חידושי המהרי”ט קה

מהא דא"ר יוחנן ד' מחוסרי כפרה מפרישין עליהם שלא מדעתם שכן אדם מפריש על בנו קרבן והוא מוטל בעריסה ועלה קאמר דסוטה קטנה אין את יכול לומר שיפרוש עליה לפי שאין לה רצון ולפי ש שיטתו של הרב ז"ל תיפוק לי דלאו בת שתי' היא שהרי אין מקנין לה כל עיקר ויש לפרש דכיון דפשיט דיכול להביא קרבן עליה שלא מדעתה כלומר שלא יצטרך לשאול את פיה חזר ואמר דאי מאי דמספקא ליה מעיקרא מיהא להפריש עליה שלא מדעתה היינו ביתומה קטנה שיכולה למאן מיהא להפריש סתם שמא קאמר שהיה רוצה למאן ונמצא מביא חולין לעזרה לכך אמר וכן סוטה קטנה לית את יכול למימר כלומר ולא שייך לישאל דבלאו הכי לא שייך קינוי להתירה דאין לה רצון להאסר כמו שפירשנו והשתא ניחא דכי יש לה אב לא שייך לישאל את פיה דקידושין גמורים הם ועוד יש לי מקום עיון בירושלמי בפרקא קמא דסוטה אהא דשאלו את בן זומא מפני מה אמרו ספק רה"י טמא א"ל סוטה מה היתה לבעליה א"ל רה"י אמר ליה מצינו שהיא אסורה לביתה מילהון דרבנן פליגי דא"ר זעירא א"ר יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזנתה אין לה רצון להאסר על בעלה והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור יש בו דעת לישאל ספיקו טמא ברם הכי אע"פ שיש בו דע' לישאל ספיקו טהו' ואם אית' דקטנ' אין רצונ' להאסר ופתויה אונס הוא מאי ספקא שאפי' נבעלה ברצון לפנינו אינה נאסרת ומה לי שיש בו דעת לישאל אבל לפי מה שפיר' לדברי הרמב"ם י"ל דה"ק אין לה סברה שתתרצה בקידושין כדי שתאסר עליו לאו דפרכת ודאי קאמר אלא מספק דאפשר בענין דאהני לה ותרצה הקידושין לקיים כדי שתאסר עליו דפרכ' ודאי קאמר לה מס' דאפשר שאין בענין דאהני לה ותרצ' לקיים הקידושין כדי שתאסר עליו ואפשר שלשון זה של ירושלמי ראה הרב ז"ל וסמך עליו וההיא דבפרק ד' אחים שהקשו עליו אפשר לומר דמ"ש המגיד משנה דדחויא בעלמא הוא כלו' מהכא לא תפרוך דיכילנא שנוי לך דפתוי קטנה אונס הוא והיינו דקאמר אם מתה לא קשיא וכיון דמקדושי' מוכח איפכא א איכא למימר דבגמרא דידן דרך דחיה אתמר:

נאמן להפסידה כתובתה הכא ודאי מיירי בשותקת או מכחישתו דהו"ל ברי וברי הילכך מהימן והק' הרמב"ן ז"ל פשיטא דנאמן אפי' אי ס"ל כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להבי' ראי' שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי מי לא אמרי' ליה קיים שטרא ותנא' וחו' לדינא ומ"ט אמרו הם האמינוהו דאלמ' אדאורייתא לא מהימן ועוד דקאמר נאמן דלענין תוספות לא מהימן וכתב רבינו נסים ז"ל ולדידי לאו קשיא הוא כלל כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן הרי היא קלה בעיניו ודאי אילו הות כתובה דאורייתא לא סמכינן עליה שאינו בדין שיפתה אותה ויעשה בה רצונו ואח"כ יאמר פ"פ מצאתי ונראה שאין טענ' מספק דאפי' תימא דאיכ' עליה שעבוד' דאוריי' או שטרא דתנאים אם על המוציא רמי להביא ראיה שקיים תנאו אף זו כיוצא בה ומה שכתב שאם אתה אומר נאמן נמצא שקלה בעיניו להוציא' ומה הועילו חכמים בתקנתן טוב' הועילו דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד לה שחזק' זו מפקע' חייבוהו עד שיאמר דלא אלימא הך חזק' להפקיעו חייבוהו כאורייתא אלא התנאי מפקיע את החיוב שעלי' להביא ראיה שקיימה ולא תהא קלה בעיניו להוציאה הואיל וטרח ועיקר תקנת חכמים היתה בשלא טען כן בתחל' מעתה לא יהא קלה בעיניו להוציאה כדאמרי' בפרק שני דגיטין לענין זמן כתוב חדש שנה שבוע מה הועילו חכמים בתקנתם לענין פירו' ולענין זנות ומשני מהני לשבועה דלקמיה ולשבוע דלבתריה והא דלא משני הכא הכי משום דאכתי בעילה ראשונה כיון דלא סמכא דעתא הויא לה כתחלת זנות להכי משני חזקה אין אדם טורח וכו' והא סמכא דעת' שלא יפסיד כל טרחו ועל ענין קושי' הרמב"ן יש לי לתרץ דהא דאמר לי' לבעל תנאה קיים תנאך וחות לדינא לאו אכל מילי הוא אלא בתנאי שהוא מתקיי' בקום עשה אמרי' ליה אייתי ראיה שקיימ' תנאך במעשה כדכתב הר"ן ז"ל בפ' מי שאחזו אבל זו סתמא אחזקתה וארוב נשים בתולות הם והבא להוציאה מחזקה זו עליו להביא ראיה כ"ש שכבר נתחייב בשעת אירוסין ובא עכשיו להפטר בטענת שלא מצאה בתולה לא כל הימנו להפקיע חיובו דהך כי היכי דלא מצי למטען טענת פרעון או מחילה:

ואהא דאמר גאון ז"ל דלענין תוספות לא מהימן הגיה רשב"ם ק"ו הדברים ומה דתקינו ליה רבנן אמרינן חזקה אין אדם טורח וכו' דתקין איהו לנפשיה לא כ"ש ואיכא למפרך דבמה שכתב לה איכא שעבודא דאורייתא דאיהו שעבד נפשיה ואם עיקר כתובה הויא דאוריי' לא הוה נאמן כדמוכח בגמרא וקשה לא יהא תוספת מרובה על' העיקר דאנן סהדי שלא הוסיף לה שיהי' הדין חמור מן העיקר תדע דהא ר"פ אע"פ אמרינן תנאי כתובה ככתובה לכמה מילי ומינייהו לגבות מן הקרקע אפי' מיניה ואילו הוי תוספת כשאר חוב בעלמא גבי אפי' גלימא דאכתפי ולענין זבורית נמי אמרי' שדינו כעיקר ולא כשאר ב"ח בבינונית ועוד הקשה הרא"ש ז"ל דמסברא כי היכי דאמרינן לענין ן מנה ומאתים אם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת החופה ה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר נתחרט להתגרשה והא דקאמר הרא"ש ז"ל שאינו מוסיף לה אלא בשעת החופה לאו דוקא דהא איפשר שנמסר לה בשעת אירוסין אלא ה"ק שלא זכת' באותו תוס' אלא בשעת החופה כדתנן בריש פרק אע"פ נתארמלה או נתגרשה מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דקי"ל כראב"ע שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה ואם נתחרט קודם כניסה היה יכול לגרשה במנה ומאתים הילכך אין לחוש שנתחרט בזמן מועט כזה ונראה שאם שיערו חכמים טורח הסעודה לא שיערו אלא כנגד מנה ומאתים שיצא שכרו בהפסדו שכן טורח הבתולה כפלים משל אלמנם אבל אין הטורח כנגד התוספת שאם הוסיף לה מאה מנה ונתחרט לא יחוש על הטורח המועט:

והא דאמרו חכמים תקנו לבתולה, ק"ק ולאלמנה מנה שמעינן מינה דכתובה דרבנן ותימה על מה שנהגו באשכנז ובצרפת ובקושטנטינ' לכתוב בכתובת דחזו ליכי מדאורייתא ואומר רבינו תם דסמכינן ארשב"ג דבשלהי מכילתין ס"ל כתוב' דאורייתא והא דאמר רב נחמן הכא חכמים תקנו וכו' אע"ג דקי"ל כר' נחמן בדיני בהא לית הלכתא (כוותיה דאשכחן רב אשי דהוא בתרא דלא ס"ל כוותיה דמתרץ לקמן דכל שלא משמש אינו יכול לטעון טענת בתולים כ"כ הרא"ש לשיטת רבינו תם וקשה שרבינו תם עצמו פי' התם דמצי סבר חזקה דאין אדם טורח אלא כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולין שמחמתו נשתנה ורמאי הוא וי"מ זו שנהגו לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא אזוזי קאי שמשקלם כמו שאמור בתורה במנה צורי וכתב הרא"ש ודברים של טעם הם והכותב דחזו ליכי לא מפסיד כלום שמ"מ גובה בשל תורה במנה צורי אע"ג דכתובה דרבנן שלא כתבוהו אלא לפרש ואם לא פירש לא הפסיד מ"מ היכא דכתיב היא באה משתי כחות אם אית לה כתובה מדאוריי' תטול ואי כתובה דרבנן הרי נתחייב לה במנה צורי כשל תורה ובענין גביית האלמנה עיקר כתובה זו נמצא מחלוקת בין האחרונים ז"ל:

גרסינן באלו נערות וכו' עד אם דקטעין טענת פתח פתוח הכי נמי כו' נמצא שהבתולות הבוגרות יש מהם שיש להן דמים ויש שאין להן דמים זו היא גרסת הרב אלפסי ז"ל וכך היא גרסת רבינו חננאל ז"ל ורש"י גריס אי דקטעין טענת דמים ה"נ וכך היא גרסת הרמב"ם ובהא הכריע הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מהירו' שאמר בוגרת כחביות פתוחה ובתוס' יש בו דלענין דמי' קאמר דסתם חבית סתומ' יש בה יין אבל חבי' פתוח' פעמי' יש בה יין פעמים אין בה בוגר' פעמי' שאין לה דמי' ואפי' אם נפר' לענין הפתח איני רוא' ראיה משם דהת' מוכח דסבר בירו' דבוגר' אין לה טענת בתולים כלל דאמרינ' התם בשלהי ההיא שמעתא על דעתי' דר' אלעזר בוגרת אימתי היא נשאת מוכת עץ לר"מ אימתי היא נשאת ויליף לה מדתנן בפ' שני אם יש שם עדים שיצתה בהינומה וראשה פרוע ולא אהדר אם יש עדים שנשאת ברביעי הדא אמרה דלית רביעי כלום:

ב"ד של כהנים היו מגבין ולא ב"ד של כהנים בלבד אלא כל משפחות מיום שתקנו ונהגו בניהם מנהג זה וכתב הרא"ש ז"ל ואינה מאבדה כתובתה יש לבדוק בקרובותיה כמו שנהגו בנות משפחתיה לכתוב לנשואין ובאשה שנשאת לבני אותה משפחה אפש' לדונ' כיוצ' בהם דהא קי"ל דעולה עמו ואינ' יורדת עמו ומיהו בירושלמי יש א"ר יוסי מסתברא בת כהן לישראל תגבה שכן שבטה גובה בת ישראל לכהן לא תגבה לא מסתיי' דסליקת לכהונה אלא דתימה תגבה א"ר מנה לא מסתברא דלא חלפינן פירוש אם אפשר בלא חילוף הסברא בת ישראל לכהן תגבה דסלקית לכהונתה בת כהן לישראל לא תגבה כתובת' ואחר הני אמר ר' יוסי בת כהן אחת זו ואחת זו קנס קנסו בהם שלא יהא אדם מדבק אלא בשבטו ובמשפחתו וכיון דאיכא למימ' הכי ואיכא למימ' הכי גם במשפחו' מיוחסות אין מביאין ראיה אלא באותה שמדבקות במשפחתן אבל בתם לאחרי' או בת אחרים לבתם צריך להביא ראיה כיוצא בהם:

ממזר צווח וחלל שותק צריך בדיקה פר"י כשנתערב במשפחתו ממזר או נתין ושותק וא' מן המשפח' קורא אותו ממזר או נתין ושותק אבל אדם בעלמא לא וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל והראב"ד ז"ל כת' בהלכו' איסורי ביאה בפ"ט לא אמרו אלא בדורות הראשונים שנזקקו ב"ד לחרפות כמ"ש הקורא לחבירו עבד וכולי אבל עכשיו השותק על המכיר' ה"ז משובח והר"ן ז"ל הביא שיש שפירשו ממזר וצווח חלל ושותק פי' מדצווח בהאי ושתיק בהא קושטא קאמר ואע"פ שמתורתו של הראב"ד לא למדנו אלא אדרבא כל השותק בשעת מכירה ה"ז משובח מכל מקום איפשר שאינו חולק על סברא זו שאם אין זה מאותם שכולמים עצמן בשעת מכירה וכ"ש אם קנטרן הוא ויתעבר על ריב לא לו שיש חשש ודמיא להא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמ' לו מקחו קיי' ולא מצי' למטען נחת רוח עשיתי לבעלי בשתיקתי דאם איתא מקמה הו"ל למעבד נחת רוח ובס"פ אלמנה נזונית נמי מפליגינן בענין מזונות בין צנועה לפרוצ' דפרוצה בשתי שנים אבדו מזונות:

נמצא תינוק מושלך בעיר אם רוב עכו"ם עכו"ם אם רוב ישראל ישראל אם מחצה למחצה ישראל למאי נפקא מינה היכא דנגחיה תורא דידהו לתור' דידן קשה אפי' ברוב עכו"ם אמאי משלם אידך פלגא הא קי"ל כשמואל בפ' המניח דאין הולכין בממון א"ר דכה"ג פריך הכא גבי פיקו' נפש מאידך דשמואל דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ולענין אבידה הא כתבו התוספות דשאני חזרת אבידה שלא היה לו חזקה בגויה מעיקרא ובפ' ט"ו מהלכות אביד' כתב הרב המאיר ז"ל היכא דרוב עכו"ם משלם נ"ש הטעם לפי שאין לה חזקת ממון כיון שהוא מעצמו