חידושי המהרי”ט קב

ויש מביאים ראיה מהא דאמרינן בפרק נערה דמכנס לה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים אלמא מצי למכנס והתוספות כתבו שם אף על גב דאמרינן דאין נושאים נשים בחולו של מועד דאין מערבין שמחה בשמחה איכא למימר דהכא מיירי בשעה חמישית לפני יום טוב שהוא כיום טוב לענין מלאכה בתוספת דאורייתא ומכאן סומכין במקצת מקומות ליקח נשים בערבי יום טוב קודם חשכה בשעה אחת ולא נהירא דהא דאמרינן בפרק שני דמועד קטן לברייתא דקתני מותרין לישא ערב הרגל למאן דאמר משום שמחה עיקר שמחה חד יומא אלמא צריך לכנוס בשחרית שיהא שמח עמה כל היום וגם שיעשו סעודת נישואין עד שלא יכנס יום טוב והרמב"ם ז"ל בפרק עשירי כתב ואפילו בחש"מ אין נושאין נשים מפני שאין מערבים שמח' בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת והמקר' הזה הובא בירושלמי במועד קטן ולכאורה משמע שלפי הירושלמי היה צריך להקדים כל שבעת ימי הרגל ואילו בגמרא דידן משמע דלמכנס בערב יום טוב שפיר דמי והרב ז"ל הביא דרשא דירושלמי וסתם דדוקא בשתי נשים דאפשר לשמוח בשתיהם כאחת בעינן שבעה להא וז' לזו אבל בשמחת יום טוב כיון דעביד עיקר שמחה מכאן ואילך אפושי שמחה הוא שמח בחג ושמח באשתו ואין כאן עירוב שמחה בשמחה ירושלמי אמר רבי מתנא הדא אמרה אילין דכנסין ארמילין בערב שבת צריכין ליכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הילכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה זוכה בה לשון הרא"ש זכרינו לברכה ומשמע מדבריו שאלמנה אין לה חופה ואין זוכה בה אלא בשעת יחיד של ביאה ולא אשכחן בשום דוכתא הפרש בין בתולה לאלמנה וסתמא קתני בפרק אע"פ אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ותניא במועד קטן ולא היבמה עד שתבעל אלמא לא בעיא בעילה אלא ביבמה דאינה נקנית אלא בביאה משמע דשאר נשים ואלמנה בחופה גרידא בלא בעילה מקנה ובפרקא קמא דיומא מצאתי שם שהביאו התוספות אשר שם שהם למהר"ם זכרונו לברכה לשון הירושלמי הזה שהובא שם ביומא והסכים ללשון שני שגם אלמנה יש לה חופה ושם כתבתי מה שקשה לי והמרדכי ביום טוב פרק משילין מייתי משם רבינו מאיר שפסק שצריך לבא עליה מבעוד יום לכך צריך ליחדן דאלמנה אין לה חופה והאשה אינה נקנית לו אלא בביאה ע"כ והביא כאן לשון וכתב לשון ראשון שכתבו התוספות דאלמנה אין לה חופה ועוד משמע מדבריו דביחוד גרידא לא סגי אלא צריך לבעול ובא"ח הביא משום הכל בו דמשמע מדבריו דב דביחוד גרידא סגי וכתב עלה ומהא אין לו להתיחד עד שתטבול והירושלמי הזה יש לפרש דנקט אלמנה משום דלעיל מינה מייתי דאינה נשאת בשבת משום חבורה דאמרי' לא כן תני לא יבעול בתחל' בשב' מפני שהוא עושה חבור' אלא כאחרי' שאחרים מתירין כלום אחרים מתירין אלא בשכנ' שעד שלא כנ' אינו זכאי במציאת' וכו' משכנ' זכאי כו' ועלה קאמר א"ר מתנה אילין דכנסין ארמילין בשבת צריך למכנס מבע"י וכניסה זו היא כמו כניסה דלעיל ולא שנפרש שמשונה כניסה זו מההיא דלעיל ואילו בתולה לא קאמר כת"ק דאחרים ור' יוחנן דהוא הכא סבר לה אדאמרינן בגמרא דידן אי נמי משום דבתולה לא היתה נשאת אלא ברביעי כתקנ' חכמים ז"ל אבל אלמנה לא חשו לישא בחמישי כיון דלא הוי טעמא אלא משום ברכה ובאדם בטל ליכא למיחש שישכים למלאכתו אי נמי הא דעבדו אינה תקנה אלא מילתא הוא דעבדינן גביה כדי שלא יבטל כדמשמע מדברי הר"ן ז"ל ולרבוותא דאמרינן דחופה זו היא ייחוד צריך ליחד אפילו בתולה מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ושוב מצאתי בתשובות הריב"ש סימן קל"ה שפי' כדבריו ועיין עליו:

ולדרוש להו דאונס שרי הקשו התוספו' היכי נדרו' להו דשרי הא מחוייבת למסו' עצמה כיון שהיא אשת איש דא דאמרינן כל עבירות שבתורה יהרג ואל יעבור חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ותירץ רבינו תם שאינה מחוייבת למסור עצמה למית' על ביאת עכו"ם דרחמנא אפקר' דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ולא מיקרי ביאה כדמוכח בגמרא בפרק בן סורר גבי אסתר דפריך והא פרהסיא הוא ולא פריך והא אסתר ג"ע היא ומתוך כך התיר רבינו תם לבת ישראל שהומרה ובא עליה עכו"ם לקיימה לאותו עכו"ם כשנתגייר דלא שייך לומר דאסור' אחר כך לבועל דביאת עכו"ם חשיב כביאה של בהמה אבל לא נהירא ליה להרמב"ם זכרונו לברכה דהא פי' דביאת עכו"ם נאסרה לבעלה ולא חשיבא כביאת בהמה והוא הדין לבועל ומה שאינה מחוייבת למסור עצמה היינו משום דלא עבד' מעשה דקרקע עולם היא וכתב הרא"ש זכרונו לברכה נראה לי לקיים פסקו של רבינו תם ולא מטעמיה אלא משום דאמרינן ולטמא' ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל היינו היכא דלא היתה אסורה לבועל אלא ע"י ביאה זו והרי מוכח בפרק ארוסה גבי מקניא על ידי עכו"ם דפריך פשיטא סלקא דעתך אמינא דלאו אסור' וקיימה קא משמע לן כלומר סלקא דעתך אמינא דאי אמרינן ונטמא' לבעל היכא דקדם ביה נטמאה לבועל לאפוקי עכו"ם דלא קרי ביה נטמאה לבועל דבלאו הכי אסורה וקיימ' לא קרי ביה נטמאה לבעל קמ"ל אע"ג דלא קרינן ביה ולטומאה לבועל קרי בי' ונטמא' לבעל ויש ללמוד מדבריו ז"ל דמי שבא על אחות אשתו והיא אשת איש ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לו אחר מיתת אשתו ולא מתסרא עליה בהך ביאה משום דבלאו הכי אסורה וקיימה והכי אמרינן התם בסוטה גבי עריות בלשון שאמור כו' עד ונטמאה ונטמאה אבל הא הואיל ואסור' וקיימא אימא לא קמ"ל ותמהני היכי מייתי מהתם אפילו תימא לענין איסור טומאה אתשיל מנין לנו לחלק באיסורא בין בעל לבועל דאפילו למאי דס"ד מעיקרא דכל שלא נתוסף איסור בהך ביאה לגבי בועל לא נאסרה. על בעלה כל שכן דלא נאסרה על הבועל כשיתגייר ולפי המסקנא דס"ד דנאסרה ע"י ביאה זו ה"ה דנאסרה נמי לבועל דלעולם קי"ל שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולכי משכחת רווחא חיילא כשיתגייר וקרא דונטמאה בזונה מיירי וה"ה דבלאו הכי אסורא וקיימא וא"ת דאמרינן בפרק ד' מיתות דף נ"א גבי בת כהן נשאת וכו' ולממזר מנין תלמוד לומר בת איש כהן סד"א כי תחל לזנות אמר רחמנא הא קמתחלה וקיימא מעיקרא אלמא אי לאו רבויא דבת איש כהן הוא דרשינן קרא כדכתיב דוקא וי"ל דהתם סברא דלא החמיר הכתוב בבת כהן טפי מבת ישראל אלא לפי שתחל לה עכשיו בביאה זו ויצאה מקדושת כהונתה יצתה זאת שכבר מחוללת ועומדת והרי הוא כשאר בנות ישראל ומיהו בסוף פרק הנשרפים אהא דאמרי' הבא על העכו"ם חייב משום נשג"א כתבו שם התוס' דלמ"ד ד משום זונה לא הוה משמע ליה קרא בההיא דשריא לישראל ואסורה לכהן לאפוקי עכו"ם דאסורה לתרוייהו דמשמע להו דאין שם זנות חל והכי תי' התוספות במ"א ושם כתבתי ובר מן דין אפילו מעיקרא לא ס"ד דגמרא לו' שלא תאס' בביאת העכו"ם בין לבעל בין לבועל דשמעתין לא מיירי אלא לענין קינוי וסתירה לכשתשתה דומיא דעריות דמייתי לעיל מיניה ופרכינן אמתניתין דתנן פ"י כל העריות מקנין פשיטא מ"ד ונטמאה ונטמאה וכו' וכתבו התוספות דלא איצטריך לאשמועינן אלא דשותו' אבל דנאסרו פשיטא וכי משום דעריות נינהו גריעי וכן הא דתנן התם חוץ מן הקטן כתבו שם התוספות דדוקא משתיה ממעט ליה קרא אבל נאסר' ע"י בן ט' שנים ויום א' אע"פ שאינו איש שהרי ביאתי ביאה ונסקלת על ידו כדאמרינן בפרק יוצא דופן ופרק ד' מיתות אלא לענין ישראל מיירי גבי עכו' וראיתי ברייתא שנייה פ' נשא ושכב איש אות' אות' ולא את אחותה שהיה בדין אם כשבא איסור הקל על איסור הקל אסר את אוסרה כשבא איסור חמור על איסור חמור אינו דין שיהא אסור את אוסרה תלמוד לומר אותה ולא את אחותה ולכאורה משמע דאחותה נשואה קאמר דהיינו איסור חמור דאי באחותה פנויה אדרבא איסור קל הוי דבכרת ואין בו מיתת בית דין והכי קאמר ומה איסור משום דאחות אשתו נוסף על אשת איש לא כל שכן שתאסר עליו לאחר מיתת אשתו תלמוד לומר אותה ולא את אחותה והיינו טעמא דאמרינן הכא משום דבהך דבלאו הך ביאה אסור' וקיימה אלא דלא משמע כן דממעטי מאותה דאדרבא ה"ה עדיפא דהוי ליה ערוה ואשת איש אלא נראה לי דבאחותה פנויה קאמר והיינו חומרתא טפי מאשת איש שאין לה היתר בחיי אוסרה מה שאין כן באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה על ידי גט וסלקא דעתך שתאסר אשתו על ידי בעילה זו כשם שהוא אוסרה כך היא תאסר אותה באחותה ושוב מצאתי בפרק האשה רבה והכי מתנינא להדיא ומה הבא על איסור קל שאין האוסרה אוסרה כל ימיו נאסר וכו' ואי קשיא מדתנן התם ביבמות מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו ליה מתה אשתך ונשא את אחות' ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו וכו' אם מתה הראשונה מותר בשניה ומוקי לה באזיל אשתו וגיסו למדינת הים כלומר שאחותה איתא אשת איש ואף על פי שבא עליה באיסור' שריא ליה ומוקי התוספות דהאי סיפא לא קאי אאזיל גיסה וקשה דאמרינן בפרק אף על פי רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת אפילו במאה ובפרק נערה מייתי וכתבו התוספות זכרונם לברכה דהך לא מבעיא היכא דלית לה דהוי בעילת זנות אלא אפילו אית ליה כיון דלא סמכא דעתה הוי בעילת זנות ואפשר לקיים פסקו של רבינו תם זכרונו לברכה כטעמיה וכהלכתיה דכיון דביאת עכו"ם כביאת בהמה דמי דאפקריה רחמנא לזרעיה לא נאסרה עליו ואינו עושה ממזרות מדין בועל אשת איש לפי שאינו בתורת אישות וגם דאם בא על אשת עכו"ם חייבתו אף על גב דקמחייב מיתה על ידה מכל מקום לא נאסרה עליו כדין סוטה הילכך גם כשבא על אשת ישראל לא נאסרה עליו מחמת ביאה זו והא דאמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל היינו היכא דשייך בועל באיסור אשת איש אבל עכו"ם ליתי' בתורת אישות:

ר' אמי שרא למבעל בתחלה וכו' והא לא כתיבא כתובה אמר ליה הא תפסיה מטלטלין כתוב במרדכי ומכאן סמך ריב"א זכרונו לברכה דשטר כתובה ראיה בעלמא ואי ארכסא כתובתה אינה אסורה לו דהכא איכא עדי קנין והא דאמרינן אסור לאדם שישהה את אשתו בלא כתובה היינו היכא דליכא עדי קנין ולא הקנה לה וקשה מדאמרינן בפרק אף על פי רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת אפילו כתובה ובפרק נערה מייתו וכתבו התוספות דהכי קאמר לא מבעי' היכא דלית לה אלא אפילו אית לה כיון דלא סמכא דעתה הוי בעילת זנות היכא דלית לה כתובה אע"ג דאית לה מתנאי ב"ד לא סמכא דעתה ובשמעתין אין הוכחה דשאני הכא שיש לה על מה שתסמוך במטלטלים והדין שבידה ובהכי סמכא דעתה כדאמרינן בסוף פרק האשה שנפלו התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיו עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב וסמכה דעתה עלייהו שפיר שלא נגעו בהם היורשים כדכתבו שם התוספות זכרונם לברכה ולא התקינו שיהיו כל נכסיו אחראין אלא