חידושי הרי"מ על שבועות מה.

במשנה לא שיאמר כתוב על פנקסי כו'. קשה למה לא נקיט שמראה הפנקס וצ"ל דלדיוקא אתי רבותא אף שאינו מראה רק טוען שכתוב על פנקסו וגם אינו זוכר עכשיו רק שיודע שכ' כדין ג"כ חשיב ברי ונוטל כשמודה בעה"ב שצוה לו ליתן דהא רש"י ז"ל דייק לא שיאמר כו' שאין רגלים לדבר כו' דלא צוה כו' עיין שם דמשמע כשצוה ליתן מהני אמירתו שכ' על פנקסו. ואף דקי"ל בעדים כתב על השטר כו' והוא שזוכר מעצמו וכתב הרמב"ם דאינו זוכר הוי רק כשמע מפי נאמן עיין שם. י"ל דוקא בעדות דפסלה תורה מפי כתבם. מה שאין כן בע"ד חשיב ברי כשזוכר שכ' על פנקס כדין. וגם השבועה רק כן שזוכר שכ' ע"פ כדין. ומ"מ צ"ע דכיון דאינו זוכר שנתן להם דילמא כתב ליתן ולא נתן כדאמר סוף פ"ק דב"מ בסימפון היוצא מת"י המלוה. דכתוב בכ"י לא מהני. ואף דאמר התם הטעם דילמא פרע בה"ש כו' אכתוב ואתן ליה דמשמע דוקא שובר שצריך ליתן לשכנגדו עיין שם. מ"מ גם בזה שייך שמא ישכח וכתב מקודם. מכ"ש ליטול כנ"ל. וי"ל דהא יש דיקדוק במשנה למה תני לא כו' על פנקסו שאתה חייב לי ר' זוז ולא תני סתם שחייב לו. ולכך י"ל כמו דבדין סוף פ"ק דב"מ בסימפון ת"י מלוה ונמצא בין שטרות קרועין דניתוסף ראיה שהשטר בין הפרועין מהני ולא תלינן בכתב ליתן השובר ע"ש. וא"כ למ"ש הרמ"א סימן ס"ז בהקפת חנות דחשיב זקוף במלוה כשכתב בפנקסו כל החשבון ביחד ע"ש בהמרדכי. וא"כ שפיר נקיט מאתים זוז היינו שכלל מהרבה פעמים שנתן ע"פ ציווי הבעה"ב וכ' אח"כ כל החשבון ביחד. ומקצת זוכר שמגיע לו וממילא הכל מגיע כמו שם בנמצא השטר בין פרועין כן כאן בין אותן שוודאי חייב. ושפיר נקיט כנ"ל לא שיאמר כו' מאתים זוז כו' לדיוקא דבמודה שצוה חשיב גם זה ברי. מה שאין כן באינו זוכר כלל אפשר דלא חשיב ברי כנ"ל. ובשו"ע פ' סתם דמהני על פנקסו עיין שם. וצ"ל דנקיט רבותא אף שבעה"ב מודה על קצת חשבון שצוה מ"מ השאר פטור ואפילו מ"מ לא הוי כיון דנוטל רק בשבועה לא חשיב ממון רק גורם כנ"ל:

שם הוא נשבע ונוטל והן נשבעין כו'. הא דלא כללינהו שניהם נשבעין כדתני ר"ח. י"ל דקמ"ל שהוא נשבע קודם דהר"ן כתב דגם שאין פועלין נוטלין צריך לישבע כיון דמן הדין אינו נוטל כלל כמו תן לבני כו'. אבל פועלין א"צ לישבע רק כשמשלם בחנם גם לו ע"ש. וא"כ הפועלין א"צ לישבע קודם שמא לא ישבע הוא ולא יטול וא"צ שבועה. משא"כ הוא מחויב שבועה מצד עצמו ומ"מ י"ל דאין צריך ליתן לפועלים בלי שבועה שמא ישבע אח"כ. או אפשר דיכולין פועלים לכופו שישבע או יפסיד דחשיב זילי נכסי' כיון שיצטרכו שבועה דיכול לכוף לתובע. או דדוקא נתבע שייך זילי כו' לא אדם אחר אף שנוגע לו. או דלא חשיבא שבועה כזילי נכסי'. וא"י לכופו ויכול לומר כשארצה ליטול אשבע: