חידושי הרי"מ על שבועות מג:

אמר שמואל האי מאן כו' אבד קתא אבד אלפא זוזי כו' אבל קתא ונסכא לא. והקשו תוס' מאי פריך ממתניתין הא מתניתין במידי דחזי לפרעון ומודה שמואל כנ"ל עיין שם. ויש ליישב דהנה צריך להבין טעמא דשמואל דאבד אלפא זוזי. וי"ל למאי דסבר ר' יצחק דבע"ח קונה משכון וסובר רש"י ז"ל גם לענין אונסין והיינו ע"כ צ"ל שהמלוה קנה את המשכון בעד מעותיו לענין חיוב אונסין ואם נאנס שלו נאנס עיין שם. וא"כ כמו דכשהמשכון שוה החוב אמרינן דקנאו בעד חובו כנ"ל. וממילא כיון דקי"ל דהיכא דאמר יודע אני שיש בו אונאה ומכר לו שוה פרוטה בעד מאה אין אונאה והמקח קיים ובכדי שאין הדעת טועה עיין שם. וא"כ כאן כיון שלקח המשכון הקתא על החוב דאלף זוזי. א"כ קנין זה שיש לו במשכון שאם נאנס מפסיד ממילא קנה הקתא בעד האלף זוז באופן דלית ביה אונאה ואם הי' קונה אותה קנין גמור לא הי' המוכר צריך להחזיר לו שום דבר וכן כאן הקנין של משכון לענין חיוב אונסין ושאר דברים קנאו בעד החוב כיון שלקח את הקתא למשכון על כל החוב קנה אותה לענין הנ"ל בעד כלי החוב וממילא אם אבד אבד אלפא זוזי כנ"ל. ולכך י"ל הטעם דאמר אבל נסכא לא י"ל ג"כ כנ"ל דדוקא בקתא דלא שוה כלום והוי בכדי שאין הדעת טועה דהוא מחילה וכנ"ל אבל במידי דחזי באמת לפרעון שוב אינו מועיל מטעם אונאה דהא אף דאמרינן דבע"ח קונה משכון ולרש"י ז"ל קנאו קנין גמור בעד החוב מ"מ הא לא עדיף מכל קנין דשייך בי' דין אונאה וביטול מקח וגם כאן שלקח נסכא שוה מאה באלף למה לא יהי' ביטול מקח כנ"ל. ולכך באמת לא אבד כו' רק בקתא דהוי בכדי שאין הדעת טועה כנ"ל:

אמנם לכאורה י"ל כיון דקי"ל אין אונאה לשטרות משום שאין גופן ממון רק גורם לממון אימעוטי מאונאה. וא"כ כיון דאמר ר"ש בקדשים שחייב באחריותם כו' דהוי רק גורם לממון קנין זה שיש לו בהחפץ שאם יגנב או יאבד חייב לשלם זה מיקרי רק גורם לממון עיין שם פרק מרובה. וא"כ הכא הקנין שיש לו בהמשכון אינו להיות שלו לגמרי להשתמש בו וכה"ג רק שאם יאבד חייב לשלם כנ"ל. וא"כ קנין זה אינו אלא גורם לממון ולא שייך ביה דין אונאה כמו קונה שטרות כנ"ל אך באמת ביתר מפלגא קי"ל גם בשטרות הוי ביטול מקח וכאן הא הוי יתר מפלגא דהא אמר אבד נסכא אבד פלגא אף שאינו שוה עיין שם. ולכך שפיר סבר בנסכא דלא אבד כו'. וממילא מיושב דפריך שפיר ממתניתין דאומר שקל הי' שוה והוא ממש פלגא ולא יותר ושוב גם בזה אין אונאה וממילא אבד הכל כמו בקתא כיון שהחוב סלע והמשכון שוה שקל דהוא פלגא ואין אונאה ופריך שפיר. ואף להפו' סימן ס"ו דדוקא פחות מפלגא אין אונאה אבל פלגא ממש יש ביטול מקח עיין שם. וכאן הוא פלגא ממש מ"מ פריך שפיר דלמה הוי הלוה מודה במקצת הא כיון שאמר ג' דינרים הי' שוה שוב הוי פחות מפלגא ואין אונאה ושוב אבד כל החוב וממילא הוי כופר הכל ופטור דלדבריו גם הדינר אינו חייב כנ"ל. ובזה מיושב דפריך הש"ס לימא ליה הא קבלתי' כו' ותמוה למה אמר לימא ליה כו' למה לא פריך הא אין המלוה תובע כלום דגם לדבריו אינו חייב לו כלום כנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דלדברי המלוה שהוא שקל והוא פלגא שפיר מגיע לו עוד השקל ותובע שפיר רק הלוה שפיר לימא ליה הא קבלתיה דלדבריו אינו חייב לו כלום גם הדינר שמודה דקיבלי' ואין אונאה כנ"ל. ואף דר"י לא אמר במשכנו בשעת הלואה מכל מקום הא הרמב"ן כתב דלמסקנא איתמר דר"י גם בשעת הלואה. וגם לתוס' קנאו לכמה דברים ע"ש:

ומיושב ג"כ מה שכתבו תוס' למה לא משני דכ"ע אית ליה דשמואל ופליגי בדר' יצחק עיין שם. ולמה שכתבתי אתי שפיר דאי נימא דאית ליה דשמואל שוב אין לומר דפליג אר' יצחק דכל טעמא דשמואל הוא כר"י שקנאו ביותר כנ"ל. אך יש לדחות דלרש"י ז"ל קונה גוף החפץ כדר"י ולא לענין החיוב אונסין לחוד רק דממילא חייב באונסין ולא דמי לשטרות כנ"ל. אבל טעם זה דבנסכא לא י"ל באמת משום אונאה דלא עדיף מכל הקנינים. עוד י"ל הא דפריך לימא ליה הא קבלתי' דלכאורה י"ל דלשמואל אף דסבר אבד אלפא זוזי דהוי כהתנה שכשלא יחזיר המשכון לא ישלם מ"מ בנאנס י"ל דפטור אי אמרינן אונסא כמאן דעביד דהא ריש כתובות למאן דאמר יש אונס בגיטין כשהתנה אם לא באתי יהא גט ונאנס ולא בא לא הוי גט כיון דמה שלא בא הי' מחמת אונס הוי כבא עיין שם. ומאן דפליג הוא משום צניעות כו' וכן ממש הכא אף שהתנה אם לא יחזיר יפסיד החוב מ"מ כיון דמה שלא החזיר הוא מחמת אונס אינו מפסיד דהוי כהחזיר כנ"ל. ואם כן לדעת רש"י ז"ל דלר' יצחק חייב גם באונסין א"כ מאי פריך לשמואל הא י"ל מתניתין איירי באבד באונס ולכך כנגד המשכון שפיר חייב גם באונס מטעמא דר"י דגם בשעת הלואה קונה להפוסקים אבל על היתר על המשכון שהוא רק משום דהוי כהתנה פטור באונס כנ"ל. אך י"ל דפריך דהא הר"ן תירץ על קושית הרמב"ן דלכך הוי מודה מקצת אף שצריך מלוה לישבע שאינו ברשותו מ"מ אינו תלוי זה בזה עיין שם. וא"כ פריך שפיר דאי נימא כשמואל ומפסיד כל החוב רק משום שנאנס אינו מפסיד כנ"ל. א"כ למה הוי מודה מקצת הלוה הא כל זמן שאין המלוה נשבע שנאנס אינו חייב כלום דאי נאבד שלא באונס פטור מכלום כשמואל ושפיר תלוי זה בזה ואף שנשבע מ"מ הוי גורם לממון כמו שכתב הר"ן ז"ל ופריך שפיר ומיושב דקאמר לימא ליה דלא קשה שאינו תובע זה אינו דלדברי המלוה שפיר י"ל דתובע שחייב שנאבד באונס כנ"ל. רק הקושיא הוא לימא קבילתי' כו' רק משום שהוא באונס ושוב לא הוי מודה במקצת כנ"ל ואתי שפיר:

עוד י"ל קושית תוס' הנ"ל וגם הנ"ל די"ל הטעם דסובר קתא ונסכא לא משום דחזי לפרעון י"ל. דהנה קי"ל ריש המפקיד דשומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא כיון שהי' יכול לפטור עצמו בשקר ואמר האמת ומשלם הקרן לכך מקני ליה כפילא כו' דהוי כאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלמני יהי' קנוי לך מעכשיו כו' עיין שם. וגם אם נתייקר אחר הגניבה ונמצא הגנב ג"כ היוקרא של הנפקד עיין שם גבי כיפי היכא דלא אטרחי' לבי דינא כו'. והנה גם אם נתייקר מיד אחר שנגנב ומקודם הי' שוה רק מעט ונתייקר מאה פעמים כו' מ"מ אמרינן שמקנה לו כיון שהי' בידן להכחיש ולפטור עצמו גם מהקרן כנ"ל עיין שם. וא"כ לכאורה י"ל גם כאן שהקתא שוה רק מעט ואמרינן דאי אבד הקתא אבד הכל וא"כ זה הריוח לכאורה הוי כיוקרא שע"י האבידה נתייקר ויש ריוח אלף זוז והקנה לו גם זה וכמו שם בגנב שע"י הגניבה ישלם כפל ומקנה לו וכן כשמיד אחר האבידה שוה הרבה מ"מ כנ"ל. וכן כאן אי פטור באונסין והי' יכול לפטור עצמו בשעת אונס ולא ישלם גם הקרן והוא מודה כנ"ל מקנה לו כל הריוח שאחר האבידה א"כ מקנה לו ריוח זה ג"כ מה שיפסיד ע"י האבידה כל החוב כיון דהוי כאומר שאם יאבד וישלם הקרן מקנה לו גוף החפץ מעכשיו וממילא כיון שמשלם הקרן בעד הקתא קונה אותו למפרע וממילא אינו מפסיד החוב כנ"ל. ואף שיש לחלק דשם אינו ברור שיתייקר או שימצא הגנב מה שאין כן כאן שע"י האבידה ודאי יפסיד החוב מ"מ אינו מוכרח כיון דאמרינן דבשביל שרוצה שעכ"פ לא יפסיד שלו ולכך כשמשלם הקרן מקני ליה עם הריוח וכן כאן כנ"ל. אך י"ל הטעם כיון דקתא הוא מידי דלא חזי כלל לפרעון ואינו שוה אלא מועט ובשביל ספק ההפסד של הקתא יהי' מקנה לו הספק של החוב זה ודאי לא אמרינן דבשלמא התם שייך שפיר כנ"ל. מה שאין כן הכא שאין הספיקות שוים וודאי אינו מקני לו כנ"ל. ולכך אמר שמואל שפיר דאבד קתא אבד אלפא זוזי כו'. ולכך י"ל הטעם שפיר דאמר ר"נ אבל נסכא לא לפירש"י ז"ל דכיון דהוא חזי לפרעון ושוה הקרן ג"כ שוב שייך שפיר טעם הנ"ל דבשביל שאינו כופר ומשלם לו הקרן מקנה לו כנ"ל כיון דהוא דבר השוה וחזי לפרעון כנ"ל. ומיושב קושית תוספות דפריך שפיר דהא קי"ל דהיכא דאטרחיה לבי דינא לא מקנה לו כפילא עיין שם. וא"כ כיון שהלוה אומר ג' דינרים הי' שוה והמלוה אומר שקל כו' וא"כ טוען הלוה שאינו מודה לו הכל וכופר וא"כ שוב אינו צריך לשלם לו כלל אף המותר מטעמא דשמואל דכיון דאטרחיה לבי דינא שוב לא אקני ליה כנ"ל. ואף דלדברי המלוה מגיע לו המותר דהוא אומר שמודה לו הכל מ"מ שוב אין הלוה חייב שבועה דאינו מודה במקצת כלל דלדבריו שבאמת שוה ג' דינרים והמלוה מודה רק שקל א"כ שוב אין הלוה חייב לו כלום אף הדינר שמודה מטעמא דשמואל כנ"ל דהא לא אקני' ליה כיון שאינו מודה הכל וא"כ פריך שפיר דאף דהוא מידי דחזי לפרעון מ"מ אינו מודה במקצת כנ"ל. ומיושב ג"כ דקאמר לימא ליה הא קבילתי' דהא המלוה שפיר תובע דלדבריו שמודה הכל באמת חייב לו דאקני ליה כנ"ל כיון דחזי לפרעון כנ"ל רק פריך דהלוה לימא ליה הא קבלתי' דלדבריו כופר הכל שאינו חייב לו כלום כנ"ל:

שם אבל הלוהו אלף זוז בשטר כו' ד"ה אבדו מעותיו. ופירש"י בב"מ משום דבשטר בל"ז בטוח במעותיו שיש בו שיעבוד קרקע כו' ולקח המשכון לו לזכרון דברים כו'. ותמהו בתוס' דהא בשוי שיעור זוזי ודאי לא לקחו לזכרון דברים רק לשם משכון ואע"פ כן פליגי עוד הקשו עיין שם. ויש ליישב דהנה שם בבא מציעא סבר ר"י הלוהו מעות ש"ח הלוהו פירות שומר שכר משום דאם היו מרקיבים אצלו הי' נפסד והלוה יחזיר לו שלמים ע"ש. ולכאורה קשה גם בהלוהו מעות למה לא יהי' ג"כ שומר שכר מחמת האחריות עצמו דג"כ נהנה במה שהלוהו דאלו הי' המעות אצלו והי' נגנב או נאבד או נאנס הי' נפסד ועתה ישלם לו הלוה דחייב באונסין והוא כמו הלוהו פירות ודוחק לחלק דפירות דרך להרקיב דמאי חילוק כמו כן שכיח גניבה כו' וודאי הי' צריך ליתן פרוטה למי שיקבל עליו שמירת מעותיו וכמו בפירות כנ"ל. אך בפשיטות לא קשה דאיך נימא דבשביל זה הוי שומר שכר על המשכון משום שנהנה שאין צריך לשמור המעות מגניבה זה טעות דהא כיון דהוא שומר שכר על המשכון א"כ שוב אינו שומר שכר דאינו נהנה כלל דהא עדיין אם יגנב המשכון או יאבד יפסיד מעותיו ג"כ וצריך לשמור ואיך יכולין לומר דהוי שומר שכר בשביל הנ"ל אי נימא כן ודאי אינו שומר שכר ולכך הוי שומר חנם מה שאין כן בפירות כנ"ל:

אמנם לכאורה בלא שוי שיעור זוזי י"ל להיפוך דהוי שומר שכר דכאן שפיר נהנה כמו הלוהו פירות שאם יאבד לא יפסיד כנ"ל דא"ל כנ"ל זה אינו דגם אי נימא דהוא שומר שכר על המשכון מכל מקום מרויח המותר שאם יאבד המשכון מ"מ יצטרך הלוה לשלם לו המותר מהחוב ונהנה במה שהלוהו והוא שומר שכר כמו בפירות כנ"ל. אך י"ל דלא קשה דהא לכאורה אינו מובן טעמא דר"י דהלוהו פירות הוי שומר שכר מאי בכך שנהנה במה שהלוהו הא אין זה שכר שמירה על המשכון. וכי מפקיד שנתן מתנה לנפקד בין ישמור בין לא ישמור הוי הנפקד שומר שכר ודאי ליתא כיון שאין זה שמירה הוי שומר חנם שאינו נוטל שכר על שמירתו וכן הכא במה שנהנה בהלואה מ"מ למה יהי' שומר שכר על המשכון כנ"ל. אך י"ל הטעם דהא תוס' בבא מציעא הקשו שם אהא דכל האומנין שומרי שכר ואמר בש"ס הטעם בהאי הנאה דתפיס לי' אאגרי' הוי שומר שכר והקשו נימא גם במלוה על המשכון דהוי שומר שכר בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי ותרצו דכאן אינו נהנה דאם לא הי' מלוה לא הי' צריך לתפוס אזוזי כיון שאין הנאה לו בהלואה עיין שם. וממילא אתי שפיר טעם ר"י דהלוהו פירות הוי שומר שכר דכיון דכאן נהנה בההלואה שוב הוי שומר שכר משום דתפיס ליה אזוזי וזה הוא שפיר שכר ע"י המשכון דתפיס ליה כנ"ל דלא שייך תירוץ תוס' כיון שנהנה ע"י ההלואה כפירות כנ"ל. ומיושב ממילא הנ"ל דגם בלא שוי שיעור זוזי הוי שומר חנם בהלוהו מעות דא"ל דנהנה שאינו חייב באחריות ז"א דהא גם על המשכון יהי' חייב וא"ל דמרויח על המותר ז"א דהא מאי בכך שנהנה הא אינו שכר שמירה. וע"כ כנ"ל דיהי' שוב שומר שכר משום דתפיס לי' אזוזי וז"א דממ"נ כיון דלא שוי שיעור זוזי על מה שכנגד המשכון לא שייך דהוי שומר שכר בשביל דתפיס כו' דשייך תירוץ תוס' דמה נהנה וא"ל לענין אחריות דהא גם עכשיו חייב כנ"ל. רק על המותר נימא דנהנה וע"ז שוב לא שייך כנ"ל דהא אין זה שכר שמירה ועל המותר מן המשכון לא שייך תפיס לי' אזוזי כנ"ל:

אך לכאורה עדיין קשה בשוי שיעור זוזי יהי' שומר שכר כמו בפירות דאף דהוא שומר שכר מ"מ נהנה דמרויח אחריות אונסין דהלוה חייב באונסין והוא אינו על המשכון רק שומר שכר ושוב שייך תפיס ליה כנ"ל. אך ז"א דהא כיון שלא רצה להלות בלא משכון רק על משכון להיות בטוח במעותיו וא"כ שוב אין לו הנאה כלל בהלואה דשפיר צריך לשמור המשכון שמא יאבד לא יהי' בטוח במעותיו אף באונס וצריך לשמרו כנ"ל ושוב אינו נהנה והוי שומר חנם כנ"ל. אך בשטר כתב רש"י ז"ל שפיר דגם בלא המשכון בטוח במעותיו כיון שיש בו שיעבוד קרקעות ואם כן ממילא הוי על המשכון שומר שכר כמו בפירות דיש נ"מ לענין אונסין ובשטר אין צריך לשמרו דבל"ז בטוח והוי שומר שכר כנ"ל. וזה שדקדק רש"י ז"ל שם בבבא מציעא דבשטר הוא בטוח במעותיו כו' עיין שם דהוא מיותר ולהנ"ל אתי שפיר. ומיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דאף דבשוי ג"כ הוא בטוח ולקחו ודאי למשכון מ"מ הא מה שהוא בטוח הוא רק ע"י המשכון ושוב צריך לשמרו כנ"ל והוי שומר חנם מה שאין כן בשטר דגם בלא המשכון בטוח כנ"ל ושוב הוי ש"ש לר"ה כמו בהלוהו פירות לר"י כנ"ל:

התוס' תמהו דמעיקרא פריך אי בדשוה כו' מאי טעמא דר"א והי' פשוט דבשוה הי' שומר שכר ואחר כך משני לעולם בשוה ובדר' יצחק קמפלגי ותמוה דהי' צריך לשנויי טעם אר' אליעזר למה הוא שומר חנם דהא דר"ע הי' ניחא והוא משני טעם אר' עקיבא כדר' יצחק. והי' אפשר לומר להיפך דבאמת תמוה דמה ענין דר' יצחק להיות בשביל זה שומר שכר ניהו דבע"ח קונה משכון והיינו שהתורה זכתה לו למלוה שיהי' שלו עד אחר הפרעון ואע"פ כן למה יהי' שומר שכר עלי' הא אדרבה קי"ל במוכר חפץ לחבירו לזמן על ל' יום או יותר ונגנב תוך הזמן פטור מכלום דהוא שלו וכן בקרקע קי"ל דבונה והורס כמכירה לזמן. ולרש"י ז"ל צריכים לומר דהוי כמכירה בעד מעות החוב שהוא מלוה המעות ובעד מעותיו מוכר לו המשכון רק הוי כאלו התנו שאם יחזיר לו המשכון יהי' צריך להחזיר לו המעות וגם להיפך אם יחזיר לו המעות יהי' צריך להחזיר לו המשכון אבל כל זמן שאינו מחזיר המשכון והוא אינו משלם המעות אין לא' על חבירו כלום דהוי מכר גמור וממילא חייב באונסין דכשאינו מחזיר אבדו מעותיו כמו במכר כשנאבד החפץ שקונה. אך לתוס' ז"ל אי אפשר לומר כנ"ל דמעות ההלואה הוי דמי המקח של המשכון דא"כ הי' חייב באונס ג"כ כנ"ל. וע"כ צ"ל לתוס' ז"ל דמה שקונה משכון אינו בעד המעות רק שהתורה זכתה לו להמלוה על המשכון שיהי' שלו כל זמן שלא יפרע וכאלו נותן לו במתנה ולכך אינו חייב באונסין כנ"ל רק דהוי שומר שכר משום שיכול לקדש בו אשה וכהאי גוונא כנ"ל. וא"כ קשה כנ"ל הא בנותן מתנה לחבירו על ל' יום פטור אם נגנב או נאבד ואף בהזיקו בידים דמה שנעשה נעשה בשלו והכא למה יתחייב בגניבה כו' בשביל שקנה משכון הא אדרבה בשביל כן פטור. והי' אפשר לומר להיפך דהא דמשני הש"ס בדר' יצחק קמפלגי היינו להיפך דר"א כר' יצחק סבירא ליה ולכך פטור דאף שהוא שומר שכר מ"מ הא הוא שלו ופטור כנ"ל ור' עקיבא לית ליה דר"י וחייב שפיר דהוי שומר שכר כיון שאינו שלו והוא שומר שכר מטעמא דר' יוסף. ומיושב קושיות תוספ' דמעיקרא פריך אי בדשוה מאי טעמא דר"א ומשני שפיר משום דר' יצחק והיינו טעמא דר"א כדר"י כנ"ל. ואח"כ אמר ותסברא כנ"ל ומשני בדר' יוסף קמפלגי היינו כיון דלא שייך דר' יצחק בשעת הלואתו פליגי בדר' יוסף כנ"ל. ויתיישב ג"כ מאי דאמר אבל הלוהו בשטר והניח משכון כו' ד"ה אבדו מעותיו והיינו למה שכתב הנ"י ריש מציעא דהטעם דקונה משכון הוא במעות ההלואה שאז הוא בעין דמשיכה אינו קונה בכהאי גוונא עיין שם. אך במשכון שלא בשעת הלואה דאז הוא מלוה איך קונה רק כיון שהב"ד ממשכנו לגוביינא א"צ קנין אחר עיין שם. וא"כ הכא בשטר דהוא שלא בשעת הלואה כמו שכתבו תוס' ותני והניח משכון לא הב"ד ושוב ודאי אינו קונה משכון דהוא מלוה ושוב גם לר"א אבדו מעותיו כיון שאינו קונה הוי ש"ש מדר' יוסף כנ"ל:

ולשיטת תוס' צ"ל דאינו קנין לגמרי להיות שלו רק התורה נתנה לו זכות זה בגוף המשכון שיוכל להחזיקו על חובו אבל לא להיות שלו ולכך יכול לקדש בו כו' כיון שיש לו זכות בו אבל מכל מקום חייב בגניבה כו' כיון שאינו שלו לגמרי וכמו במקנה דקל לפירותיו וכהאי גוונא שמקנה חפץ לדבר מיוחד דאינו בונה והורס ובנגנב חייב שהגוף אינו שלו לגמרי וכאן הקנה לו המשכון לענין להחזיקו ולכך חייב. ודוחק דאם כן לענין חמץ למה הוי שלו לגמרי. וצ"ל דלא מיקרי מצוי בידו כמו שכתבו תוס' עיין שם. או צ"ל דלענין זה יש לו בו קנין שאם לא ישלם לו אח"כ הוא שלו למפרע וכמו לאביי דלמפרע גובה ולכך יכול לקדש בו כשגבאו לבסוף וממילא חייב בגניבה כו' בשביל ההנאה שיכול לקדש ואעפ"כ אינו שלו שיהא פטור דכשלא גבאו לבסוף אינו שלו כמו שכתבו תוס' ב"ק פרק המניח עיין שם. ולרש"י ז"ל דחייב באונסין מטעם הנ"ל דהחוב הוא דמי המקח היינו דוקא במשכון שלא בשעת הלואה דהוא לגוביינא והיינו שקונה בעד החוב כנ"ל. מה שאין כן לס"ד דדר"י גם בשעת הלואה איתמר ממילא ודאי לא הי' אפשר לומר דהקנין הוא בעד החוב דהא לא לקחו בעד החוב לקנין רק הי' צריכים לומר כפי' תוס' שהתורה זכתה לו ולכך ודאי אינו חייב באונסין דאינו ענין להחוב כנ"ל. ומיושב ממילא קושית תוס' על רש"י דחייב באונסין מהא דמוקי בב"מ הלוהו על המשכון ש"ש כדר"י וע"כ דהוא ש"ש ולמ"ש מיושב דלס"ד דאמר ר' יצחק גם בשעת הלואה מוקי שפיר דלכך הוא רק ש"ש מה שאין כן למסקנא דרק שלא בשעת הלואה שפיר פי' רש"י דחייב באונסין דהוי החוב דמי המקח בעד המשכון כנ"ל:

תוס' ד"ה הנ"ל תמהו לטעמא דר' יוסף משום מצוה מאי חילוק בין שוי שיעור זוזי או לא שוי שיעור זוזי דאמר בלא שוי לקח רק לזכרון דברים מאי בכך הא מכל מקום הוי מצוה אדרבה יותר מצוה במלוה על משכון מועט ממרובה עיין שם. וי"ל בפשיטות דלכאורה אינו מובן כלל דמדמי בש"ס מלוה על המשכון לשומר אבידה דסבר ר"י דהוי ש"ש. הא בשלמא בשומר אבידה דהמצוה הוא השמירה עצמה. ואם כן מאי דפטור מלמיתב ריפתא לעני' הוא בשביל השמירה שזה המצוה והוי נוטל השכר בעד השמירה והוא ש"ש שפיר כנ"ל מה שאין כן במלוה על המשכון דהמצוה הוא ההלואה ובשביל זה פטור מפרוטה וא"כ מה ענין זה שיהי' בשביל זה ש"ש ואיך מדמי לה בש"ס לשומר אבידה כו' ודוחק לומר כיון שלא הי' מלוה בלא המשכון א"כ המשכון גורם המצוה ההנאה כנ"ל ודוחק דהא אדרבה התוס' פי' מלוה צריך למשכון שלא הי' מלוה בלא המשכון עיין שם ומוכח דהיכא דהי' מלוה בלא המשכון יותר ראוי להיות ש"ש ע"ש וקשה כנ"ל:

ויש לומר דהנה תוס' ב"מ פ"א הקשו יהי' ש"ש בשביל דתפיס לי' אזוזי וכמו האומנין דהוי ש"ש משום זה ותירצו דבשלמא באומנין שיש לו הנאה שפיר ש"ש משום הנ"ל מה שאין כן במלוה על המשכון הא אם לא הי' מלוה לא הי' צריך למיתפס אזוזי ע"ש. ואם כן אתי שפיר כיון דנהנה מההלואה פרוטה דר' יוסף שוב הוי ש"ש משום בשביל דתפיס ליה אזוזי וזה השכר הוא עבור המשכון דהוי כאומנין דג"כ יש לו הנאה כנ"ל. ומיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דיש חילוק בין שוי ללא שוי דבשוי דתפיס ליה אחובי' שפיר הוי שומר שכר משום מצוה ופרוטה דר"י כנ"ל. מה שאין כן בלא שוי דלא [תפיס] לי' כלל אחובי' שוב לא מהני פרוטה דר"י דהא אינו שכר שמירה כנ"ל ולא שייך משום דתפיס אחובי' כנ"ל דהא לא תפיס לי' כלל כנ"ל:

תוס' הקשו על רש"י ז"ל שפי' בדר' יצחק דחייב גם באונסין גם שקנאו לגמרי. והקשו דהא בב"מ מוקי להא דהלוהו על המשכון ש"ש ומוכח דאינו אלא ש"ש כנ"ל. וי"ל דהנה לכאורה י"ל גם לרש"י ז"ל שקונה לגמרי מ"מ יהי' פטור מאונסין למ"ש תוס' כתובות ריש אע"פ דקי"ל דאמרינן אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכן ביבמה כו' אדעתא [דהכי] לא קידשה נפשה ואף בדבר שנולד אח"כ והקשו דא"כ בכל מקח כשנולד מום אח"כ או קנה בהמה ומתה או חפץ כו' יתבטל המקח דנימא אדעתא דהכי לא קנה וניזל בתר אומדנא ותירצו דזה שייך דוקא היכא שתלוי רק בדעתו לחוד מה שאין כן במקח שתלוי גם בדעת המוכר והמוכר לא הי' מתרצה למוכרו אם לא הי' נכנס לספק זה וכיון שהלוקח הי' רוצה לקנות לא שייך האומדנא שודאי הי' נכנס דאל"ה לא הי' מוכרו כנ"ל ע"ש. וא"כ לכאורה הכא במשכון ניהו דאמרינן שקונה המשכון לגמרי בעד מעותיו ויתחייב גם באונסין כנ"ל. מ"מ כשנאנס אח"כ או ניגנב נימא אדעתא דהכי לא קנאו דאיכא אומדנא וכקושית תוס' הנ"ל דא"ל כתירוצם הנ"ל. ז"א דכאן לא שייך הנ"ל כיון שלא הי' הקנין לטובת המלוה כלל דאינו רשאי להשתמש בו כו' וא"כ תלוי רק בדעת המלוה לחוד ושייך שפיר האומדנא אדעתא [דהכי] לא קנאו דלא שייך שלא הי' רוצה למכור אם לא הי' נכנס לספק זה דא"כ לא הי' מלוהו והוא ממש כמו התם וממילא אף שקנאו מ"מ לא יתחייב אח"כ משום אומדנא כנ"ל. אך בנגנב או נאבד י"ל דלא קשה כיון שזה הוא בידו שתלוי בשמירתו ולא שייך אדעתא דהכי דאף כי הי' עולה על דעתו מ"מ לא הי' מתנה כיון שהוא בידו לשמור כנ"ל. אך לענין אונסין שפיר קשה כנ"ל דזה אינו בידו וכיון שנאנס נימא האומדנא כנ"ל. אמנם לא קשה על רש"י ז"ל כיון דלמסקנא איירי במשכנו שלא בשעת הלוואתו וא"כ ממ"נ אי משכון ע"פ ב"ד בע"כ לגוביינא לא שייך אדעתא דהכי כו' דהא רחמנא רמי' עלי' בע"כ חיוב אונסי' וגם אי נותן לו הלוה בעצמו שוב שייך תירוץ תוסן הנ"ל דהלוה לא הי' נותן לו אם לא הי' נכנס לספק זה דכאן הוא שפיר לטובת המלוה כיון שכבר הלוהו וממשכנו שלא בשעת הלואה ולכך חייב שפיר באונסין כנ"ל. וממילא מיושב קושית תוס' הנ"ל דלס"ד דדר"י איירי גם בשעת הלואה ממילא לא הי' חייב כלל באונסין אף דקנאו לגמרי מ"מ בשעת הלואה שייך שפיר האומדנא דאז תלוי בדעתו לחוד כנ"ל וממילא פטור באונסין רק בגניבה כו' חייב שזה תלוי בשמירתו כנ"ל ומוקי שפיר הלוהו על המשכון ש"ש כר"י לס"ד דאתמר גם בשעת הלואה כנ"ל. ובזה יש ליישב במתני' דאמר אבל הלוהו בשטר והניח לו משכון ד"ה אבדו מעותיו ותמהו מאי חילוק ע"ש. וי"ל דאפשר מאי דמשני אימר דאמר ר' יצחק שלא בשעת כו' י"ל באמת הטעם כנ"ל די"ל דגם לענין גניבה ואבידה שייך האומדנא כנ"ל דמ"מ אם הי' יודע שיגנב לא הי' קונה כו'. רק שלא בשעת הלואתו שייך סברת התוס' שפיר כיון שהוא לטובת המלוה מה שאין כן בשעת הלואה לא אמר ר"י שיהי' ש"ש משום האומדנא כנ"ל. והנה הרמב"ן ז"ל פסק הובא ח"מ סימן ל"ט דכשכתב הלוה שטר מדעת המלוה ושיעבד לו בקרקעותיו שוב חייב המלוה להלות לו מטעם חליפין עיין שם ואם כן כיון דהלוהו בשטר ואח"כ הניח לו משכון ניהו דמשכנו בשעת הלואתו מ"מ כיון שכתב לו שטר כבר נתחייב המלוה להלות לו גם בלא משכון כנ"ל וא"כ קשה שנותן לו המשכון שוב הוא לטובת המלוה כיון שבל"ז יצטרך להלות לו וממילא קונה מדר"י גם בשעת הלואה דלא שייך האומדנא כנ"ל ושפיר ד"ה אבדו מעותיו מטעמא דר' יצחק כנ"ל:

וי"ל ג"כ מ"ש תוס' דמלוה על המשכון אינו משמט מדר"י והא שם איירי בשעת הלואה ע"ש ולמ"ש א"ש דהתם לענין שמיטה דהוא להיפך דאם אינו קונה משמט שוב שפיר קונה גם בשעת הלואה דלא שייך האומדנא דאדרבה כאן ודאי קונה כנ"ל. או י"ל כיון דבמקום פסידא עבי איניש דינא לנפשי' א"כ כיון דמשכנו שלא בשעת הלואה מועיל שלא ישמט אם כן אף דמשכנו בשעת הלואה מ"מ הא משועבד לעצמו מדר"נ כמו אם הי' ביד אחר בפקדון דהי' משועבד לו מדר"נ וגם אצל עצמו כנ"ל. ואם כן יכול למשכנו עדיין שלא בשעת הלואה ויקחנו לגוביינא אצל עצמו כנ"ל דאיכא פסידא דאל"ה ישמט ולא יגבה כנ"ל ולא גרע במה שמונח אצלו משעת הלואה כנ"ל משא"כ לענין אחריות כנ"ל:

מ"ש תוס' מהא דמוקי הלוהו על המשכון ש"ש כר' יצחק מנ"ל בפשיטות דהא הש"ך ז"ל כתב דבאמת לרש"י מותר המלוה להשתמש במשכון עיין שם ואם כן להפ' כר' יוסף ע"כ היתר תשמיש מחייב באונסין עיין שם והיינו דוקא היכא דבלא היתר תשמיש הי' שומר שכר מסקינן חד דרגא כמ"ש הרא"ש מה שאין כן במפקיד מעות מותרין דבלא היתר תשמיש הי' שומר חנם נעשה רק שומר שכר ע"י היתר תשמיש עיין שם ואם כן גם כאן לכך חייב באונסין לרש"י ז"ל דהא קנאו ומותר להשתמש והיתר תשמיש מחייב באונסין וכאן הוי בלא זה שומר שכר בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי כאן דמשכנו שלא בשעת הלואתו כמ"ש תוס' ב"מ ושפיר חייב באונסין כנ"ל. מה שאין כן התם לס"ד דמוקי מתני' דהלוהו על המשכון כר"י והוי ס"ד גם במשכנו בשעת הלואה ולא שייך תפיס ליה אזוזי כמ"ש תוס' ב"מ וא"כ בלא דר"י הוי ש"ח ואם כן ע"י היתר תשמיש הוא רק שומר שכר ומוקי שפיר כר' יצחק מה שאין כן למסקנא פירש"י ז"ל שפיר דקנאו גם לענין אונסין:

התוס' הקשו להפ' כר' יוסף ע"כ היתר תשמיש מחייב באונסין דהא סבר ר"ע מה יהיה בדמים ישתמש בהם לפיכך אבדו חייב באחריותן וע"כ לאונסין כדאמר בש"ס שם דלר"י בל"ז הוי שומר שכר והא קי"ל פרק המפקיד דבמעות מותרין ישתמש בהם ומ"מ לא הוי שואל עלייהו ודוחק לומר כנ"ל דבשומר אבידה דבל"ז הוי שומר שכר ע"י היתר תשמיש נעשה שואל דאטו אם יוסיף לש"ש שכר יהי' שואל עיין שם:

ויש לישב דהא הטעם דהיתר תשמיש מחייב באונסין מבואר שם משום דכל הנאה שלו הוא כשואל ואף שלא שאל מ"מ כיון דאם ירצה ישתמש כל הנאה שלו כו' ע"ש. והנה בש"ס ריש השואל פריך ואיך כל הנאה שלו בשואל והוי בעי נטירא ומשני בנטר מתא ופי' שם דהא באמת חייב שואל אף בלא נטר מתא ותירצו דחייבו התורה דעכ"פ יש שואל שכל הנאה שלו ע"ש או בשאילת כלים דמינטרא חנם בביתו או משום דרוב הנאה שלו כו' עיין שם. והנה לכאורה עדיין קשה דהא חזינן דמבואר סימן ע"ב בשואל ספר דאינו חייב באונסין משום שיש לו להמשאיל ג"כ הנאה פרוטה דר' יוסף ושוב אין כל הנאה של השואל עיין שם בש"ך והיינו הטעם דהוי כשוכר דנותן שכר בעד השאלה שיש לו פרוטה דר"י כיון דהוא שומר שכר בשביל זה הפרוטה דר"י ממילא נקרא ג"כ נותן שכר להמשאיל כנ"ל ואם כן כיון דחזינן דר"י סבר הלוהו פירות ש"ש, משום כשירקיבו ישלם לו עיין שם. ואם כן הא ודאי דאם יקבל עליו איש אחר שמירה מחפץ שלו ויקבל עליו אחריות הי' שוה פרוטה דהי' צריך ליתן לו בשביל זה כמו כל שומר שכר דנותנין שכר בעד שמירתו ואם כן בשואל שמקבל עליו אחריות אונסין ושאר אחריות א"כ ג"כ נותן לו שכר בעד השאלה ויש להמשאיל הנאה ששוה פרוטה והוי כמו שואל ספר כנ"ל דאינו שואל. וע"כ צ"ל דז"א דמה שמקבל אחריות בשביל שהוא בביתו ואם הי' בבית המשאיל ולא הי' משאילו לא הי' צריך ליתן לאחר שכר שמירה שהי' נשמר בביתו ודוקא בבהמה דבעי שכר נטירה בשדה פריך שפיר ומשני כנ"ל משא"כ בהנ"ל. אך לכאורה לענין אחריות אונסין קשה כנ"ל דזה הי' גם בבית המשאיל כדאמר בש"ס מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם ושפיר הי' צריך ליתן פרוטה למי שיקבל עליו אחריות אונסין ובשואל נותן לו שכר זה והוי כשוכר כנ"ל. אך זה טעות דאיך נימא דבשביל זה אין כל הנאה שלו ואינו חייב באונסין א"כ שוב כל הנאה שלו דאם לא יתחייב באונסין א"כ אינו נותן לו כלום ולכך שפיר חייב באונסין כנ"ל:

אמנם כאן בשומר אבידה במעות או במפקיד מעות מותרין דאם ירצה יכול להשתמש בו ובאמת עדיין אינו שואל דלקחו רק לפקדון רק דנימא כיון דאם רוצה יכול להשתמש בו ויהי' כל הנאה שלו בשביל זה יהי' עכשיו שואל אף שעדיין לא נשתמש נחייבו מסברא דכל הנאה שלו אם ירצה. ולהנ"ל ז"א דהא אם ירצה מתחייב באחריות וממילא אין כל הנאה שלו דהא כאן שכבר הוא ביד הנפקד הי' צריך ליתן פרוטה לשיקבל עליו אחריות גניבה ואונסין ולכך אין היתר תשמיש מחייב באונסין. אך לענין אונסין י"ל כנ"ל דהא אם לא נחייבו באונסין א"כ שוב כל הנאה שלו ויתחייב אך עכ"פ אף כשאינו חייב באונסין הוי שומר שכר משום היתר תשמיש ושוב אין כל הנאה שלו דהא חייב בגניבה כו' ע"י שישתמש וכנ"ל. ולכך אין היתר תשמיש מחייב באונסין דהא בלא ההיתר תשמיש הי' רק ש"ח וע"י נעשה ש"ש ושוב הוי כשוכר דאין כל הנאה שלו כנ"ל. אמנם בשומר אבידה דגם בלא היתר תשמיש הוי ש"ש משום פרוטה דר' יוסף א"כ שוב שפיר היתר תשמיש מחייבו באונסין דכל הנאה שלו וא"ל כנ"ל דמתחייב בגניבה ואבידה ז"א דהא אף בלא היתר תשמיש הוי ש"ש ושוב ע"י ההיתר תשמיש הוי כל הנאה שלו ושפיר חייב כנ"ל:

או י"ל החילוק פשוט דהא בשומר אבידה רחמנא רמי עלי' נטירותא בע"כ דהא אף שבשעה שמוצא האבידה אומר בפי' איני רוצה להיות שומר עליו ולקבל אחריות מ"מ ודאי דחייב ואינו מועיל תנאו דבע"כ חייבתו התורה רק דלא חייבה אותו אלא כדינו היינו אם הוא חנם דהיינו לרבה לא חייבתו התורה רק בשמירת ש"ח ולר"י דנוטל שכר הפרוטה ממילא חייבתו תורה בשמירת ש"ש ואף אי מתנה להיות כש"ח אינו מועיל וא"כ ממילא מיושב דהא כל הטעם במפקיד מעות מותרין דאינו שואל אף דכל הנאה שלו הטעם הוא דהא לא קיבל עליו שמירת שואל ואיך יהי' נעשה שואל בע"כ הא לא קיבל אלא לפקדון ומה בכך דרשאי להשתמש בו כיון שלא קיבל עליו שמירת שואל רק בנשתמש בו גלי דעתי' דרוצה בחיוב שואל ע"ש ולכך ממילא גבי אבידה שפיר היתר תשמיש מחייב באונסין כיון דהתורה רמיא עלי' בע"כ כדיני' היינו דהוא בע"כ ש"ש אי נוטל פרוטה וממילא כיון שרשאי להשתמש הוי שואל בע"כ כיון שאינו תלוי בדעתו מה שאין כן גבי מפקיד כיון של קיבלו להשתמש בו רק לפקדון לא נתרצה להיות שואל כלל כנ"ל ואינו נעשה בע"כ כנ"ל: או י"ל דשם הטעם משום דמסתמא לא מקבל עליו שמירת אונסין ע"ש והיינו דהא אף אם לא יקבל עליו שמירת אונסין מ"מ יהי' רשאי להשתמש בו כיון שהוא מותרין ואין ענין זה לזה כלל. מה שאין כן באבידה כ' הראשונים הא דמותר להשתמש במעות שלא מדעת בעל האבידה היינו משום דהפקיעו חכמים שהיא לזכותו של בעל האבידה כדי שיתחייב באונסין וא"כ אם לא יקבל עליו שמירת אונסין שוב לא יהי' רשאי כלל להשתמש בו כיון שהוא שלא מדעתו ושפיר בסתמא קביל עליו כנ"ל כדי שיהי' רשאי להשתמש בו כנ"ל. ומיושב במה פליגי רבה ור"י אי היתר תשמיש מחייב באונסין מ"ט. ולהנ"ל א"ש דלרבה דבלא היתר תשמיש הוא שומר חנם א"כ התירו לו להשתמש לזכותו כדי שיהי' שומר שכר וא"כ אף אי לא יקבל עליו חיוב אונסין ג"כ הוי זכות לבעל אבידה ורשאי להשתמש כנ"ל וממילא אינו חייב באונסין מחמת היתר תשמיש כיון דאינו תלוי זה בזה והוא כמו במעות מותרין כנ"ל. אבל לר"י דבל"ז הוא שומר שכר וע"כ התירו כדי שיתחייב באונסין ואי לא יקבל עליו אינו רשאי להשתמש ולכך מיחייב כנ"ל:

התוס' הקשו על הר"ח שפי' מלוה צריך למשכון קמיפלגי שלא הי' מלוה בלא המשכון ותמהו הא מ"מ מצוה עביד. ויש לפרש להיפך למ"ש לעיל איך דמי לשומר אבידה הא הפרוטה של ההלואה אינו שכר שמירה. רק משום שלא הי' מלוה בלא המשכון הוא גורם ולכך אמר דפליגי בצריך למשכון שלא הי' מלוה בלא המשכון אבל אם הי' מלוה בלא המשכון אינו הגורם ושוב אינו שכר שמירה ולד"ה הוי ש"ח כנ"ל מ"ס מצוה עביד היינו בהמשכון:

אמר שמואל כו' אבד קתא כו' אבל קתא ונסכא כו'. דחו תוס' דברי רש"י דמה פריך ממתני' הא במידי דבר פירעון מודה שמואל ע"ש. ולע"ד ליישב דברי רש"י ז"ל. דהא ודאי דגם בדבר שבר פירעון יכול להיות שקיבלו למשכון על כל החוב רק דאין הוכחה דבקתא וכה"ג יש הוכחה דסתמא לא לפרעון משא"כ נסכא. ומספק אין לוה יכול לפטור עצמו מהחוב שמא קיבלו למשכון ואבד הכל והוי כא"י א"פ דהחוב ודאי וזה הפטור ספק מה שאין כן ממתני' פריך שפיר דלמה יחשב לוה מודה במקצת ג' הי' שוה הא גם על המותר ספק שמא קיבלו למשכון וכיון דצריך מלוה לישבע שאינו ברשותו יכול לגלגל עליו שלא קיבלו למשכון ואבד הכל וממילא יצאה הודאה בפטור דהוי גורם לממון מי יימר דמשתבע כקושיית הר"ן דלא שייך תירוצו דלס"ד השתא דבמשנה שייך הא דשמואל ממילא אינו חייב כלל גם המותר כנ"ל ופריך שפיר כנ"ל. ואדרבא מדויק לשון גמ' ולימא ליה הא קבלתי' מה צורך לאמירה הא שמואל אמר סתם דפטור. ולמ"ש מדויק דהוא מצד גילגול שמא קבלתי' כנ"ל: