חידושי המהרי”ט יא

זול כאן במקום אחר ביוקר וכיון דלהא דשמואל לא חייש מכ"ש דלא חיישינן שמא נתייקרה כאן ולא ידע בה אדם. עוד כתבו על מה שפירש"י ז"ל דהכא מיירי שיצא הקול שיש עדים במ"א דהאי קלא בתר, קדושין לאו כלום הוא ואי מקמי קדושין אי לא נתחזק בב"ד לא חיישינן ליה ואי אתחזק מ"ט דרב חסדא וכתב הר"ן ז"ל דמיירי בקלא דמקמי קדושין ולא אתחזק בב"ד וכיון דפשטה ידה וקבלה קדושין חיישינן לקלא אע"ג דלא אתחזק דאין לך אתחזק גדול מזה והקש' ז"ל דא"כ מאי מייתי מההיא דיהודית ההיא בתר נישואין הוא ועוד הק' כיון דטעמא משום דפשטה ידה וקבלה קדושי' הוא למה לא פרשה בקלא דבתר נשואין ואתחזק ומשום דפשטה ידה והן הן דברי המרדכי שפי' דהכא בקלא דבתר נשואין מיירי מדמייתי מההיא דיהודית כמו שהביא הוא ז"ל דמאי קשיא ליה מדמייתו מיהודית דהא לא מייתי ראיה מדיהודית לענין קלא דהא התם איהודית לא היה שום קול אלא לענין שלא תהא נאמנת לשויה נפשה חתיכא דאיסור' בעי לאוכיחי מההיא דיהודית דאמר לה לאו כל כמינה דאמך וכו' ומאי דלא מוקמי' לה בקלא דבתר נשואין דוקא משום דע"כ ההיא דר' חנינא מקמי קדושין הוא שלא קדשוה שום כהן אלא שהתירום לכהונה אלמא אפילו דקלא נפקא קמי קדושי' לא חיישינן ליה:

אם הקלנו בשבויה וכו' כתבו התוס' וי"מ אם הקלנו בשבויה היינו משום דאפי' איכא סהדי שנשבית מ"מ לא היינו יודעים אם נטמאה וכו' ודברים תמוהים הם מאד דהא מסקי' התם דבעדי טומאה קאמר דאי ס"ד עדי שבועה מאי איריא דאיכא סהדי במדינת הים אפילו אם באו לפנינו כאן הא תנן אם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא ולא נשאת ממש אלא משהתירוה לינשא והרב מהר"י ן' לב ז"ל הק' בדברי התוס' ודחי לה בשינוי דחיקי ואפשר לתרץ דבריהם ולומר דאם הקלנו בשבויה לפי שיש להעמיד בחזק' כשרות דאפי' נחשיב זה הקול בס' דתרי אמרי נטמאת וב' או' לא נטמא' אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתת' אחזקתה דמה שראינ' שנשבית לא מפני כך הורע' חזקתה דמ"מ אין אנו יודעים אם נטמאת ואינ' אסור' מן התורה נקל בא"א דאי איכא סהדי דאות' אבנא דכוחלא אית בה שוה פרוטה אע"פ שיהיו שם עדים אחרים שיאמרו שלא היה בה שוה פרוט' הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא דאין להעמידה על חזקת היתר כדמעיקרא שהרי יצאת מכלל פנויה ונכנסה לידי ספק שהכל ראו שנתקדשה וכשיש ספק בקידושין תו ליכא להעמידה אחזקת פנויה כדכתב התוס' בפ"ב דכתובות בשנים או' נתקדשה ושני' או' לא נתקדשה דאמרי' ה"ז לא תנשא והק' בתוס' הו"ל לאוקמא אחזקה ותי' כגון שאנו יודעי' שזרק לה הקידושין ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה וחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק הקידושין לית לן לאוקומ' אחזקה להתיר' לכתחילה ועוד נרא' בעיני דהנך מפרשים ס"ל דהא דמסיק רב אשי עדי טומאה איתמר לאו עידי טומאה ממש קאמר דלישנא דהא איכא עדים משמע דידעי' בודאי דאיכא עדים או קלא דאתחזק בבי דינא ואי קלא דטומאה היא אמאי לא חייש ליה ועוד מדלא אמרי' התם והא איכא עדים שנטמאת כי היכי דאמרי' הכא והא איכא עדים דבההיא שעתא הוי ש"פ אלא משום דבגמ' דייק טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדי' מתסרא והא אמר אבוה דשמואל כיון שהתירו' להנשא אע"פ שלא נשאת כלו' דאפי' יבואו עידי שביה לא חיישי להו משום רב אשי עידי טומאה אתמר דבין דידעי' בודאי שיש עדים שהיו בשביית' לא היה בדין להתיר' עד שיתברר הדבר ע"פ העדים שהם יודעים בודאי אם נטמאת או לא נטמאת כדאמר ר"י בהאומר גבי עד א' דמהימן גבי בעל מום משום דאת"ל שלח ואחוי וכתב התוס' דמהתם מוכח דכל שאיפשר להתברר מבררינן לה למילתא והכי משמ' בפ"ק דפסחי' גבי משכיר בית ופריך מאי נ"מ כגון דליתיה קמן דכשייליה הא איתיה קמן מבררינן למי שכר הכי נמי כיון שיש עדים שהיו עמה בשביה נמתין עד שיבואו ויתברר על פיהם אבל ודאי אם אמרו נשבי' ולא ראינו אם נטמא' מחזקי' לה בחזקת טהור' כיון שהותרה והיינו דאבוה דשמואל והא דחיישי' הכא לעידי טומאה הוא דחיישי' שמא יעידו שנטמא' ואמ' ר' חנינא עידיה בנד אסתן ותאסר דאילו הוו קמן ודאי שיילי' להו השתא דליתנהו קמן לא מנטרינן לה עד דאתו:

