חידושי המהרי”ט קג

מטעם דכשכועס עליה הוא אומר לה טול כתוב' וצאי ואי קשיא והרי שיש לה תפיסה והא הוי כקונה קנין בשבת כך הקשה הר"ן זכרונו לברכה והדר ניחא לה משום מצוה התירו כדאמרינן בפרק הזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותימא דשבות דמצוה נמי אסור כדתנן ביום טוב פרק בתרא אלו הן משום מצוה לא מקדשינן ולא מערבינן ולא מגביהי' תרומה וכולי וההיא דפרק הזורק שאני דאיכא למיחש לעיגונה שלא תסרב דעתו ולא יוכל לגרש אחר כך ונפלה קמי יבם וכן כתב שם התוספות דמ"ה לא תנן בפרקא בתרא דיום טוב אין מגרשין כדקתני בתוספות משום דבש"מ שרי דלא נפיל קמי יבם והכא לא קשיא לי כלל דהתפסת מטלטלים לאו הקנאה היא אלא משכון הם ובתורת אפותיקי וכדין שעבודה על נכסיו כדתנן בפרק אף על פי לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובה חייב מפני שהוא תנאי בית דין והתפסה זו משכון היא ובשבת שרי כמו אותה ששנינו בריש פרק השואל ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו כי היכי דלא ניקום בדינא ודיינא והא דאמר רבי יצחק בעלי חוב קונה משכון דוקא משכון שלא בשעת הלואתו הוא:

ונוהג שבעה ימי המשתה מכאן קשה למה שאמר בעל הלכות גדולות דאתי אבלות יום ראשון דאורייתא ודחי יום טוב שני של דבריה' שהרי שבעה ימים של משתה מדבריהם הם ומהר"ם זכרונו לברכה כתב דיום ראשון של שמחת חתן הוי דאורייתא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו דומיא דיום שני של אבלות דדייקינן מדאחריתה כיום מר ויש להביא ראיה לדבריו זכרונו לברכה מדאמרינן בגמרא בפרק משקין דמותר לישא אשה בערב י"ט ולא מקרי עירוב שמחה בשמחה דעיקר שמחה חד יומא הוא והר"ן זכרונו לברכה כתב דהכא היינו טעמא דאפילו אמרינן שינהוג אבלות ביום ראשון דהוי דאורייתא אפילו הכי בשאר הימים דאבלות שלהן מדרבנן לא ינהוג וא"כ לא הוו רצופים ועיין בפרק מי שהיה קורא בה' הרא"ש זכרונו לברכה:

הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כתב הראב"ד ז"ל דתרוייהו דוקא שיהיו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה ואלו שנוהגים להכניסם לחדר ע"י אשה אח' שתכנס עמהם מנהג שטות הוא וצריך למחות בידם חדא משום יחוד נדה ועוד אותה אחרת מי הותרה להתייחד בין קטנה בין זקנה לא אמרו בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו אלא דאשתו מותרת לו אבל כאן אדרבא האשה משמר' את אשתו והו"ל דמתייחד עם שתי נשים:

מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אע"פ שאין אבלות במועד אבל דברים שבצנע' נוהג ובמ"ק פליגי רב ושמואל עליה דר' יוחנן ובה"ג פסק כר' יוחנן ואע"ג דקי"ל הלכה כדברי המקיל באבל ה"מ בפלוגתא דתנאים אבל לא פלוגתא דאמוראי ומכאן ראיה לדבריהם דבריית' מסייע ליה לר' יוחנן לשון הרא"ש ז"ל ובפ' עושין פסין הביא הרא"ש ז"ל לענין עירו' הלכה כדברי המקיל משם רבינו מאיר בשמעתין בקרפף יותר על בית סאתים דלא אמרו כן אלא בפלוגתא דתנאי והביא ראיה לדבריו שם ושוב בשמעת' דקרפ' בית שלש סאים כתב רבינו מאיר למדתי מדברי רבינו דס"ל הלכה כמקיל אף בפלוגתא דאמוראי וכן פסק שם הרמב"ם ז"ל להחמיר ומספק' ליה אם מה שפי' הרא"ש כאן היתה קודם חזר' רבי לרבי מאיר ז"ל או אם יש לחל' בין מ"ש למ"ש באבל ומ"ש הרא"ש ז"ל ומכאן ראיה לדברי הברייתא מסייע ליה לרבי יוחנן אם יוכיח מכאן דלא אמרו אלא בפלוגתא דתנאי אינה הוכחה דשאני הכא דודאי אי שמיע' לרב ושמואל ברייתא לא הוו פליגי עליה דרבי יוחנן ותו אשכחן דהלכתא כרבי יוחנן אפילו לגבי רב ושמואל שהארי' ימים אחריהם הרבה ובתראה הוא אלא משום דמקלי באבל הם היינו פוסקים כמותם אם לאו דתניא כוותיה דרבי יוחנן:

והרחצת פניו ידיו ורגליו היינו לשפוך כשהוא רוחץ אבל לא שתגע דאף בלא רחיצה נמי אסורה וכמה דאמרינן בפרקא קמא דשבת זו שלא נגעה בי אפילו באצבע קטנה ומכאן קשה לי למה דאמר רבינו מאיר זכרונו לברכה בתשובותיו להושיט דבר לאשתו על ידי זריקה דהיא מרחצת פניו וידיו אי לאו דדרך חיבה הוא דומיא דמזיגת הכוס והצעת המטה הוא שאף על גב דדרך ביאה הוא כל שכן דרך זריק' באויר ועוד דכל שבזב טהור אין לגזור בנדה כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל לענין יין נסך אף על גב דגזרו ביה לא חשיב כחובל:

וכל אותם הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכו' כתב הרא"ש זכרונו לברכה יש מי שרוצה ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון שנוהג ימי הרגל תחלה דמיא להכא וקילא ליה והוא ישן בין האנשים ולא נהירא דלא דמי לקילותא דהכא שקדם המת לשמחה ומכניסין את המת לחדר ומשמע מדבריו שאם מת אביו או חמיו אחר שנכנסה לחופה ולא בעל דנוהג ימי המשתה תחלה אשתו ישנה עמו בבית כשאר אבלות דעלמא דלא קלו ביה להכניס את המת בחדר ואת החתן לחופה וקשה לי דאמרינן בגמרא מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל אבלות עליו אלא דהתם נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג את ימי האבל אלמא עיקר קולא וזילותא אינה אלא לפי שהמשתה דוחה את האבילות:

ובענין, אחר יש לחלוק בין שבעת ימי הרגל לשבעת ימי המשתה דאילו ברגל אף על פי שדברים שבפרהסיא אינו נוהג משום כבוד הרגל לא מפני כן אתי לזלזולי לדברים שבצנעה שאין זה פוחת מכבוד הרגל אבל בחתן וכלה בשבעה ימי המשתה בדברים שבצנעה היא וכשרואה שהקילו בשאר דברים אתי לזלזולי בהאי נמי שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה והרב מהר"ר מאיר הלוי זכרונו לברכה כתב הא דאמרי' הכא חתן שבעל ופרסה אשתו נדה אשתו ישנה עמו בבית למשנה אחרונה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ואשתו תהיה ישנה בין הנשי משום דאבילו' דהקילו בי' רבנן חיישי' הכא נמי בהאי איסור' דנד' שהתירו לו לגמור ביאתו קילא לי' וכ' הרא"ש ז"ל ואין דבריו נראין לי גם אם כתבו בש' הר"י בן מג"ש דלא דמי להאי קילותא דהכא הפקיעו חכמים דבריהם שאונן אסור בתה"מ וכו' ובעי למימר דאיסורא דדם בתולי' חומרא יתירתא הוא שעשו חכמים אחרונים שאין ראוי לאסור יחוד מפניו וטעמא של הנך דאדרבה כל מה דקילא בעי שימור טפי לאו באבלות בעלמא חמירא ליה מנדה הא אסרינן ליחדינהו ותנוקת שהגיע זמנה לראות חששה קרובה היא מז' ימים נקיים שבנות ישראל החמירו על עצמן:

מאי מברך אשר קדשנו על העריות וכולי ונהגו האידנא מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין דהרא"ש ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב שבנוסחת הרי"ף ז"ל היה כתוב כן וחזר והמחיק ע"י חופה וקדושין וכן שלח רבינו האיי גאון ז"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל ואמר שאעפ"י שכן כתב במקצת נוסחאות אין חותמין כן לפי שאין ראוי לברך על החופה שאינה נעשית עכשיו ועוד שמקדש ישראל הוא מעין הפתיחה שקדשו בכל עסקי קידושין ונישואין ורבינו האיי זכרונו לברכה כתב אין קדושת ישראל תלויה בכך מכל מקום אנו רואים שבכמה מקומות של ישראל מימות רבינו האי ועד עכשיו נוהגים כן ויש לתת טעם לנסחא זאת לפני שכל עיקר ברכה זו אינה אלא שבח לקב"ה שקדש את ישראל בענין העריות שכן אמרו בספרי כל מקום שאתה מוצא גדר מן הערוה שם אתה מוצא קדושה ולכך נאמר בפרש' עריות קדושים תהיו וכולי איש איש אל כל שאר בשרו ומה שאמר והתקדשתם והייתם קדושים לכך אנו נותנים שבח להקב"ה שלא די שקדשנו בפירוש העריות אלא במותר לנו שהיא הפנויה שלא תבעל דרך זנות אלא על ידי קיחה כמו שאמר כי יקח איש אשה ואפילו ארוסה נאסרה מדבריהם עד שתכנס לחופה ומטעם קדש עצמך במותר לך הוא חותם מעין פתיחתה מקדש עצמו אף במותר לו על ידי חופה וקידושין ומה שהקשה רב האיי זכרונו לברכה שאין קדושת ישראל תלויה בכך אלא דמשמע ליה ישראל בשעת כניסתן לברית קאמר והא לא הוה מעין פתיחה דהכי אמרינן בפרק ערבי פסחים גבי הבדלה דמסיימי מקדש עמו ישראל ולייט עלה אביי משום דלא הוי מעין פתיחה ולפי מה שפרשנו הוה שפיר מעין פתיחה בכולן גדר קדושה היא ובאות' המקומות שנהגו כן הבא לשנות אין רוח חכמים נוחה הימנו שהרי אמרו לא ישנה אדם מפני המחלוקת ועוד שבא לפגום בכבודן של ראשונים הרבנים שלא מיחו בידם ואף רבינו האיי כך אמר נאה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל ובפרק מקום שנהגו לענין בשר עוף בחלב דאיסורא דרבנן הוא לא אמר להו ולא מידי משום דמקומו שלר' יהודה הוא:

אמר רבי אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו כתב הרא"ש זכרונו לברכה בשם הרב יונה הא דנאמן היינו במכחישתו או בשותקת אבל אמרה נאנסתי נאמנת ומותרת לו דברי ושמא ברי עדיף ואמר שטעו תלמידיו לכותבו בשמו שלא אמרה מעולם דכיון דליכ' אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדבריה לא מהימנה דהא דאמרי' לקמן דא"ל לרבי נחמן דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף וכו' דהא דקי"ל כר"ג היינו דוקא היכא דאיכא מגו והכא ליכא מגו אי נמי היכא דאיכא חזקה והכא ליכא חזקה שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלש' ואין לומר דהא דלא אמרינן ברי עדיף היינו במקום חזקת ממון אבל הכא אדרבה יש חזקה עם הברי דאוקי אתתא בחזקת צדקת לא היא דאיכא הכא כנגד הברי רוב ברצון ורובא עדיף מחזקה ומיהו נראה לי לקיים הברייתא מההיא דהיתה מעוברת דאלים לר"ג ברי ומכשיר העובר אף על גב דלית ליה חזקה בכשרות ואפילו ברוב פסולים וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אף על גב דחזקת ממון מסייעינן לרוב ברצון אפי' הכי אלים ליה ברי ומהמניה עכ"ד ותמהני שדברים אלו האחרוני' סותרים דבריו הראשונים לגמרי דאיהו כתב מעיקרא דלא קאמר ר"ג דמהימנה אלא היכא דאיכא מגו אי נמי היכא דאיכ' חזקה והכי אמרינן בגמרא בהדיא עלה דרב נחמן וכאן אמרינן דר"ג מכשיר בעובר אף על גב דליכא חזקה וגם מההיא דמשארסתני נאנסתי כתב מעיקרא דאין ממנ' ראיה כלל דהתם העמידוה על חזקתה שהיתה בתולה ותחתיו נבעלה:

איברא דאיכא למידק במה שאמר התם בתחילה איכא מגו והכא ליכ' מגו במגו דהתם היינו דמצי למימר מוכת עץ אני והך טענה גופה שייך הכא ואינה אוסרת עצמה ולא מיפגמ' ואם אמרת דמצי למימר מוכת עץ אין פירושם פתוח ניחא דהתם בשטען טענת דמים מיירי אלא דלקמן מהימנה כשמואל דנאמן לפוסלה מכתובתה ואין לומר להימנה במיגו דמוכת עץ דלא שכיח אי נמי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא ולפי זה ניחא וכולי משמע דעד השתא לא קאי הרא"ש בשיטת רבינו חננאל והא דכתב דאין לומר דהא דלא אמרינן ברי עדיף היינו כנגד חזקת ממון אבל הכא אדרבא יש חזקה עם הברי דהעמד את האשה בחזקת צדקת ולא היא דאיכא הכא נגד הברי רוב ברצון דאונס לא שכיח ותימא אטו התם נמי מי ליכא הך רובא ואמאי מהימנה לה כי אמרה נאנסתי באונס שמא זנתה ברצון ואבדה כתובתה ותו דאעיקרא דדינא