דהוי כעין מחילה שלא אריב עמה להתדיין עמה אבל מגוף השעבוד לא נסתלקתי דא"כ תיבעי קנין הילכך לבעלת מנה מסלקי דין ודברים דידה לך לא מחלתי ואילו הוה מיירי בכתבו שתיהן דין ודברים כדברי התו' מאי רבותא ומאי קמ"ל אבל השתא קמ"ל דלא אמרי' לגמרי נסתלקה ובסיפא דאוקי בכותב' בעלת ג' מאות וכו' נת' התוס' לא ידע רבי מאי קמ"ל מתני' ונראה דהא קמ"ל דלא תימא כשאמרה לבעלת מנה ובעלת ק"ק דין ודברים אין לי עמכם במנה אהניא לבעלת ק"ק כשאין שם אלא מנה אבל אם יש שם מאתים נעמוד לחשבון דמדין ודברים של המנ' סליקית נפשאי מהמנ' השני אם ימצא לא נסתלקתי:

רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו וכו' פר"ח דלא קאי אלא אבבא דרישא ואבבא דמציעתא אבל בסיפא לא וכו' והא דקאמ' סתמא אין אני רואה דבריו וכו' משום דאף בסיפא לא אמר אלא משום דשתי תפיסות נינהו ורבי לא חלק דבכל ענין חולקין לפי ממון וכוותי' ולא מטעמיה ואכתי ק' דפי' השוה דרישא דקתני אין שם אלא מנה חולקות בשוה לא הוה הפירוש דשוה דרבי דאילו שוה דמתני' היינו חלקי' שוין לג' ושליש לכל א' ואילו שוה דרבי לפי חשבון דאי הוה תני רבי חולקו' לפי חשבון הוה ס"ד דלא פליג אלא אחלוקא דידהו לבד אם לא היו שם כתיבות ותפיסות שר' נתן אומר נוטלין חלקים שוין ורבי אומר לפי חשבון אבל כתיב' מזו לזו ותפיסו' חלוקות מהני להכי קאמר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו כלומר מה שהוא סבור לחלוק בחלקי' שוין אלא לעולם בין בכתיבה בין בלא כתיבה בין בתפיסה א' בין בג' תפיסות הדין שוה בכולן וזהו שכתב ר"ח שלא תהא מדת הדין לוקה העמדנו דברי רבי אכל מנה ומנה נוטלות בשוה פירוש זהו בשוה כלומר משפט שוה והא דלא מפ' בגמרא שוה דמתני' לפי חשבון דא"כ היכי קתני היו שם ק"ק של מנה נוטלת חמשים אפילו כתב שתות וחומש וכתבו התוס' על פירושו של רבינו חננאל ז"ל ויש לחלק דלא דמי לההיא דיש נוחלין דהתם ליכא שום שעבוד וכו' עכ"ד ומהאי טעמא גופיה אדחיה לה ההיא דשור שוה ק"ק שנגח וכו' דהכא טעמא משום שעבוד דכי היכי דמשתעבד להאי אבל התם ליכא שום שעבוד וכן כתב הרא"ש אבל קשה לי דלא הוי משפט צדק שישתעבד לבעלת מנה כמו לבעלת שלש מאות שאם בעלת מנה היו לה ג' שטרות של מנה מנה כלום לא היה לה שעבוד כנגד כל אחת על כל הנכסים כאילו היו ג' שטרות של שלשה בני אדם אטו מפני שהם בשטר אחד מי גרע כחיהו ונראה שכך הם ראיותיו של רבי' חננאל שהביא מיש נוחלין ומשור שנגח וכו' להוכיח ששורת הדין לפי ממונם חלוקת' וכיון שכן השעבוד שנשתעבדו יש לנו לומר בענין זה נשתעבדו שיטול כל א' לפי ממונו ולדברי התוס' ה"ה בלוה ולוה ואחר כך קנה דקי"ל בפ' מי שמת דמשתעב' לשניה' כולם חולקין בשוה ולפי' התוס' קשה לי הא דאמרי' בגט פשוט האי מאן דנקיט שטרא דחבריה דמסיק ביה ק' וא"ל שויה נהלי תרי בני חמשין חמשין וכו' לא משוינן ליה דאמר ליה לא ניחא לי וכו' והלא אע"פ ששניהם רוצים אינם רשאין ן לפי שהן חבין ללקוחות היוצאין ביום א' או הבאים לטרוף מנכסים שקנה לאחר מכאן שאם היו כתובין בשטר א' יטול חלק אחד בשני שטרות נוטל שני חלקי':

מאי לאו בשור לחרישה וכו' מכח קושיא אדתני סיפא דייק הכי לשון התוס' ולא דייק מדקתני סתמא דמשמע בכל ענין דא"כ תקשי נמי