האי גברא דקדיש בציפתא וכו' וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ליכא למידק מהכא דרבא לא ס"ל לדשמואל דשמ' לקידושי ודאי הוא דקאמר לאו כלום אבל לקמן דשלח רבינא אתון דשמיע לכו הא דרב הונא חושו לה משמע דאיהו לא חייש כלל וי"ל דהכא ליכא למיחש לקידושי דציפתא כלל דכיון דד' זוזי כריכי בה ויהבינהו ניהלה מילתא דלא בעי לקדושה קידושי ספק אלא קידושי ודאי וקש' קצת דמאי מייתי מהא דכנסי סלע זה דודאי שתיקותה לאו כאומרת הן דסברה שאינה צריכה להשיב דהא מעיקרא לאו בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אבל הכא דבתורת קידושין קבלה ההיא ציפתא ונהי דאיהו לאו אדעתא דציפתא קדיש איהי מיהת בתור' קידוש' קבילתה שאם היה דעתו של איש כן היתה מקודשת מספק כדשמואל השתא דאמ' לה תקדש בד' זוזי דאית בה הו"ל לממחי ולומר לה בהדיא ועדיף טפי משדיך דמפלגי' בסמוך ושמא יש יותר סברא לחלק בין שדיך ללא שדיך כששתק' בשע' מתן מעות דקבלת בשדוכי' הוי כמפרש' אבל שתיק' דלאחר מתן מעות לעולם אינה כמפורשת:

אלימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמ' לא הא אשתיקה הוו קידושין וכו' וא"ת לא כי אלא אמרה אין מקודשת בודאי אמרה לא לא מקדשה כלל הא שתקא הויא ספק מקודשת וי"ל שר"נ בעי לאוכוחי דע"כ ליכא לחלק בין שדיך ללא שדיך דאל"כ קשו מתנייתא אהדדי ואפי' תימא הא שתקה הוי ספק והתניא קדשה בגזל וכו' מקודשת ודאי וגמ' בעי למימ' דלא תימא הא אישתקה הוו קדושין כי היכי דלא תקשי לך ההיא דקדשה בגזל דא"כ נתני מקודשת. דף יג האשה שהביא' חטאתה וכו' משנה היא במס' קינים וקתני סיפ' וכו' וק' דכל זה לא שייך הכא דגמרא לא מייתי הכא סיפא דמתני' וע"ק מאי ק' להו לתוס' דמשמ' אבל היא עצמה מביאה חטאתה אחר עולתה דודאי היא עצמה תביא חטאת ועולה בתחל' דעולה קמייתא לא חלק' לה דבעי' חטאת ראשו' דאטו מי שהבי' עולה ראשו' אין לה תקנה כלל וי"ל שהתוס' הוק' להם לשמואל דמיירי מתניתין דהפרישה מחיים מאי קמ"ל מתני' דלא יביאו יורשים חטאתה דהא חטא' למיתה אזלא ואי לאשמועי' דחטא' שמתה בעליה תמות הא שמעי' לה בכמ' מתני' חמש חטאות המתות וחד מינייהו חטאת שמתו בעליו ומאי איריא משום דהביא' עולתה הו"ל עולה שמתו בעליה קרבה וחטאת שמתו בעליה לא קרבה לכך כתב' התוס' דלדיוקא איצטר' לו' הא מתה תביא חטא' אחר עולה ואשמועי' דבדיעבד כשר ולא היתה צרי' להביא עולה אחרת אחרי':

תו כת' התו' דכל חטאות קודמות וכו' אפי' חטאת העוף לעולת בהמה ולא הוצרכו התוס' לומ' זה שלא נעמיד משנתינו בחטאת העוף ועולת בהמ' דהא מתני' דקינין בעופות מתניא דתנן ריש' דמתני' הביאה חטא' תור ועולת' בן יונה וכו' אלא דלא תימ' ע"כ ההיא דאשר לחטאת ראשו' לעכב אתא דאי' למצו' ממיל' משמע מדכתי' החטאת ובתר כתיב ואת השני יעשה עולה כמשפט לכך כתבו דהתם דרשי' מינה לרבות שחטאת העוף קודמת לעולת בהמה ומכל מקום ליכא למימר דלכתחלה קאמר וכולי:

תו כת' התוס' אלמא משמע דאפי' בדיעבד לא קרבה ותימ' שהתוס' העלימו המסקנ' דמסי' התם והעלה משמע שהעלה כבר להכשיר בדיעבד ומיהו התם הכי מסיק שאני עולת מצורע דכתי' והעלה וכו' והשת' כ"ש דק' לפי המסקנא דמדאיצטרך קרא לריבויי גבי מצורע להכשיר בדיעבד ש"מ מבנין אב פסלינן אפילו בדיעבד בעלמא ותרצו התוס' דהתם לאו מכח בנין אב פריך דמב"א ליכא עיכובא אלא מכח דרשא דזאת תהיה דכתיב גבי מצורע והא דמייתי בנין אב דאי לאו בנין אב שבכל מקום החטאת קודמת לא הוה קאי עליה עכובא דזאת תהיה ומסיק שאני עולת מצורע דכתיב בה והעלה והשתא עיכובא דזאת תהיה אתיא לשאר מילי דמצורע ועוד תרצו התוס' דנהי דהמקשה הוי טעי בהכי לומר דמבנין אב שמעי' אפי' לעכב בתר דמסקי' שאני עולת מצורע דכתיב והעלה גמרי' מינה בעלמא והא דאמרי' התם שאני לפי סברת המקשה דס"ל דבנין אב עיכובא הוה מתרץ לה דע"כ במצורע גלי קרא ואה"כ דמצית למימר דכיון דגלי קרא גבי מצורע ה"ה בעלמא ועי"ל דלא בעו התוס' אלא לתרוצי דהא לשמואל דצריך לאוקמ' מתני' לדיוקא הא לא מתה תבי' בדיעבד דאיהו לא דריש לבנין אב לעכוב' משום דאית ליה גילויא גבי מצורע ונהי דגמרא דהתם ס"ל דבמצורע דוקא מ"מ דשמואל מתרצה שפיר בתר דאית לן רבויא גבי מצורע:

אלא מיתת הבעל מנ"ל תימה דבפ"ד מיתות מצרכינן קרא באשת אב וכו' והכא מצריך קרא להתיר אשת איש לאחר מיתת בעלה לשון התוס' וקשה דאכתי מצי למימר דקיימא בעשה דהא עדיפא מינה דייקינן לקמן מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג ודחי לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה ועוד הק' הרב מהר"י ן' לב ז"ל למה לא תרצו התוס' שאחרי שראינו שאסר הכתוב עריות לאחר מיתה איצטרך למשרי בא"א וטפי הו"ל לאקשוי דהיינו דאמרי' בגמ' והא עריות וכו' דאי לאו עריות הוה ס"ל הוא אסרה והוא שרי לה השתא דאסר קרא עריות אף לאחר מיתה אלמא באיסורה קיימא ואין מיתה מתרת:

ונראה דבלא שום גילוי ולא שום דרשא הסברא היתה לומר דהוא אסרה והוא שרי לה אבל לאחר שראינו עריו' שנאסרו מחמתו ולא הותרו במיתת הבעלים בטלה לה סברא זו ממילא דאמרי איסור' בכדי לא פקע דאיסור שבה להיכן הלך וס"ד השתא דלא איצטרך שום דרשא ולא שום יתור לזה אלא דמשמעות הוא דעריות אסורות לעולם וה"ק התוס' אדרבא מדאצטריך למדרש התם מקראי שתהא אסורה אף לאחר מיתה ש"מ דבעלמא שריא במיתה דהא מהדרי' התם בפ' ד' מיתות למדרש מיתורא דערו' אביך היא אף לאחר מיתה וכי תימא נילף מינה הפך הסברא מה לעריות שלא הותרו ע"י גט אף לא יותרו ע"י מיתה לכך כתבו התוס' דהנך קראי אצטריכו בתר דאשכחן דמיתת הבעל מתרת וליכא שום גילוי לבטל הסברא דהוא אסרה והוא שרי לה סד"א עריות נמי לשתרו קמ"ל והשת' ליכא למידק מדאצטריך דהא ליכא קראי יתירי גבי א"א וגם ליכא למימר מה לא"א שכן הותרה ע"י גט דאנן לאו מא"א בעי' למילף אלא מכח הסבר' דהוא אסרה והו' שרי לה והשתא ניח' מה שהקשתי דלא מצי למימר עריות במיתה לכ"ע בעשה שהתוס' מקשים כיון דאי ליכ' שום גילוי מסברא ה"א הוא אסרה והוא שרי לה אין לבטל הסבר' מכח עריות דאדרב' מדאצטריך דרש' לאסור בעריו' לאחר מיתה ש"מ הסברא מבחוץ דהוא אסרה והוא שרי לה לגמרי אבל לסברת הגמר' דאית ליה דעריות הויא הוכחה לבטל הסברא דהיא אסרה כי דייקי' מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג מוקמינן דיוקא להתירה ממיתה ולאוקומה אעשה דס"ל דאיסורא לא פקע בכדי ואהא הקשו התוס' אעיקרא דמילתא דמעריות ליכא הוכח' והדרן לסברא קמייתא דהוא אסרה הוא שרי לה לגמרי ומהר"ם הלוי נר"ו פי' שהתוס' מקשים מכח דאצטריכא התם למעט אשת האב מקרא דערו' אביך היא וכלתו מקרא אחרינא ויבמה באין לה בנים מקרא אחרינא דהו"ל כשלשה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין משום דקשיא להו דאי מחד קרא אדרבא נילף מינה ואע"ג דאיכא פרכא מכח הקישא דר' יונה דכי כל התועבו' האלה וכו' הוקשו כל העריות זו לזו כדאמרי' התם בפר' הבא על יבמתו ונ"ל דע"כ לענין התירן לא הוקשו דהא