חידושי המהרי”ט קטז

לעולם יכול לחזו' בו דאתי דבור ומבטל דבור כדאמ' בקידו' פ' האומר הרי את מקודשת לאח' ל' יום מקודשת ואם בא לחזור חוזר דאתי דבור ומבטל דבור אבל אם לא חזר בו עד שבאו לעולם קנה אבל במה שאירש מאבא אפי' לאחר שבאו לעולם לא קנה ולהכי תקינ' רבנן במה שאירש היום משום כבוד אביו דאל"כ לא היה מוצא מי שיקנה אפי' דבר מסויים דמצי למהדר ביה ומיהו קשה במאי קני ליה אי בקנין סודר הדרא סודרא למריה ובחזק' כלתה לה כדאמרי' בפ' האומר משוך תור' וכו' כלתה משיכתה והדברים צריכים תלמוד:

תו כת' עוד מייתי ראיה מדאמרי בפרק מי שמת בן שמכר בנכסי אביו וכו' וקשה דילמא לענין חזרת מעות קאמר דאי לאו מכח אבוה דאב אתי היה גובה מעותיו מן הקרקע אע"פ שנפלה לו אחר מיתת אביו כדאמרי' לקמן יתומים שגבו קרקע בשביל חובת אביהן ב"ח גובה ממנו ואין לו' דר"ת לטעמי' דלא ס"ל הך דחייה דרש"י דנהי דהמכר בטל דנ"מ לענין מעות שהרי אחר שכתב' התוספו' ולפי לשון ראשון נמי אי ראיה חזרו וכת' ועוד מייתי ראיה וי"ל דמלשון מוציא מיד הלקוחות דייק דמי הכניס' דתצא אלא ע"כ מבטל המקח קאמר אלמא אביו לא היה יכול לבטלו אי נמי מדאמרי' התם זו היא שק' בדיני ממונות דא"ל אביך מזבין ואת מפיק דמשמע דלענין ביטול המקח קאמר שקשה דאם איתא אבוה נמי מצי מפיק כדאמרינן אורתא מוציא דירושה ממילא אתי:

דף צב ופייסיה בזוזי או' ר' דרבותא הוא ל"מ היכא דלא פייסי' לשון התוס' וקשה אדרבא לשמועי' היכא דלא פייסי' אלא שעכבם לעצמו בעד חובו דס"ד שהוא מוחז' בהם וכתפוס וליכא למיחש לצררי כמו שפי' רבי' לעיל ועוד למאי דמפ' בירוש' טעמא דר"ע דלאו משום שבוע' אלא משום דמחסרי גוביינ' אדרבא הכא יתמי מחסרי גוביינא וזוזי בחזקת ב"ח קיימי וכ"ש אם נתן לב"ח דהאיך יכול לפרוע לאחרים ממעות שבידו הא תנן הי"ל מלוה ופקדון ביד אחרים ר"ע אומר ינתנו ליורשים ואי פשע ויהיב לב"ח בעי לשלומי מביתיה ואי מכח תפיסה אפי' חשיבא מחיים הו"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים כדאמרינן בהכותב ואי הוה חייל שעבודו של לוקח מחמת האחריות היינו אומרים מגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני כדאמרי' בשני' אוחזין גבי מציאה מיהו טפי הוה עדיפא ליה להיו' זוכה בעדו אלא דאכתי לא חל שעבודו כדכתי' וכדאמרי' לקמן אחוי טרפך ואשלם לך וי"ל דמ"מ כוליה הך רבותא שמעינן לה היכא דפייסה בזוזי דלא יהא אלא שפשע ופרע משל יתמי מאי אית להו גבי אותו החו' שחייב לאביהם הם מעכבין אותו בעד האחריות דליכא למיחש לצררי ואין עליהם שבועה כ"ש שמה שפרעו לא היו המעות של היתומים ממש דאכתי מחסרי גוביינא אלא משלהם נתנו והחוב עדיין כמות שהיה והר"ן כתב דוקא פייסיה בזוזי דאי מגבי ארעא לא מצו יתמי למהדר עליהו וקשה לו על זה כמו שכתב בהל':

שבק קטינא וכו' הני קמאי מצוה קעבדיתו אע"ג דלעיל בפרק הכותב אמרי' דכופין עד שתצא נפשו הרי כתבו שם התוס' דגבי יתומים מצוה ואין כופין משום דמתן שכר דכיבוד אב ואם בצדה ובהגהות אשרי כתב דהכא מיירי ביתומים קטנים ואין דבריהם מכוונים ועיין בירוש' שהביא הרא"ש:

