חידושי המהרי”ט קיג

תרוייהו אית להו תקנת אושא ואחר תקנה אינון וכאן קודם חזרה דרבותינו וכאן לאחר חזרה והכי משמע מדברי התוס' זכרונם לברכה שכת' דתקנת אושא הויא אף בנפלו מן האירוסין או קודם ועוד קשה דמשמע שהתוספ' לא הוקשה להם אלא מכח ההיא דהחובל דבלא ההיא דהחובל לא הוה קשיא להו דודאי משום דקשיא לן תנינא לתקנת אושא אין לנו לבדות מעצמינו ולומר דתקנת אושא הויא אף בנפלו מן האירוסין דבשלמא גוף לאחר מיתה בהדיא קתני לה אלא שחדש הגמרא דמתני' לא איירי אלא בחייה ולפירות אבל מכח ההיא דהחובל מקשי' כיון דלפי האמת קים ליה לגמרא דתקנת אושא הויא אף בנפלו באירוסין אם כן אמאי דחיק גמרא לאוקומי מתני' בחייה ולפירות וזו אינה קושיא כלל דשמעתא דחובל נשני' לפי האמת ובמסקנא דהכ' דתקנת אושא הויא לענין גוף לאחר מיתה שתקנו שכל שהבעל מוציא בחייה יוציא גם לאחר מיתה והשתא דקיימא לן כרבותינו דחזרו ונמנו דלא שני לן בין נפלו עד שלא תתארס ובין נפלו לה משנשא' דבכלהו הבעל מוציא מיד הלקוחות מעתה אין טעם לחלק בין נפלו באירוסין לנפלו בנישואין דזו היא תקנת אושא דכל שהוא מוציא בחייה מוציא הגוף לאחר מיתה דאי תקנת אושא היתה בתר רבותינו דאז חזרו ונמנו תקנת אושא קאי עלייהו ואי תקנת אושא מקמי רבותינו הויא רבותינו קאי אתקנת אושא נמי והכי אמרו בין נפלה לה עד שלא תתארס בין נפלו לה משנשאת שהכל דין אחד להם ולעולם מקמי דמסיק גמרא הכי אין לנו לבדו' מלבנו דבר שלא נזכר בברייתא דתקנת אושא ועוד קשה לי התם בפ' החובל אמאי לא משני כאן בנכסים ידועים כאן בנכסים שאינם ידועים ואליבא דר"ש דקי"ל כוותיה ואיפשר שנפלו לה עבדים במ"ה והלך הוא שם וסמא את עינו ואין ידוע לו שהן של אשתו ואפי' תימה דבעינן שיתכוין לעבדו דושחתה עד שיתכוין לשחתה וזה לא ידע שהיה עבדו הא שייך ידועים אצלו ואין לו בהם זכות כגון שכתבם לאחרים דהו"ל מברחת דמסיק גמרא עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ושמא אלו אינם יוצאים אף לאשה כיון שהלוקח זוכה בהם מעכשיו כל זמן שלא תחזור בה מעשה ידיהם ללוקח ואם מתה בחיי בעלה לוקח זוכה בהם:

ר' שמעון חולק בין נכסים לנכסים וכו' קשיא לי אי קי"ל כר"ש כמו שאו' התוס' שכן פסק ר"ח אמאי דחיק גמרא בפ' מי שאמ' הריני נזיר דפריך אמתני' דקתני אם משלה היתה בהמה אשה מנא לה מה שקנת' אשה קנה בעלה ודחיק לשנויי שנתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם דאתיא דלא כהלכתא כדכת' התו' בפ"ק דקידושין אפלוגתא דר"מ גבי עבד כנעני דכסף ע"י עצמו וכולי דאין קנין לאשה בלא בעלה ולא מהני ע"מ וכן בפ' בן סורר ומורה אמתני' דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו פריך אמו מנ"ל מה שקנת' אשה קנה בעלה וי"ל דכל שאם נודעו אח"כ לבעלה זכה בהם כמ"ש הרא"ש דדוקא כל זמן שאינם ידועים לבעל הוא דאמרי' אם מכרה ונתנה קיים אבל אחר שנודע תכף זכה בהם וכיון שכן לא מקרו נכסים גמורים של אשה לומר גבי נזיר שירעה עד שיסתאב שאנו חבין לבעל שהוא ראוי לזכות בו והרי הפר לה וכן לענין בן סורר ומורה לא מקרו נפסים גמורים של אמו ועוד כיון שסופו ליורש' לא אמרי' תמות וגם אינם נכסים גמורים של אשה ולהכי לא משני התם בתשלומי כפל דמעלמ' קא אתו לה דהויא לאשה כדאמרי' בסמוך וא"ת והרי מברחת ומסיק גמרא עשאום כנכסי' שאינם ידועין דמ"ה לא זכי בהו בעל אע"ג דלא קנינהו לוקח עד השתא משום דעשאום כנכסים שאינם ידועין אע"ג דהשתא הם ידועים לו וי"ל דהיינו עשאום שעשו שטר מברחת זה כאלו היה שטר קיים והו"ל כאילו מכרה קודם שנודעו לו שהרי ע"מ שאינם שלה נשאה שהוא סבור שהמתנ' גמורה ואע"ג דלפי האמת לא הוי קנין גמור ללוקח לענין זה עשוה כקנין גמור:

כתבתינהו לברתא פי' רש"י והודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת והקשו עליו בתוס' א"כ אמאי אפליגו רב ענן ורבא לרב נחמן ועוד הוסיף הרא"ש להקשות א"כ אפי' מקצתן נמי ועוד הקשה מדאמרי' פ' מי שמתו אפי' למ"ד מברחת קנה ה"מ היכא דלא גליא דעתה הכא הא גליא דעתה וע"כ התם לא היה תנאי דאילו היה תנאי לא היה טועה רב ביבי לקיים המתנה אלמא מ"ד מברחת לא קני בדלא גליא דעתה הוא ועוד הקשה אי כת' יוצא ממקום אחר מה מועיל מה שהודיעו לעדים לא אתי בעל פה ומרע ליה לשטרא והדברים הללו הם טעמו של רש"י ושטתו מחוורת יפה דודא' אי גליא דעתה בשעת המכר בפני הלוקח והלוקח מוד' שגלת' דעתה ואמרה שמתנה זו שהיא נותנת הוא כדי שלא יזכה בעל בנכסיה אפילו מאן דפליג הכא מודה הוא דלא קנה לוקח כההיא דפ' מי שמת דקאמר הכא הא גליא דעתא וכההיא דפרק אלמנה נזונית דאמרינן זבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכההיא בצורת' דהוה בנהרדעא דכיון דגליא דעתיה בשט' המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר הוה ליה כמאן דאתני בפירוש אבל הכא גבי מברחת לא גליא דעתה בשעת המכר בפני הלוקח דלצורך נישואין עושה שאם כן היו העדים צריכים לכתוב כן בתוך השטר ונמצא' שאינה מברחת מבעלה כלום אלא לעדים גלתה דעתה שאין כונתה במתנה זו אלא להבריח מבעלה ואי הויא מתנה במקצת לא מהניא לה כלום זה שגלתה דעתה לעדים שכיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר לא אתי בעל פה ומרע ליה לשטרא ואפילו אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין גילוי דעת זה שגלתה לעדים כלום דלאו תנאי גמור הוא בשעת המכר דשמא בשעת המכר גמרה ונתנה דהא דאמרינן בפרק שני דכתובות תנאי היו דברינו נאמנים כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דוקא כשהם מעידים שהיה תנאי גמור בשעת המכ' אבל במתנת כל הנכסים מהני האי גלוי דעת לומר דאף כשנתנה לא נתנה אלא על דעת כן דאנן סהדי דלא שבקה נפשה ויהבא לאחריני ואפילו במקו' ברתא דנפשה עדיפא לה וסברא זו לא מהני לה אי לאו דגליא דעת' דדברים שבלב הוא כההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי דאף על גב דסברא הוא דלא זבין איניש ארעיה אלא אדעתא דלמיזל ולאו אדעתא דלמיקם אמר רבא דברי' שבלב אינם דברי' אבל הכא דגליא דעתה לעדי' ואיכא סברא לומר דאנן סהדי דלא נתנה אלא להבריח הוי כאילו גליא דעתה בשעת המכר ורב ענן ורבא סבירא ליה דלעולם גילוי דעת דעדים לא מהני כל דלא גליא דעתה בשעת המכר בפני הלוקח ולא דמי לשכיב מרע שכתב כל נכסיו דלא בעינן אפילו גילוי דעת מטעמא דסברא דלא שביק איניש נפשיה דהתם חוליו מוכיח עליו וחזקה דלא שביק איניש נפשיה בעודו בחיים ומי יפרנסנו אחר כך אבל הכא אפילו מתנת כולם הוי כמו מתנה במקצת דשכיב מרע דהכא שמא נותנה הכל לפי שהיא נשאת לבעל והוא יפרנסנה ואדרבא לדברי התוספות והרא"ש ז"ל קשה מההיא דפרק האיש מקדש דמשמע דכל דבעידנ' דזבין לא אמר מידי הוו דברים שבלב:

דף עט עשאום כנכסים שאינן ידועים ואליבא דר' שמעון פסק ר"ח כר' שמעון בנכסים שאינם ידועים וכו' וכבר בא מעשה לפני רבינו תם בא' שרצה ללות וכו' לשון התוס' פי' דבריהם והצעתם כך הוא שפסקו של ר"ח אינו מתקיים אלא עם פסקו של ר"ת לפי שכל הראיות דר"ח אינם אלא מדקאמ' ואליבא דר' שמעון משמע דכל הני דס"ל דמברח' לא קני ס"ל כר"ש דלרבנן כיון דאי לא קנינהו לוקח קני להו לבעל ובהכ' לא הוי מוכרח אית לן למימר דלמתנה גמורה נתכוונה כמו שפסק רבינו תם גבי ב"ח והיכי קרעיה רב נחמן לשטריה אבל אם היינו מפרשים בפשטות השמועה דמבעיא ליה לגמרא דמשמע ליה דלא קני להו כל עיקר אפילו בעודו תחתיו ואמאי ואי לא קנינהו לוקח ניקנינהו בעל ולא יועיל השטר כלל ומשני אע"ג דלא קנינהו לוקח מהני שטרא לענין דלא ליקננהי בעל דעשאום כנכסים שאינן ידועין ואליבא דר"ש דאליבא דרבנן כיון דלא קנינהו לוקח קני להו בעל והשתא אין ראיה מרב נחמן ושמואל שהיו קורעין שטר מברחת דכ"ש דלרבנן לא מהני ולא מידי וא"ת ולמה לא נפרש כן וליכא הוכחה לפסוק כר' שמעון אלא נאמר דהלכה כחכמים והרא"ש ז"ל כתב שהוציאו שיטת הגמרא ממשמעות' דפשטא דסוגיא הכי אזלא דאי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל והאי שטרא חספא בעלמא הוא ומשני עשאום כנכסים שאינן ידועים ואליבא דר"ש הילכך במידי דלא שייך הך טעמא כגון גבי ב"ח אמרי' חספא בעלמא וקני להו ב"ח הפך פסקו של ר"ת ונראה לי שהגדולים נוחי נפש הוצרכו להוציא השיטה מפשטה דלשיטת הרא"ש דפריך ואי לא קנינהו לוקח משום שהן ברשות האשה לחזור בה בכל עת שתרצה א"כ לא יצאו מרשותה וקנינהו בעל א"כ כ"ש קשיא לחכמי' שאמרו שתכתוב לו מהיום ולכשארצה דכיון שהם ברשותה לחזור בכל עת שתרצה לא יצאו מרשותה וכל זכות שיש לה זכה בו בעלה ולא כל כמינה לומר אני רוצה לחוב לבעל' ולא דמי למתנה ע"מ להחזיר שאין הרשות בידה אלא ביד מקבל המתנה אימת שירצה יחזיר וכי היכי דבסתם כשנתנה כל נכסיה פריך גמרא לומר דעקרינהו דמשום דאין זכות ולא קנין לאשה בלא בעלה ה"ה במפרשת כשארצה בכך הוא מתנה בכל הנכסים בסתם כמו מתנה במקצת במפרשת דבכל הנכסים אע"פ שלא פירשה כמו שפירשה דאנן סהדי דלהכי אכוונה דלא שבקה נפשה ויהבא לאחריני א"כ אנו דנין את דבריה כאילו אמרה בפירוש כל זמן שארצה ואם כשנתנה בסתם מתנה גמורה אנו רוצין לבטלה מחמת שלא היה בלבה לתת אלא כל זמן שתרצה כשאמרה בפירוש לכשארצה לא כ"ש שנאמר כיון שהן ברשות' לחזור לא מרשותה יצאו וכ"ת הכי נמי דאף לחכמים פריך אין לומר כן מדמשני עשאום כנכסי' שאינם ידועין ואליב' דר"ש והא רבנן פליגי עלי' דר"ש והיכי מצי' לאוקומי פלוגתא דרשב"ג ורבנן כולהו אליב' דר"ש אבל לדברי רבינו תם א"ש דלא קשי' ליה לגמרא אלא אמ"ד מברחת לא קני דאמאי לא קני' כיון דמתנה גמורה נתנה והיא לא גלתה דעתה בשעת המתנה לומר שלהבריח היא מתכוונת ולא אמרה לכשארצה אפילו אם היה בדעתה כן יש לנו לומר דדברים שבלב הם דאמאי לא אמרה בפירוש וכי תימא הילכך לא הוצרכה לפרש משום שהדבר גלוי לכל דאנן סהדי דלא שבקה נפשה אי אהכי סמכה היה לה לחוש שיבטל המתנה ויקנה אותם הבעל מכח סברא זו דודאי לא לשום מתנה נתנה אלא כוונה להערים וכיון שכל כוונתה להבריח מבעלה צריכין אנו לומר שזה שלא פירשה ואמרה לכשארצה נתנה על דע' שיזכה בהם המקבל מתנה ולא יזכה בהם הבעל והשתא אחכמים אין שום קושיא כלל שהרי אמרה בפי' לכשארצה ומשני לעולם סמכה דעתה שלא היתה צריכה לפרש דלאו הא בהא תליא דכל שלא קנה לוקח קנה בעל דהא לא גריעי מנכסים שאינן ידועים לבעל שהרי ע"מ שאינם שלה נשאה והיא לא הוצרכה לפרש שהדבר נכר ואף על גב דלא קני להו לוקח לא קני להו בעל ומתוך דברינו למדנו שרבינו חננאל צריך לדברי רבינו תם על פי מה שפירש בשמועה ורבינו תם גם הוא צריך לדברי ר"ח שדקדק מדקאמר ואליבא דר"ש בואו ש"מ דסבירה ליה כר"ש שאם לא הי' דקדוק זה אין הכרח לפירושו של רבינו תם והיינו מפרשים שיטת השמועה כפשטה ואחכמים נמי פריך ומשני עשאום