חידושי המהרי”ט קא

שלא נטעה ותו לא ליצטריך למכתב דרשא דאף כל לכך כתב דאכתי איכא למטעי דסמוכין לא קאי אלא אגדילין להכי כתב דרשא דבגדים לומר דטלית לא יהא אלא צמר ופשתים והשתא תו ליכא למימר דלא מיעט שאר בגדים אלא לומר דבהנהו בעינן מין כנף דאפילו רבא לא דריש ליה אם לא מטעם דסמיכו' לא משתמע דקאי אלא אגדילים אבל השתא דאית לן אף כל הכנף אורח' דקרא והיינו דאמרי' התם ביבמות דר' ישמעאל לית ליה דרבא ובהכי ניחא הא דכתבו התוספות דלא גרסינן כדיוקא דהיינו כדרבא לגמרי דדרש הכנף אלא לאפוקי דלא קאי אגדילים הקשה מוהרי"ט נר"ו למה ליה למימר ס"ד אמינא כדרבא אפילו תימא דדרשינן סמוכים לומר דדוקא צמר ופשתים אצטריך אף כל לאסור כלאים דלא מכח סמוכים וקמ"ל הכנף מין כנף צמר לצמר ופשתים לפשתים ונראה דע"כ מקרא משמע כלאים דהא כתיב תכלת ותכלת עמרא הוא כדאמרינן בריש יבמות ואין צריך לדחוק הכא ולומר ס"ד אמינא כי דיוקא דרבא דלא קאי פתיל תכלת לא אצמר לחודיה דאי שתיק מאף כל לית לן למילף מסמיכות אטלית אלא אגדילים והיינו כדרבא אבל התם ביבמות בתר דכתיב דרשא דאף כל מיירי דפריך למה לי צמר ופשתים דע"כ טלית שמעינן מבגדיכם וצריך לידחק דתכלת לא קאי אצמר:

סליק מסכת שבת חדושי פרקא קמא דכתובות מהרי"ט לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפרסה נדה מעלה לה מזונות יש מן הגדולים שלמדו מכאן שחופה שהאשה נקנית על ידה לבעל ליורשה וליטמא לה ולשאר מילי היינו דוקא יחוד לפיכך כשפרסה נדה אסור להתייחד עמה דאי בלא יחוד מקרי חופה אמאי אינה מעלה לה מזונות הרי יכול לכנוס בלא יחוד וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' אישות והרא"ש ז"ל בפ' אע"פ כתב ולאו ראיה היא דהא דחשוב לה אונס לא בשביל שיהא אסור לכנסה אלא משום דבהגע' זמן הנשואין מחויב הבעל במזונותיה משום שיש לו לכנוס ומצי למימר למה אכנוס הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ומאחר שהאונ' מעכב' שאינה ראויה לביאה אינו חיי' במזונותיה ואכתי מצי לאידחיי שפי' הכי מדמי גמר' פרסה נדה להגיע זמן בא' בשבת דאמרי' מתוך שאינו יכול לכונס' אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא וכו' הא טובא איכא דהכא יכול הוא לכנוס אם ירצה משא"כ בהגיע זמן בא' בשבת ועוד הא דקאמר דמצי למימר למה אכנוס הכל יודעים למה נכנסה לחופה אף היא מצית למימר אם נסתחפה שדך מה אני יכולה לעשות וכי אינה עשויה שתפרוס נדה לאחר שתנשא ועכשיו שהגיע זמן כמי שנשאת ופרסה דמי:

אבל קשה לי דלשיטתו של הרב ז"ל שהוא סובר חופת נדה אינה קונה לגמרי בלא טעם דאיסור יחוד איכא טעמא להפטר דכלום חייבוהו במזונות אלא בחזקה שהוא יכול להיות זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ופירותי' וירושתה אבל עכשיו שאינו זכאי בחופה זו לכל הנך מילי אינו בדין שנחייבוהו לישא ויהא קרוב להפסד ורחוק מן השכר וי"ל דמ"מ כי אמר גמרא הכא דאינו מעלה לה מזונות לאו מטעם דאינו זוכה בהך חופ' דהאי בעיא היא בפ' אע"פ וסלקה בתיקו ואם איתא תפשוט לה מהכא דחופת נדה לאו כלום היא אלא על כרחין מדמי לה להגיע זמן בא' בשבת אלמא מטעם שאינו יכול לכנוס הוא ומיהו יש להביא ראיה דחופה בלא יחוד מקנה מדאמרינן בירושלמי אילין דנסבין ארמלין בע"ש צריכין ליכנס מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ופירש הרא"ש זכרונו לברכה לפי שאלמנה אין לה חופה אלא בשעת יחודו של ביאה הוא זוכה בה ולקמן אאריך בזה בס"ד ואי ס"ד דאף בתולה צריכה יחוד מאי שנא אלמנה הרי כולן צריך לכנסן ולהתייחד עמהם בע"ש ואין לומר דאלמנה בעיא ביאה ממש כדי לקנותה דמסתמא ביחוד לבדה קונה אותה שאם לא כן מי יעיד עליה שיזכה הבעל בדברים הללו אלא שזו יש לפרשה בע"א כמו שאכתוב בס"ד אך קשה מהא דאמרינן בפרקין בתולה אלמנה גרושה מן הנישואין כתובתן מנה אע"פ שיש לה עדים שלא נסתרה ושלא נבעלה ומכאן הביא רבינו נסי' ז"ל ראיה דמקרי נישואין בלא יחוד ואיכא למימר כיון דלענין בתולים משתעי התם ארוסה קמ"ל שכל שהיא בחזקת נשואה אע"פ שיש לה עדים שלא נסתרה ושלא נבעלה אינו יכול לטעון טענת בתולים דאדעתא דבעולה נשאה כמו שכתבו התוספות דאף על גב דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך על זה וסבר דלשבחה אומר כן והכי מתני התם כנסה הראשון לשם נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה אי נמי נסתרה ולא שהתה שעת כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים ואין במשמע שהיתה נשואה גמורה לראשון אלא משנכסה לביתו לשם נישואין בחזקת בעולה עומדת ועל מנת כן נשאה וכן מוכיח דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א שכתב וכו' ומפני מה תקנו חכמים באלו כתוב' מנה אע"פ שהם בתולות הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וכו' אע"פ שאין זו נשואה לדעתו ז"ל מכל מקום בחזקת נשואה הוא אצל העולם הואיל ולשם נישואין כנס:

ואיכא מרבוותא דאמרינן שאין מכניס אותה לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם אסורה לבעלה זו דעת הרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור וכתב רבינו נסים ז"ל והא ודאי לא נהירא מדאמרינן לקמן ר' אמי שרי למבעל בשבת אמרי ליה רבנן והא לא אכתוב כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי ובודאי ביום רביעי כנסה דלא עבר אתקנה דרבנן וינשא בע"ש היכי ר' אמי שרא למבעל הא איכא למיחש לאקרו' דעתא ומעקרו תקנתא. דרבנן לגמרי דאילו הנושא ברביעי אע"פ שלא בעל בועל בכל יום שירצה דלא מיעקר תקנה דרבנן כדמוכח ממתניתין דחתן פטור מק"ש ד' לילות אם לא עשה מעשה והרב המגיד ז"ל דחה ראיה זו לומר דכך היה מעשה שכנסה בלא כתובה אבל לכתחי' היה ראוי לכתוב כתובה תחילה ועוד יש להעמידו במקום שבתי דינין קבועים בכל יום שהאשה נשאת בכל יום ומוכח קצת דבזמן חכמי הגמרא היו בתי דינין קבועים בכל יום מדאמרינן בפרק הגוזל לא קבעינין זימנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא אלמא בשאר יומי קבעי ולרבוותא דאמרי דחופה קונה בלא יחוד היא אין ראיה כלל מהא דר' אמי שלא עשה איסור כלל שהרי לא נתייחד עמה עד ליל שבת ואע"ג דאיסורא דרבנן היא מ"מ יש לחושדה ואדרבה משום דקילא אתי לזלזולי ביה דאבילות נמי דרבנן היא ואי לאו משום דאבילות חמירא ליה מנדה כדאמרינן בגמרא שיצרו של אדם נפגע באבלו איכא למימר טפי מנדה שהיא בכרת וכן מוכח מדאמרינן בגמרא דמברכינן ברכת חתנים ביהודה בבית האירוסין מפני שמתייחד עמה ויש לחוש שמא יבעול דאיסור כלה בלא ברכה דרבנן ה"ה יש לחוש לכתיבת כתובה דכיון דלא סמכה דעתה הוי לה בעילת זנות אע"ג דאית לה מתנאי ב"ד:

אמר רב שמואל בר יצחק ל"ש אלא מתקנת עזרא ואילך וכו' אבל במקום שבתי דינין קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום והני בכל יום לאו דוקא אלא ביום שמחרתו ב"ד תדע דודאי ביום שבת אינה נשאת דהרי זה כקונה קנין בשבת והכי תמהו גדולי אחרונים ז"ל על מה שנהגו לכנוס בששי וכתב הרא"ש ז"ל דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינין קבועי' ומי שיש לו עסק מכניף תלתא ומסדר טענותיו בפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת וקשה דאין זה מספיק דכיון דאין דנין בו ביום כדתנן בפרק משילין כייפי להו ולא את ועד למחר ואיכא משום אקרובי דעתא ועוד דבעינן ראוי לב"ד שיכולו לכוף ולדון ואף על גב דכל בי תלתא דנים את האדם בע"כ מ"מ מצי לאשתמוטיה מיניה לומר לבית דין הגדול קאזלינא כל שכן אם בעיר גדולים מהם ובחול בית דין גדול מצי כייף ליה ואפילו תימא דבחמשי שרי אף על גב דלא קבעינן זמנא בערב שבת מכל מקום כי אצטריכא לן מילתא דאיכא למיחש לאקרובי דעתא צייתי להו אבל בשבת ודאי לא מצי למיכף ולמידן:

ורבינו נסים ז"ל בא בטענה דהשתא לא מקדשי קמי נישואין וליכא למיחש לה דאפילו אם זנתה שריא דלא חשו אלא היכא דמתזנה עליה והרי זה נכון ואם תאמר ומאי שנא גבי זמן דגיטין שתקינו משום שמא יחפה על בת אחותו שלא תזנה ואפילו בזמן הזה דאין דנין דיני נפשות גזרה לא זזה ממקומה ופסלינן גט שאין בו זמן ונראה לי דגבי זמן אפילו בזמן הזה איכא למיחש שמא יחפה על בניה ממזרים אי נמי כדי להחזירה אח"כ כדכתבו התוספות בפרק שני דגיטין הבאים ממדינ' הים קלא אית להו ולאו דמעיקרא חיישו להני דהא שמא יחפה על בת אחותו קאמר ועוד דאמרי' רשב"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן זנות לא שכיח' ופירשו התוס' דא דאע"ג דזנות שכיחה זנות בעדים והתראה לא שכיח' אלא דהואיל ואכתי ליכא טעמא לא עקרו רבנן תקנתא דידהו אבל עכשיו שאין מקדש אלא בשעת החופה בטל טעמא לגמרי ואף על גב דאיכא מיעוטא דמקדשו מעיקרא הואיל ולא נתקנה אלא משום אשת כהן אי נמי אשת ישראל דמקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים לא חיישינן דאתרמו הני באותו המיעוט:

ועדיין יש לחוש במקומות דחיישינן בהו בסבלונות משו' קדושין כגון קושטאנטינה וחברותיה דאיכא למיחש שזנתה תחתיו ושמא כיון דאפילו לא מצא לה בתולים אלא שמא תזנה עליו אפילו באשת כהן ופחותה מבת שלש שנים כיון דספק קידושין נינהו הוה ליה תרי ספיקי ועוד נראה לי שלכך הנהיגו הראשונים בכל מושבות ישראל שידענו שאף על פי שכונסים בע"ש אין מייחדים את הכלה עם בעליהם אלא במ"ש ועושים לה אז שמחה וריקודים וזמטוטי חתן וכלה כדי שיקבע הדבר חובה באותה לילה שמחרתו יום חול שראוי להזמנת בית דין אלא שעדיין יש לחוש לגזרה דשמא ישחוט עוף בין בערב שבת בין במוצאי שבת שהרי עושים סעודה הנמצאים בזמטוטי חתן וכלה ושמא אז היו עושים עיקר סעוד' נשואין עם הייחוד ואיכא טירחא יתירה וגזרו שלא שלא יבאו לידי חילול אבל עכשיו שהם כונסין בשחרית ועושים סעודה ליכא למיחש לסעוד' גדולה של יום השבת לפי שהכל מוכנים מאתמול קודם שיכנס לחופה ובמו"ש שאינה סעודה גדולה דליכא טרחא ג"כ לא חשו