אי פקח אידך וכו' כתבו התוספות דמכאן יש להוכיח דאם מפסיד הלוה בכך לא יתן לו זוזי וכתב הרא"ש ז"ל דאינה ראיה דשאני הכא דמלוה זו באה מחמת קרקע שקנה ומיהו מאותה דשני דייני גזרות שהבאתי מוכח דאף בקרקע אחריתי מצו למגבי להו ונ"ל דלא צריך שלכתחלה יגבוה ע"י בית דין דאם קדמו יתומים ותפסו מטלטלין מפקינן מינייהו וטעמא דשעבודא דידיה אקרקע זה גופיה הוא מכיון שהוא חייב לראובן וראובן הוה חייב לו דומיא דההיא דאמרינן בפ' השולח לענין פרוזבול אמרינן אין ללוה קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבי' עליה פרוזבול מדר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה ונהי דמאחרים שחייבין לראובן לא מצו למגבי כשיפרעו אם לא כשיתנו קרקע וכל מוניה דידיה הרי נפרעו מתחת ידו מדר' נתן הואיל ויש לו קרקע לא שנא אותו קרקע ל"ש ארעא אחריתי:

ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פרש"י בשטר אחד דבשני שטרות לא אמרי' רצה וכולי אלא אם כן לקח משמעון אותה שלקח באחרונה ומאי דוחקיה דרש"י נימא דבכל ענין מיירי ובשני שטרות כגון שקנה האחרונה ונר' דה"ק דבשני שטרות לא מתוקמא דלא שייך לומר רצה מלוי גובה אלא אם כן לקח משמעון האחרונה דאז לא יוכל לחזור על שמעון כלל דאמר ליה כבר נסתל' שעבוד קרקעות אלו משע' ראשונה שקניתים והנחתי לך מקום לגבות הימנו והא דכתב רצה מלוי גובה כגון אם לא ימצאו אלא זיבורית משמע דוקא מצא זבורית הא איכא עידית ואינו רוצה להוציא משמעון שהוא אהובו או שראובן נוח לו ושמעון קשה הימנו לא והא דקאמר רצה לאו ברצונו תליא אלא היכא דמטי ליה פסידא דאי לאו הכי מצי למימר ליה לוי להכי טרחי וזביני בינונית למשכן קמך עידית משום דבשתי שטרות מיירי ולוי לקח את הראשון ובהלכות בארתי והדבר צריך תלמוד וכתב' התוס' על פרש"י ולא נהירא לרבי דמצי למימר שמעון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי ותימה לי דלא אמרי' הכ' אלא בלוקח גופיה שיגבה בעל חוב מבינונית הראשונה ולא מעידית האחרונה אף על פי שהיתה בני חרי דא"ל אנא בהך תקנתא לא ניחא לי שאינו חב לשום אדם בזה אבל השתא דמכרה לבינונית לאחר לא כל הימנו לחוב לזה שקנאה בחזקת שאין עליה שעבוד ומאן לימא לן דתקנתא דלוקח ראשון גרידא הוא לא כי אלא תקנתא דכל לוקחים הוא מפני תיקון העולם שלא נוציא מן המשועבד לאחרים כל זמן שיכול לגבות מבעל חוב גופיה דאם לא כן אין לך קונה קרקע שדואג שלמחר יטרפוה הימנו ולמוכר גופיה עבדי' תקנתא כי היכי דלזבנו מיניה וכגון דליכא פסידא לבעל חוב כיון שהניח מקום לגבות אפילו הוא זיבורית הילכך גם ללוקח אחרון זה יש לנו לעשות תקנה כיון שהניח אותם שהיתה משועבדת לבעל חוב ומשום דתרוייהו אינם בעל חוב ומכח טרפה בא עליהם אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדפרש"י ועוד קשה דמשמע דמודה ליה רבי לרש"י שטענת לוי טענה אלא שהיא אומר ששמעון יכול לטעון אנא בהך תקנתא וכולי ואם איתא שטענת לוי בזו טענה היא היכי מצי למימר שמעון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי דמצי למימר ליה בעל חוב את הוא דאפסדת שמכרת אותה למאן דלא מצינא לאשתועיי דינא בהדי' שהרי לוי מסלקם מעליו בטענה זו ואין לפני עכשיו אלא עדית בלבד:

רצה מזה גובה ואף על גב דאמרינן אין נפרעין וכו' שאני הכא דליכא בני חורין רש"י פירש משום דשמעון לאו בעל חובו הוא ואף עליו מכח טרפה הוא בא וזה לפי שיטתו דבשטר אחד מיירי אבל לדברי התוס' שהעמידו בשתי שטרות נמי כי היכי דשמעון היה יכול לומר טול האחרונה שהנחתי לך שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקו' שיש ב"ח אף לוי הבא מכחו יאמר כן לכן תירצו דמן הדין היה לגבות ממשועבדים אם לא מפני תיקון העולם והיכא דכולם משועבדים לא תיקנו רבנן אלא ממקום שירצה יטרוף:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריו' וזקפו עליו במלוה מקשים אמאי נקט באחריות לשון התוס' ויש לפרש דרבות' אשמועי' כשיש לו עליו אחריות והמעות תפוסים אצלו מחיים דאמרי' לעיל דמודה ר' עקיב' כשתפס מחיים ס"ד דמהני ליה קמ"ל דכיון דלאו מחמת תפיס' הוי בידו לא מהניא ליה כדאמרי' לעיל בהכותב גבי ההיא איתתא דתפיסה מליגא דשטרי דאמר לה אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים וכו' ושמא דברים אלו הם בכלל תירוץ של רבי, א"נ יש לפרש דנקט באחריו' לאפוקי מדרבא דס"ל דמגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו דאין צריך להגביתו ממש ע"י אלא דאמר להו אי מגבינא לכו ארעא מי לא הדרי וגבאי מינייכו השתא נמי דס"ל לרבא דהיכא דאית להו פסידא אע"ג דאית ליה זוזי מצי למיגבי להו קרקע ורמי ב"ח סביר' ליה דהיכא דאי' ליה זוזי לא מצי למגבי להו קרקע כדאמרי' בהכותב הילכך אמית ליה מטלטלי שבק אבוך גבך וכ"ת הא אפליג' בה חדא זימנא דבפ' שני דייני מוקי רמי בר חמא מתני' דב' שהוציא' ש"ח זה על זה דזה גובר ש"ח וזה גוב' ש"ח ביתמי דמגב' גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו ואמר ליה רבא ולגבינהו ארעא ליתמי ולהדר ולגבינהו מינייהו וי"ל דהתם רבותא קמ"ל דאי מהא דהכ' כיון דב"ח לא אתא למיטרף אלא לאחר מיתת ראובן מש"ה לא חשיב' תפיסה מחיים שעדין לא הי' לו טענה על המעות שבידו ולכי שכיב נעשו מטלטלין אצל בניו אבל בההיא דמחיים היה חייב לו ס"ד דחשיבא תפיס' שלעולם היה בדעתו לתפוס אותם תחת חובו שכשיוציא לו את ש"ח שעליו יוציא הלה כנגדו והכא אשמועינן רבותא דאפי' בכה"ג אמר רבא מצי למגבי להו ארעא משום דאית ליה פסידא:

תו כתבו התוספו' ז"ל על דברי ר' תימא למאן דמפ' טעמא בערכי:

משום צררי משכח' לה בכ"הג ל"ק מינה לר' דס"ל דהא תו' זמנו דלא חיישי' לצררי דאמרי' בריש בתרא הלכתא כר"ל אפילו מיתמי וגבי בלא שבועה אפילו מיתומי' לא גבי אלא למר ברבית אוכלת בהם ולמר לכתובת אשה משום חינא ועוד הוכיח התוספות ז"ל בגמרא בריש בבא בתרא מדדחיק רב אשי לשנויי בשקבל עליו לזו ולא לזו ולא משני תוך זמניה שמע מינה דאפי' תוך זמנו לא גבי אלא ודאי ביתומים קטנים דכשלא בפניו דמיא ואין מקבלים עדות שבב"ד חיישינן טפי לצררי:

ראובן שמכר וכו' דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה מקשים מאי נ"מ שיטעון עמו ראובן ולא שמעון וכו' לשון התוס' והא לא מצי למימר דנ"מ לסלוקי בזוזי כמ"ד ב"ח לא מצי לסלוקי בזוזי ואתא ראובן ומפצי ליה שיטול משמעון זוזי ויסתלק דלא ניחא ליה דלהוי לשמעון תרעומת עליה דהא אביי הוא דאמ' לעיל מי דמי וכו' דב"ח נמי מצי לסלוקי בזוזי ומיהו מצי לאוקומי בדשויה אפותיקי לב"ח. דהכל מודים דלא מצי לוקח לסלוקי כדמסיק בפ' המקבל אההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו אבל ראובן גופיה מצי לסלוקי והשת' נמי אתי ומפצי ליה שיטול זוזי ולא מצי למימר לאו ב"ד דידי את כיון שאתה מכר את השדה ואין לך מעו' לפרעני דא"ל כיון דמפקן מיני' עלי הדר הו"ל כאילו אני נותן הדמי' ובעל דברים אני וכן משום תרעומת: