חידושי הרי"מ על שבועות מד:

לעיל במתני' שכנגדו חשוד על השבועה. ופירש"י ז"ל שמודה במקצת וכן דייק רש"י גם בגמ' מ"ז למחויב לה ע"ז שהודה במקצת ותמוה למה לא פי' בסתם שבועה דגם בעד אחד הדין כן ואינו לומר דסבר עד מסייע פוטר בנוטל ולא הי' זה צריך כלל לישבע דז"א דהדין דאין עד עושה ב' פעולות מוכרח בש"ס לעיל ל"ב ע"ב דאמר מי יימר דמשתבעת בעד אחד בחשוד ע"ש. וכן כתב רש"י שם להדיא בעד אחד. ולמה פי' כאן דוקא מודה מקצת. והנה בגוף הטעם דחשוד דכשכנגדו נשבע ונוטל. יש ב' טעמים תוס' ורא"ש בסוגיא זו כתבו דמדינא הוי מתוי"ש ואיל"מ והי' להלה ליטול בלא שבועה רק חז"ל תקנו משום לא שבקת חיי לכל חשוד שיצטרך הלה לישבע. ופ"ק בב"מ גבי האי רעיא כתבו עוד טעם דמה"ת לא שייך בחשוד מתוך כו' כיון שרוצה לישבע ואין מניחין אותו רק שהי' תקנה לטול בשבועה ע"ש. ובס' נודע ביהודה מהדורא תנינא סימן ט' כתב ידע מ' שדברי הב"ח חו"מ סימן צ"ב שכתב דהרמב"ם ז"ל ס"ל אידך שנוי' דתוס' דלא שייך בחשוד מתוך כו' הם שלא בדקדוק דודאי גם לתי' השני מדין תורה החשוד משלם רק שכיון שרוצה לישבע תקנו שישבע הלה וזה ברור ע"ש. והדבר ברור דליתא לכל מעיין בתוס' שכתבו שם אהא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ומשאיל"מ לא שייך הכא כדפרישית ע"ש. ומבואר כוונתם דאם הי' שייך מתוך שזה דאורייתא לא הי' כלל תקנתא לתקנתא רק משום דלא שייך מתוך אלא תקנה הי' ליטול והוי תקנתא לתקנתא וכדברי ב"ח ז"ל. ולכאורה מוכרח בש"ס תירוץ זה מהא דחשיב ליה תקנתא לתקנתא. וכן מוכח לכאורה כאן במשנה דלא חשיב רק אותן שדינן שלא לטול כלל והי' התקנה שיטול מיהא בשבועה כמ"ש רשב"א ור"ן. ומוכח דחשיד מדינא לא הי' משלם כנ"ל. אולם הר"ן ז"ל הקשה זה במשנה ותירץ דתני לי' משום דר' יוסי דלית ליה מתוך ולדידיה הי' התקנה לשלם ע"ש. וא"כ י"ל דתירוצי תוס' דתלוים בזה דלשיטת ר"ת שפסק בב' חשודין יחלוקו ור"י אית לי' דר' אבא א"כ אין לומר כתירוץ הנ"ל וע"כ מדינא לא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם בחשוד כנ"ל מדתני ליה במתניתין. וכאן לשיטת שאר התי' דר"י לית ליה דר"א וי"ל כהר"ן הנ"ל ומדינא נוטל בלא שבועה כנ"ל. אולם תוספות כתובות פ"ז ע"ב ד"ה ואלו שינו קצת בלשון וכ' דבמתני' י"ל דלא תני רק הנך דס"ד שאין נוטלין אף בשבועה כו' ומשמע דקמ"ל שנוטלין אבל י"ל שפיר מן הדין משלם רק דזה הרבותא אבל לא שהאמת כן ע"ש. וכן בבא מציעא ל"ד כתב תירוץ אחר וכן כאן במשנה אהא דלא חשיב להו שאר נשבעין ונוטלין ואינו מוכרח כנ"ל. ומלשון רש"י ז"ל לעיל מ"א מבואר כתירוץ ב' שכתב תקנתא הוא שיהי' התובע נשבע ונוטל כו' ע"ש. וכן מלשון רמב"ם בפי' המשנה כאן מבואר כן עיין שם ואפשר לומר דבעד אחד לכ"ע מדינא חייב כמו שכתבו תוס' בבא בתרא גבי נסכא דר' אבא דלא מהני מיגו נגד העד דכיון שאמרה תורה אבל קם לשבועה כל זמן שאינו נשבע נגדו הוי כשנים. וממילא גם בחשוד מה מהני מה שרוצה לישבע מ"מ הוי כב' כל שלא נשבע וחייב והוא רק מתקנה שישבע שכנגדו דלא שבקת חיי שיוציא ממנו על פי עד אחד. דלכאורה במודה במקצת לא שייך כלל טעם תוס' דלא שבקת חיי דהא מ"מ היכא דאינו יכול לכפור הוי הילך ואינו חייב רק כשיכול לכפור ואיך שייך לא שבקת חיי הא מתירא שיכפור הכל כנ"ל. ורק בעד אחד שייך כנ"ל. ובמ"מ באמת להיפוך דמדינא פטור כיון שרוצה לישבע כנ"ל. ולכך כאן במשנה דתני רק אותן שמדינא לא הי' נוטלין כלל פי' רש"י במודה מקצת דבעד אחד להיפוך דחייב מדינא דהוי כב' כל זמן שלא נשבע כנ"ל. אמנם י"ל גם בעד אחד מדינא אינו נוטל כלל משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

דהנה בהג"מ בשם מהר"מ ב"ר ברוך כתב דלכך אין העד מסייע פוטר שכנגדו בחשוד משבועה משום דא"כ יהי' עד אחד קם לממון והתורה אמרה לא יקום כו' דבשלמא באומר איני יודע א"כ עדותו הי' אפשר שיתחייב רק שבועה שיטעון ברי נזכרתי מה שאין כן בחשוד אם יטול בלי שבועה אינו אפשר צד שבועה רק ממון ולכך אינו פוטר. וכשנוטל בשבועה לא מיקרי קם לממון שאינו רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע כדאמר פרק שבועת העדות עיין שם. וא"כ י"ל דמה"ת שאין נשבע ונוטל לא הי' שייך כלל שישלם דאינו קם לממון ולא הי' נוטל כלל. ורק מהתקנה נוטל. ולכך תני במשנה סתם בין במודה מקצת ובין בעד אחד אינו נוטל רק מתקנה כנ"ל. ובזה י"ל מה דאמר בש"ס דלא תני שבועת ביטוי דכי משתבע קא משתבע בקושטא. ותמוה מאד לתוס' דמ"מ פסול כשאר עבירות לזה לא תני ליה עיין שם. ולהנ"ל י"ל להיפוך דהא קי"ל אכלה כולה נשאלין עלי'. וא"כ אם ישאל על שבועתו אינו חשוד למפרע ויוכל לישבע. וא"כ בשבועת עד אחד שפיר כל שלא נשאל והוא חשוד חייב לשלם מדינא משום מתוך דהוי כב' ולא שייך שאינו קם לממון דהא כיון שאפשר שיהי' רק שבועה מיקרי קם לשבועה כמו שכתב מהר"מ באיני יודע. וא"כ כיון דכשישאל על שבועת ביטוי לא יהי' חשוד וישבע נגדו הוי רק קם לשבועה. ושוב מהני עדותו עכשיו שלא נשאל ומחוייב לשלם משום מתוך כנ"ל מדינא בלא שבועה שכנגדו. וא"כ לכך במשנה דתני בסתם שבועה בין מ"מ ובין עד אחד ולכך לא תני רק הנך דכי משתבע בשיקרא משתבע ואי אפשר לישאל על שבועתו ומיקרי קם לממון ולא הי' נוטל מדינא כלל מה שאין כן ביטוי דמשתבע בקושטא ואפשר לישאל שיהי' כשר למפרע ושוב בחשוד כזה גבי שבועת עד אחד נוטל מדינא בלא שבועה ובמשנה לא קתני רק אותן שמדינא לא הי' נוטלין כלל אף בשבועה כמו שכתב הר"ן ז"ל. ומשני שפיר דביטוי לא קתני אף שפסול כנ"ל. אך למהר"מ ז"ל קשה בשניהם חשודים דנוטל בלא שבועה נימא דאין עד אחד קם לממון ואיך נוטל וע"כ כיון דאמרה תורה דקם לשבועה א"כ ממון זה שבא מחמת שאינו נשבע לא מיעט רחמנא ואינו בכלל לא יקום כו' ודוחק:

ונראה הטעם כיון דדרשינן ע"פ ב' יקום דבר ולא חצי דבר היכא שאין מועיל עדותן בלא עוד עדים. וא"כ מה דמיעט קרא לא יקום עד אחד היינו ג"כ רק שלא יהי' דבר ע"פ עדותו לבד כמו ב'. אבל חשוד שצריך עוד עדים המעידים עליו שהוא חשוד וע"י צירוף זה יתחייב ממון ע"פ העד אבל לא ע"פ עדותו לבד א"כ לא מיקרי כלל שהוא קם לממון דהא בב' לא נקרא כהאי גוונא ע"פ ב' יקום דבר שהי' רק חצי דבר. ולא מיעט רק שלא יקום על פי אחד רק על פי ב' והיינו כשיועיל לבד כנ"ל. ולכך שפיר משלם:

ואפשר דבאמת מן התורה לא הי' נוטל על פי עד אחד בשניהם חשודין רק מדרבנן. ומהפ' נראה דאין חילוק בין עד אחד למ"מ. ולא מיקרי זה קם לממון דכיון דאמרה תורה אבל קם לשבועה ואם כן היינו דקם לענין זה שכשלא ישבע משלם וממילא משלם כשהוא חשוד כיון דאינו נשבע. ועוד דאיך נימא דיפטר לגמרי משום דאינו קם לממון הא קם לשבועה:

לכאורה במ"מ דלא מיחייב רק ביכול לכפור לרמב"ם א"כ להימן מיגו דכופר הכל דהוי לפטור מממון בחשוד דשכנגדו נשבע ונוטל כנ"ל וקי"ל דאמרינן מיגו דהעזה לפטור ממון. וצ"ל דבזה. כיון דלפטרו משבועה לא מהני המיגו דלא אמרינן וכיון שיש חיוב השבועה עליו ממילא חייב לשלם כל שאינו נשבע אף דמהני המיגו לממון מ"מ כאן שמסתעף הממון מחמת חיוב השבועה וכיון דלפטור משבועה לא מהני ממילא חייב לשלם כנ"ל. והטעם מ"מ אינו מובן כיון דעתה ממון. דהא דלא מהני לפטור משבועה כמו באיכא לברורי דמבררינן ולא מהני חזקה וגם זה ישבע. מה שאין כן בממון ואם כן גם חשוד כיון דאי אפשר לישבע מהני המיגו. וי"ל דילפינן ממ"מ דבכל השבועה אין המיגו פוטר מהחיוב ממון כשלא ישבע ונחתינו לנכסי' וכן בזה שאינו נשבע ומזה בא החיוב ממון. או אפשר דבאמת לכך בחשוד הוא רק תקנה שיהי' כנגדו נוטל בשבועה דמה"ת הי' נאמן במיגו דמהני לממון רק מדרבנן כיון דלשבועה לא מהני המיגו ויש עליו חיוב ויהי' חוטא נשכר שיפטר משבועה ג"כ ע"י שחשוד. ולכך פירש"י מתניתין בשבועה דמודה מקצת משום קושית הר"ן דלא איירי מתניתין רק באותן שמדינא לא הי' נוטל כלל והקשה מחשוד. ולהנ"ל אתי שפיר במ"מ דאיכא מיגו מן התורה. מה שאין כן בעד אחד דליכא מיגו. וגם אינו מועיל מיגו שהוא כב' כמו שכתבו תוס' בבא בתרא. ולכך הי' מן הדין נוטל בלא שבועה משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם רק תקנו שישבע. והי' אפשר דדוקא במ"מ פליג ר' יוסי בשניהם חשודין דיחלוקו ולא אמר מתוך משום דמדינא לא הי' נוטל כלל. מה שאין כן בעד אחד דלהיפוך התקנה שישבע מודה דאמרינן מתוך ומיושב תמיהת תוס' לעיל מ"א הכל מודים בעד אחד בשניהם חשודין דאמרינן מתוך והא פסיק ר"נ יחלוקו עיין שם. ולמ"ש אתי שפיר דבעד א' מודה ר"י דאמרינן מתוך כו'. ולכך פירש"י מ"מ לישב הנ"ל. אך נראה שאין חילוק בין מ"מ לעד אחד. ולענין המיגו י"ל למ"ש מרדכי ריש בבא מציעא דמממון לממון לא אמרינן מיגו רק מ"מ בכופר הכל להציל משבועה אמרינן עיין שם. וא"כ לפטור ממון לא מהני בחשוד:

לכאורה הא תוס' סברי דבלא הוי ליה למידע לא אמרינן מתוך ואם כן איך כתבו בחשוד דמדינא מתוך שאינו יכול לישבע משלם והא לא גרע מלא הוי ליה למידע דיודעין אנו שאינו יכול לישבע והוא רוצה ואין מניחין אותו והוא תמוה. ונראה דהנה תוס' ב"ק הוכיחו דבלא הוי ליה למידע לא שייך מתוך דהא דייק שבועת ה' כו' ולא בין היורשין כו' דאמר נ' לא ידענא כו' ובלא טעם אין לפטרם דא"כ מה פריך אי נ' אית לך כו' מה לי הוא מה לי אבוה דלמא גזירת הכתוב לפטרם וע"כ דאין סברא וא"כ גם בנ' ידענא כו' מה טעם וע"כ משום דלא הוי ליה למידע כו' עיין שם. והוא תמוה כמו שכתב הר"ן דעדיין קשה הא אבוהן כהאי גוונא ג"כ הי' פטור בלא הוי ליה למידע ומה מיעט ולא בין היורשין. ואם הא גופי' השמיענו הוי למכתב הדין גבי דידיה והש"ך דחה דברי תוס' בשביל זה. ולעניית דעתי נראה דלא קשה כלל דהא לכאורה אינו מובן מה דפריך שבועת כו' ולא בין היורשין אי נ' אית לך כו' מה לי הוא מה לי אבוה מאי פירכא באמת הא זה מיעט רחמנא ולא בין היורשין ולא מצינן קושיא כזו. אמנם נראה הפי' פשוט דהא שבועת מודה מקצת לא בעי נתינה רק איזה תביעת חיוב שיהי' שכירות או מלוה וכהאי גוונא. וא"כ כיון דמחויב היורש לפרוע דאיירי בפקדון או גזלה כמו שכתב רשב"א וא"כ איך שייך למעוטי בין שניהם ולא בין היורשין במאי נקרא בין היורשין הא תובע אותו שחייב מנה והוא אומר נ' אית לך כו' א"כ התביעה עליו שחייב לו והוי בין שניהם ומה בכך שמסתעף ע"י הלואת אביו כיון שהוא חייב ולא בעי נתינה ופריך שפיר מה לי הוא מה לי אבוה הא גם אצלו הוי בין שניהם ולא מיקרי כלל בין היורשין כיון שאינו צריך לדון כלל מצד אביו הוי הוא כמו אביו דעכ"פ תובעו שחייב לו וזה מ"מ כנ"ל. ומשני דאמר נ' ידענא ונ' לא ידענא דכהאי גוונא היורש מצד עצמו ודאי דפטור דלא הוי ליה למידע ולא שייך מתוך. רק דהיו יכולין לחייבו מצד אביו דהא כיון שבודאי חייב נ' א"כ אבוהן הי' חייב שבועה דהוא הוי ליה למידע וכשהי' אומר איני יודע הי' מחויב לשלם וכשהי' טוען ברי כפירה הי' חייב שבועה וממילא כל זמן שלא נשבע יש עליו חיוב תשלומין ומחויב לשלם גם הם דלא עדיפי מאבוהן. אך ע"ז שפיר מיעט רחמנא בין שניהם ולא בין היורשין כיון דנחייב את היורש רק מצד יורש דאבוהן הי' חייב בזה שייך המיעוט ולא בין היורשין כיון שמצד תביעת עצמו שחייב אין לחייבו דלא הוי ליה למידע רק מצד אביו מיעטי' קרא שפיר כנ"ל ודייק שפיר דאבוהן כה"ג הי' חייב כנ"ל:

ומיושבים שפיר דברי תוס' שהוכיחו דלא הוי ליה למידע לא אמרינן מתוך דאי אמרינן א"כ שוב עדיין היורש חייב מצד עצמו מצד התביעה שעליו דשייך מתוך כו' והוי בין שניהם ועדיין מה לי הוא מה לי אבוה הא אין צריכין לחייבו מצד יורש כנ"ל ומוכח דלא הוי ליה למידע לא שייך מתוך כנ"ל. וזה ברור בפשט דברי התוס' לע"ד:

ומיושב ג"כ מה דקשה איך מייתי הש"ס הא דשבועת ה' כו' נ' ידענא כו' אשניהם חשודין הא באמת יש לחלק החילוק שכתבו תוס' בבא מציעא דחשוד כיון שרוצה לישבע ואנוס הוא שאין מניחין אותו מנ"ל דכהאי גוונא יהי' חייב. ולמ"ש מוכח שפיר דכיון דמיעט ולא בין היורשין הא אבוהן הי' חייב וע"כ דבלא המיעוט הי' גם הם חייבין מצד אבוהן שכל שלא נשבע יש עליו חיוב תשלומין. והא אין יודעין כלל שלא הי' נשבע דהא מת ואנוס הוא ושמא הי' נשבע אם הי' חזי. וע"כ דאף כהאי גוונא מ"מ כל שלא נשבע חייב תשלומין ברור רק כשנשבע נפטר ואף שאנוס מ"מ לא נשבע וחייב ולכך איצטריך למעט בין היורשין דפטור ומוכח שפיר דאבוהן כהאי גוונא היכא שאנוס וא"י לישבע חייב כיון דלא מיעט קרא וממילא בחשוד מוכח מה"ת שחייב דכיון שאינו נשבע ממילא חייב ומוכח שפיר מקרא כנ"ל. והא דלא הוי ליה למידע פטור אין הטעם דצריך חשש רמאות דוקא רק משום דכיון שאינו ראוי לידע אין עליו חיוב שבועה כלל וממילא לא שייך מתוך כנ"ל. וממילא בחשוד דיודע ויש עליו חיוב שבועה ואינו נשבע שפיר חייב לשלם מה"ת כל שאינו נשבע אף דאנוס כנ"ל:

או י"ל למאי שכתב רש"י ז"ל ב"מ צ' ורמב"ח דבעי כפירה במקצת לא מיחייב בחמשין ידענא כו' רק באומר חמשין אית לך וחמשין כופר וחמשין לא ידענא כו' משום דאינו יודע לאו כפירה הוא ולמאן דפליג ארמי בר חמא סבר דהודאה לחוד מחייב שבועה עיין שם. ולדידן דבהלואה צריך כפירה ולמה באמת חייב החמשין לא ידענא הא ליכא כפירה. וי"ל או דכמו דבהילך אף דלא חשיב הודאה מ"מ אם כמערים חייב עיין שם. וממילא לענין הכפירה ג"כ כיון דהוי ליה למידע אמרינן שהוא כמערים וחשיב כפירה וחייב כנ"ל דלא עדיף ולענין ההודאה כנ"ל. מה שאין כן בלא הוי ליה למידע אינו מערים וליכא כפירה. ואם כן בחשוד דאיכא כפירה גמורה שפיר חייב אף דאנוס כנ"ל. וביורש צריך למעוטי דאבוהן הוי ליה למידע והי' חייב שבועה כנ"ל:

או די"ל דהטעם דלדידן חשיב כפירה בא"י דכיון דא"י אם הלויתני פטור הוי זה כפירה מה שאומר איני יודע וכמו שכתב ש"ך סימן ע"ב פי' דברי רמב"ן באיני יודע כמה שוה דחשיב דבר שבמדה ומשקל כו' כיון דפטור עיין שם. אמנם י"ל כיון שבאמת אומר איני יודע ואינו כופר רק שיהי' כפירה מצד הדין דפטור ואם כן איך נדין בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם ויהי' חייב על מה שאומר איני יודע אם כן שוב אין כאן כפירה ואין עליו חיוב שבועה כלל ולא שייך מתוך כנ"ל. ולכך דוקא בהוי ליה למידע שאין מאמינים שאינו יודע. ולכך בחשוד דכופר לגמרי ויש באמת כפירה גמורה מצד טענתו שפיר אמרינן מתוך אף שאי אפשר לו לישבע דבזה חייב בלא רמאות כנ"ל:

לכאורה להפוסקים דמחייב מקצת מתוך טענתו לא חשיב הודאה במקצת אם כן לענין הכפירה נימא גם כן כנ"ל דכשאינו רק כפירה מתוך טענתו לא חשיב כפירה ואם כן באינו יודע אף שיהי' הדין דפטור מ"מ מצד טענתו אינו כפירה רק ע"פ הדין וזה לא מהני כנ"ל. ויש לחלק בין הודאה דכ' אשר יאמר כי הוא זה שיהי' (חסר):