חידושי הרי"מ על שבועות מ.

אמר ר"א בטענו בדינר מטבעות. ופי' רש"י ז"ל מאחר שתבעו דינר זהב טבוע לא משקל שוב כל המטבעות ממין הטענה כו'. ובתוס' הרבו לתמוה הא בשתי כסף איירי מטבע ואע"פ כן לא הוי ממין הטענה ועוד הלשון בדינר מטבעות לא משמע כן דהוי ליה למימר דינר מטבע ועוד הרבה קושיות עיין שם:

ולענ"ד נראה בפשיטות למאי דאמר בש"ס ריש פרק הזהב דדהבא פירי לגבי כספא ואמר התם דרב אוזיף דינרין כו' ומשני דינרין הוי ליה אבל בלאו הכי אסור ללות דינר זהב בדינר זהב כמו סאה בסאה דאם יתיקר הוי רבית וע"ש בתוס' דבילדותיה דהוי סבר דדהבא טבעא וכספא פירי אסור ללות דינר כסף בדינר כסף מה"ט ואף דאמר התם לגבי נפשיה כו' מ"מ למסקנא האי דהוי פירי הוא דאייקר ע"ש. וא"כ י"ל בפשיטות דשמואל סבר כדקיי"ל התם דהבא פירי ולכך בתובעו שהלוהו דינר זהב ע"כ לא הי' הכוונה שישלם לו דינר זהב דוקא דאסור כנ"ל רק שישלם לו מטבע כמו שהי' שוה בשעת הלואה דינר זהב וממילא אמרינן דשוה קאמר ולא דוקא. ומשני בשטענו בדינר מטבע היינו דגם בסתם שתבעו דינר זהב ממילא אינו תבעו רק בעד הדינר מטבע שיתן לו מטבע כמה שהי' שוה אז הד"ז וממילא כל המטבעות מין אחד הוא בכלל התביעה. אבל במתני' שתי כסף שפיר אף שתובעו מטבע הוי דוקא דכסף דטיבעא הוא ומותר ללות כנ"ל וצריך לשלם מטבע כסף שהלוהו הוי דוקא כנ"ל. דבשלמא תובעו משקל זהב אף דהוי סאה בסאה מ"מ צריך לשלם ג"כ משקל זהב ואף שנתיקר משלם לו משקל קטן זהב כמו שהי' שוה אז משקל שהלוהו והוי שפיר דוקא ובמודה מטבע כסף אינו מין הטענה. אבל הלוהו דינר זהב דאם נתיקר הדינר זהב לגבי כסף אי אפשר שישלם לו דינר הב ומטבע פחותה ליכא ובודאי דהדין שישלם לו כסף ומטבעות אחרים כמו שהי' שוה אז הדינר זהב דאין לומר שישלם לו משקל זהב דהא דינו בבע"ח בזוזי ולא שוה כסף והוי שפיר שוה ואפשר לומר דמוקי לה באמת בנתיקר הזהב וממילא טענו רק בדינר מטבעות או דאף בלא נתיקר מ"מ כיון שאם יתיקר הוא כנ"ל שוב ממילא הוי הטענה רק שוה דהא הלוהו כן משא"כ בכסף הוי שפיר בסתם דוקא כו' כיון דצריך לשלם אותו מטבע כסף שהלוהו. ומיושב גם כן מה דאמר קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא דהא בעי למימר התם דנחושת פירי לגבי דהבא עיין שם. וא"כ לא יוכל לשלם לו בפרוטות כיון שהלוהו דינר זהב אף שיתייקר ואינו יכול ליתן דינר זהב יצטרך ליתן כסף ולא פרוטות וא"כ שוב הוי לענין זה דוקא שאין הפרוטות בכלל כיון שתבעו דינר זהב וס"ד דאינו מין הטענה דלא הוי שוה בטענו דינר מטבע רק נגד כסף כנ"ל וקמ"ל כיון דסגי פרוטה כדאמר פרק הזהב שפיר יוכל ליתן לו גם פרוטות והוי מין הטענה כנ"ל. ומיושבים כל קושיות התוס' כנ"ל:

גם מיושב דקשה למה שינה התנא במשנה דאתחיל בב' כסף ותני בזה דינר זהב ולתוספ' הוי ליה למינקט גם בכסף האי דינא שנותנו להחליף וג"כ יהי' מוכח דפרוטה בכלל מטבע ולמ"ש אתי שפיר דנקיט דוקא דינר זהב כנ"ל. ויש ליישב ג"כ כגירסא שכתבו תוס' דבכל הספרים גבי דינר זהב זהוב לי בידך גרסינן פטור ומוכח דלא כרש"י עיין שם. ולמ"ש י"ל דכיון דאמר זהוב בפירוש והיינו שעדיין יש לו בידו דינר זהב דוקא וע"כ דהי' לו דינר זהב בשעת הלואה דכה"ג מותר להלות דינרין בדינרין וכדומה ושפיר הוי דוקא אף שהוא דינר זהב' מטבע כיון שתובע שחייב עדיין לשלם לו דינרי זהב דוקא שוב אינו ממין הטענה כנ"ל. אך תוס' הקשו שפיר על רש"י ז"ל שגורס חייב והוכיחו דאינו מפרש כנ"ל. אבל בש"ס שפיר י"ל כנ"ל:

אך אי נימא כנ"ל קשה מה פריך אח"כ מהא דדינר זהב זהוב הא סתמא שוה קאמר כו' הא גם לשמואל שפיר בדינר זהב בסתם שוה הוא כנ"ל כיון שהוא מטבע כנ"ל. ולמ"ש דאיירי בנתיקר הזהב אתי שפיר כנ"ל. או דדייק כיון דתני זהוב ע"כ בגווני דמותר להלוות דינרין בדינרין או בפקדון כמ"ש שעדיין צריך לשלם לו דינר זהב ואעפ"כ דוקא דאמר זהוב הא לאו הכי סתמא שוה ואמאי הא כהאי גוונא לשמואל דוקא קאמר כמו בכסף ומוכח דגם כסף סתמא שוה ומשני הא קמ"ל כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דאפשר אף דבע"ח דינו בזוזי מ"מ אין צריך ליתן לו דוקא אותו מטבע שהלוהו רק מטבע היוצא ולא שוה כסף. וא"כ גם לשמואל דדוקא קאמר בהלואה מ"מ ניהו שהלוהו שתי כסף מ"מ החיוב עליו איזה מטבע שירצה ושוב במודה במטבע הוי מין הטענה נגד החיוב דהא לפי טענתו ג"כ מחויב רק איזה מטבע דבשלמא לענין מודה שאר שוה כסף הוי אין מין הטענה דלפי טענתו שהלוהו מעות החיוב תשלומין ג"כ מעות מה שאין כן מודה מטבע כנ"ל. ואף שמסתעף החיוב מהלואת כסף ובהודאה מסתעף מחיוב נחשת מ"מ הא מבואר ברמב"ם ז"ל כשתבע מאה מהלואה ומודה בנזק או פקדון הוי מין הטענה ולא אזלינן ממה שיוצא החיוב עיין שם. אך זה בהלואה אבל בפקדון לא שייך הנ"ל ושפיר גם מטבע אחרת אינו מין הטענה:

וי"ל דהא דאמר שמואל מי סברת שוה דוקא קתני היינו מי סברת דמתניתין בהלואה דשוה הוא רק דוקא קתני היינו בפקדון דקאי אב' כסף דקרא כי יתן כו' דאיירי בפקדון וכאן דפריך מדינר זהב משני בדינר מטבע היינו דזה איירי בהלואה ושפיר כיון דפרוטה בכלל מטבע הוי מין הטענה כיון דיכול ליתן איזה מטבע שירצה כנ"ל. והא דפריך מדינר זהב זהוב היינו ג"כ כנ"ל מדתני זהוב משמע דבפקדון איירי שעדיין בפקדון כמ"ש הר"ן ז"ל ושוב למה ליה לפרש זהוב ומשני דקמ"ל באמת אף שלא פירש הוי כמפרש זהוב. ותני זהוב לאשמעינן דבפקדון איירי כנ"ל:

והי' מיושבים בזה הפוסקים לדידן דשוה קאמר והא קי"ל כשמואל בדינר ולמ"ש אתי שפיר דגם לשמואל כן בהלואה כנ"ל. ולשיטת התוס' צ"ל דצריך בהלואה ג"כ לשלם לו דוקא אותו מטבע עצמו שהלוהו והוי שפיר לענין שאר מטבעות ג"כ דוקא כנ"ל. וכן נראה דכמו בהלוה מטבע ונפסל דאמר בש"ס דנותן לו אותו מטבע ממילא ע"כ החיוב על אותו מטבע אף בלא נפסל וצריך לשלם לו כנ"ל. רק אי לית ליה הוא מטעם שוה כסף:

שם שהכל דין מטבע אחת. ופירש"י שגם הקטנה היינו פרוטה יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה והניחו תוס' בתימה הא מרישא שמעינן ההודאה בשוה פרוטה כו'. ויש ליישב דלמאן דאמר פרק הזהב דנחושת פירי הוי וכשלוה פרוטות הוי כסאה בסאה והדין הוא דאם הוקרו וקיימו ו' באיסר נחושת הוא דהוקר כדאמר פרק קמא דקדושין ואינו נותן לו רק כמו שהי' עומד אז ואם הוזל נותן לו מה שהלוהו כדקי"ל גם במטבע ונפסל. וא"כ מיד אחר שהלוהו פרוטה נעשה החוב שוה פחות מפרוטה דבכסף או שאר דבר כמו שיכול ליזול כן יכול לייקר מה שאין כן בזה קרוב להפסד כו' וספק הזה שוה דבר מה והוי שוב פחות משוה פרוטה. וקמ"ל דמ"מ חייב שבועה כיון דעכשיו לא הוזל ועדיין שוה פרוטה ולא שמעינן מרישא דאיירי בפיקדון ושפיר הפרוטה שוה פרוטה דגם אם נתייקר צריך להחזירה מה שאין כן בהלואה. ולכך קמ"ל כאן דהא שוה קאמר ואיירי בהלואה וקמ"ל דמ"מ חייב בהודאת פרוטה כנ"ל:

או י"ל כמ"ש לעיל דמה ששוה מחמת הצורה הוי כשטרות וא"כ בהודאה פרוטה מטבע ס"ד דבצרה לה שיעור פרוטה דגוף השוה כסף בלא הצורה אין כאן פרוטה וקמ"ל דמ"מ חייב. דמרישא לא שמעינן דה"א הודאה שוה פרוטה כמו שש"פ מכסף היינו ח' באיסר כו' ואשמעינן כאן דאיירי במטבע דמ"מ חייב כנ"ל:

תוס' אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא [טענו] (כפר) אלא בפרוטה חייב כו' דכתיב לא יקום כו'. ותמהו הא לענין שיעבוד קרקע ושטרות דג"כ אמעוט מקרא דכי יתן כו' דכ' במודה מקצת ואעפ"כ ילפינן גם שבועת עד אחד ולמה לא יהי' שוין גם לענין ב' כסף ותירצו דשמואל לטעמיה דמחייב בכפירת פרוטה כו' עיין שם. ולכאורה אינו מובן דהא גם לשמואל זה ב' דברים שמתחייב בכפירת פרוטה והודאה שוה פרוטה מ"מ גזירת הכתוב דהטענה יהי' ב' כסף ולא סגי בב' פרוטות אף שיש בו די כפירה והודאם ואם כן לענין הטענה שפיר יש ללמוד דגם בעד אחד ליבעי טענה ב' כסף. אולם בכתובות פ"ז פירשו תוס' יותר דע"כ לא ישוה שבועת עד אחד למ"מ לשמואל דאי נימא בעד א' דבעי טענה ב' כסף ע"כ תהי' הכפירה ב' כסף דאינו רק כפירה ושוב לא דמי ג"כ למ"מ דסגי כפירה פרוטה ולכך אמרינן להיפך שישוה לזה שיהי' סגי כפירת פרוטה וממילא גם טענה פרוטה והקשו עוד שם דעדיין קשה דיהי' שוה שיהי' הטענה ב' כסף ועד יעיד על פרוטה והוי דומה ממש למודה במקצת שהטענה ב' כסף והכפירה שנשבעין עליה הוי פרוטה וכן בזה יהי' מה שהשבועה עלי' היינו העדאת העד על פרוטה ומ"מ ליבעי הטענה ב' כסף עיין שם שהניחו בקושיא:

ונראה לומר דהא גם לשמואל דאינו צריך הכפירה ב' כסף רק הטענה מ"מ הא ודאי דאם עדים מעידים שאינו חייב ב' כסף היינו פרוטה פחות יודעין עכ"פ ודאי דבצרה לה טענה ואף שנשאר עדיין הודאת שוה פרוטה וכפירת ש"פ דסגי לשמואל מכל מקום גם טענה ב' כסף לא מיקרי כיון דאנו יודעין שמשקר וצריך טענה שיהי' הספק על כל הב' כסף. והנה כשאין עדים ואנו מסופקין ג"כ אי טוען השקר על הב' כסף ולא הוי טענה כלל מ"מ חייב הלה שבועה דכיון שאמרה תורה דמודה מקצת חייב שבועה ע"כ דאומדנא זו במה שמודה קצת מורה על המותר שחייב להטיל עליו שבועה לברר דבריו וא"כ שפיר ראיה זו יש על כל הב' כסף שטוען זה ולא שייך לומר שלא משקר ואין כאן טענה ב' כסף ואין זה חיוב שבועה דהא ראי' זו שמודה זה מקצת מחייבתו שבועה על כל מה שכופר וראי' זו הוא על כל הב' כסף ועל כל מה שטוען יותר דהוי טענה לחייב שבועה כנ"ל. אבל גבי שבועת עד אחד דהראי' להשביע אינו רק מחמת עדות העד וא"כ איך נימא שצריך שיהי' הטענה ב' כסף והעד יעיד על פרוטה והוא יכפור הכל כנ"ל הא א"כ אין כאן טענה כלל מב' כסף דהא הלוה טוען שמשקר במה שטוען ב"כ ואין חיוב שבועה כלל. ובזה לענין הטענה דב' כסף אין לנו שום ראי' שיהי' טענה להשביעו דהעד אינו מעיד רק על פרוטה ובלא העד אין כאן ראי' לטענת התובע דבשלמא מודה מקצת הראי' על כל הטענה ושפיר מהני הטענה ב' כסף להשביע משא"כ בעד אחד אם אינו מעיד רק על פרוטה כיון שאם היו יודעין שמשקר על השאר לא הי' חייב שבועה וא"כ גם שכשאין מסופקין על הטענה מן המותר אין לנו ראי' על הטענה אשר תחייב שבועה. וע"כ לא יחייב רק אם יעיד על כל הב' כסף ושוב לא יהי' דומה לשבועת מודה מקצת דסגי בכפירת פרוטה לשמואל ולכך גם בפרוטה מחייב שבועה כנ"ל. רק לרב קשה ועיין מ"ש לעיל ליישב בפשיטות. דהטעם דסבר רב כפירה ב' כסף ולמה באמת הא בכל מקום פרוטה חשוב ממון רק הטעם דדוקא וודאי ממון הוי בפרוטה אבל ספק ממון שאנו מסופקין האמת עם מי לענין להשביע שפיר אמרה תורה דוקא ב' כסף משביעין דהספק של ב' כסף הוי כפרוטה בכל מקום כנ"ל. אבל בעד אחד דכל זמן שאינו נשבע נגדו הוי כשנים כמו שכתבו תוס' דילפינן מלכל עון כו' דלשבועה כב' שפיר גם על פרוטה משביעין דכל זמן שלא נשבע הוי ודאי ממון דגם ש"פ חשוב ממון וצריך שבועה כדי לפטור ואינו חלוק כלל מבכל מקום כנ"ל. וממילא לענין שומרין י"ל שפיר דבעינן כפירה ב' כסף ולא קשה מה שהקשו כיון דמחייב אכפירה לחוד הוי כעד אחד. ולמ"ש אתי שפיר דהוי כשבועת מודה מקצת דגם בזה אינו רק ספק ממון ולא סגי בפחות מב' כסף כנ"ל:

עוד י"ל כיון דאמר כל שב' מחייבין ממון כו' ובקרקעות דקי"ל בחזקת בעלים עומדת וא"כ לא הוי שנים מוציאין כלל ממון דאם הי' ב' הי' זה מוחזק והי' עדותם רק להחזיק וכיון דילפינן מלא יקום כו' דאותו עדותם שב' היו מחייבין ונאמנין להוציא מהני עד אחד להוציא שבועה ולכך ליתא בקרקע להאי כללא כנ"ל וכן עבדים דגודרות אין להם חזקה. מה שאין כן לענין ב' כסף שפיר ילפינן מלא יקום דגם בפרוטה מחייב דכל שב' כו'. דע"כ מחייבין דוקא דהא ליטול אין נשבעין כו':

גם הי' אפשר לומר כיון דאמרינן היכא דאחד קם לשבועה דהוי כב' כל זמן שלא נשבע נגדו כמו שכתבו תוס' וא"כ בקרקע אי נימא דאחד יהי' חייב מחייב שבועה והוי כב' כל שלא נשבע ובחזקת בעלים עומדות וא"כ לעולם יהי' השבועה ליטול ומה"ת אין נשבע ונוטל ולא צריך למעט קרקע רק מודה במקצת דשם השבועה לפטור דעל הכפירה בחזקת המחזיק קיימי מה שאין כן בעד אחד אי אפשר לומר דקם לשבועה ושוב הוי כב' קודם השבועה ובחזקת התובע ושוב אין כאן שבועה כנ"ל. והי' מיושב בזה קושית תוס' ריש בבא מציעא דפריך למה צריך קרא למעוטי קרקע כו' והקשו דצריך בעד אחד עיין שם ולהנ"ל אתי שפיר. אך יש לדחות דמ"מ כיון דאחר שנשבע הוי לפטור דאז בחזקתו קאי י"ל דמיקרי נשבע ונפטר. ועוד דכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים לאו ברשותיה קאי בקרקע כדאמר במסותא פרק קמא דבבא מציעא וממילא כיון שיכול הלה להחזיק בשבועה אף דהוי כשנים מ"מ מיקרי אינו יכול להוציאו כו' ולא הוי נשבע ונוטל כנ"ל. ואינו מוכרח כיון דאמר פרק שבועת העדות דחשוב גורם לממון משביע ע"א דרוב בני אדם אין נשבעין לשקר עיין שם. וא"כ העד המעיד שהקרקע של המערער אינו מעיד שחייב המחזיק שבועה כלל דלדבריו זה נקרא מוחזק דיכול להוציאו דודאי לא ישבע לשקר והוי ליטול. אך א"כ גם מודה מקצת לא הי' צריך וע"כ כיון דאחר השבועה בחזקתו הוי לפטור דקרינן בי' ולקח כו' ולא ישלם דאחר השבועה יפטור ואינו משלם כנ"ל:

ויש ליישב בזה ריש בבא מציעא דפריך כל קרקע הילך הוא ע"ש ותמוה מה ס"ד דלא ידע דאיצטריך לכפירת קרקע. ולמ"ש אתי שפיר דלס"ד כנ"ל דבכפירת קרקע לא צריך קרא דלדברי התובע הוי הוא מוחזק דבחזקתו קיימי ויכול להוציאו אם יהי' שבועה דלא ישבע שקר ושוב לדבריו הוי ליטול ואי אפשר שיתחייב שבועה בקרקע. וע"כ קרא אתי להודה בקרקע וכפר מטלטלין דבזה לא שייך כנ"ל ופריך שפיר דהילך הוא. ומשני דגם בכפר קרקע מיקרי לפטור כנ"ל או חפר בורות כו' דדמי קרקע הוי לפטור כנ"ל:

שם אבל טענת מלוה ועד אחד כו'. ודייק הרי"ן מגא"ש ור"א ז"ל דבטענת ספק אין משביעין ע"פ עד מדקאמר טענת מלוה כו' ודחה הר"ן ז"ל ושאר פוסקים דכללא כייל כל שב' מחייבין ממון כו'. ובירוש' פריך והרי קרקע וקנס שני' הוא שאין נשבעין כו' ופי' דאין הכלל רק על מין דשייך בי' שבועה עיין שם. ולהפוסקים הנ"ל י"ל גם כן דכיון דשלא בטענה אין נשבעין בכל מקום אינו נכלל בהא דכל מקום כו' כמו בקרקע רק דייק הר"ן ז"ל מדלא פריך ירושלמי מטענת ספק ג"כ. ולהפוסקים דמשביעין בטענת ספק קשה באמת למה נקיט טענת מלוה כו'. וי"ל דהכא לרב ושמואל דלא סברו מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקשה קושית תוס' פרק השואל צ"ח דאיך יתחייב שבועה במודה במקצת ליהמן במיגו דאיני יודע ותירצו דאינו עושה עצמו ברצון מסופק עיין שם דמשמע דוקא בתובע טוען ברי שייך זה אבל כשגם התובע א"י י"ל דאינו צריך שבועה נגד העד גם כשמכחישו דאית לי' מיגו דא"י והי' פטור ולא שייך אינו עושה ברצון כיון שגם התובע א"י. ולכך צריך לרב ושמואל טענת מלוה והעדאת עד א'. מה שאין כן לדידן דקי"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם אין לו מיגו דאיני יודע דיתחייב לשלם ושפיר אף בטענת ספק משביעין כנ"ל. והרי"ן מגא"ש לטעמי' דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ולא שייך לומר כנ"ל דגם לרב ושמואל לא מהני המיגו לפטור וע"כ דמצד עצמו אין משביעין בספק. אבל לדידן י"ל כנ"ל:

עוד י"ל דעת הרי"ן מגא"ש ור"א ז"ל מה שהקשו מהאי כללא דכל שב' מחייבין ממון כו' דמוכח דאף בטענת ספק משביעין דהנה יש להקשות דהא זה פירושא דקרא דלא יקום כו' לכל עון הוא דאינו קם כו' היינו היכא שאם הי' ב' הי' קם לממון והא גם שנים היכא דהוי עדות שא"א י"ל לא מהני מה"ת בממון ולהש"ך ז"ל גם מדרבנן לא מהני וא"כ הא עד א' אינו בהזמה כלל כדאמר ריש ב"מ ואף מלקות כתב רמב"ן במלחמות פרק מרובה דלא מחייב ע"ש וא"כ הא שנים כמו זה לא הי' מהני כלל ולא הי' מחייבין ממון היכא שאי"ל ולמה יחייב א' שבועה ואף דאם הי' ב' הי' יכול להזימם מ"מ כיון דכשאאי"ל לא מהני וא' ממילא א"י להזימו וכמו שאם א"י החקירות דלא מחייב שבועה מה"ת דאינו ראוי להצטרף לחייב ממון וכ"כ ריב"ש להדיא דלא מחייב שבועה בא"י החקירות מה"ת וכשאר פסול וא"כ מה חילוק בין יודע החקירות או א"י דב"כ וב"כ אינו ראוי להזמה לחיוב שבועה. וע"כ צ"ל כיון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו של זה היום וזה למחר וא"צ שיגידו כא' וא"כ שפיר זה העד ראוי להזמה אם אח"כ יבא עוד א' ויעיד ויהי' חיוב ממון ויהי' חל הזמה עליו הוי שפיר עדותו גם עתה יכול להזימו כיון שאפשר בהזמה כמ"ש תוס' סנהדרין פ"ח ע"ש. ולכך מהני לחייב שבועה וא"ש דדייק כל שב' מחייבין ממון כו' דמטעם זה מחייב שבועה משום שראוי להצטרף לחיוב ממון:

ובזה נתיישב לי הש"ס סנהדרין ל' דאמר טעמא דר"נ דעד א' כי אתי לממונא קאתי ופירש"י להצטרף לחייב ממון עם עוד אחר ע"ש ותמוה מנא לי' דאתי לממון כיון שאינו מעיד עכשיו אלא הוא ודאי הסברא דלשבועה אתי כדסבר אידך מ"ד שם. ולמ"ש מיושב דאי אפשר כלל שיתחייב שבועה רק משום דאתי לממון ויועיל להצטרף לחייב דאם יהי' הדין דאינו מצטרף א"כ אינו מחייב שבועה כלל כנ"ל וא"כ כיון דאתי לשבועה ע"כ לממון אתי להצטרף כנ"ל:

ומיושב ג"כ דקשה הא אמר פ"ב דב"ק בג' כתי עדים בהזמה דמצי למימר מי ידעינן דאתי כת הב' אנן לחייבו פלגא נזקא אתינא ע"ש. וא"כ גם בשומעין דבריו של זה היום כו' קשה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו דמצי ראשון לומר מי ידענא דאתי הב' אנא לחייבו שבועה אתינא וכיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו בטל מה"ת והתם מדאורייתא פליגי ע"ש. ולמ"ש מיושב דכיון דע"כ אתא עכ"פ לחייבו שבועה ותלי' הא בהא וע"כ הי' עדותו שיצטרף כשיבא עוד אחד לחייבו ממון ומועיל שפיר ההזמה ויכול להזימו ומועיל העדותו כנ"ל:

אמנם לכאורה בקרקעות דלא מחייב שבועה למה יועיל שומעין דבריו כו' הא עדות שאי אתה יכול להזימו דמי ידענא דאתי הב' וכאן לא בא לחייב שבועה דנימא כנ"ל. אך זה טעות דאדרבה כיון שאינו מחייב שבועה שוב ע"כ אתי רק להצטרף לממון דאל"ה למאי אתי דדוקא התם דשייך לחייבו פלגא נזקא כנ"ל ושפיר מועיל. אמנם בטענת ספק עכשיו דתיקון היסת ואין משביעין בטענת ס' היסת ובהוגד לי כשמעיד הוי טענת ברי עכ"פ לענין היסת לרוב הפ' א"כ שוב י"ל דלא מצטרפי כלל דאאי"ל שיכול לומר לחייבו היסת קאתינא כיון שהתובע טוען ספק ולזה אין צורך שיהי' ראוי להצטרף לממון ולא ידענא דאתי הב' והוי עדות שאי אתה יכול להזימו וממילא אין כאן כלל כל שב' מחייבין ממון דהא ב' אינו מחייבין ג"כ היכא שאי אתה יכול להזימו ושפיר אינו סותר הכלל דכל שב' כו' ושפיר אין נשבעין שבועה דאורייתא שלא בטענה דדוקא לענין היסת הוי כברי אבל אינו עושה ב' פעולות להיות ברי ע"י העד וגם שיחייב שבועה וכמו שכ' הפוסקים גבי עד מסייע כו'. וא"ש אף אי נימא דגם בימי המשנה הי' היסת כדעת רש"י ז"ל:

אך לכאורה יש לדחות דממ"נ אי צריך בהוגד לי לענין היסת שיהי' ברי עד כשר דוקא המעיד בב"ד א"כ עדיין שייך כנ"ל דאי לא אתי לממון להצטרף והוי עדות שאי אתה יכול להזימו גם היסת לא מחייב דלא הוי ברי ושוב יכול להזימו ואי לא בעי עד כשר רק הוגד לי ג"כ לא יכול לומר שלא בא להצטרף דא"כ למה העיד בב"ד הי' לו להגיד לבע"ד ויטעון הוגד לי וע"כ להצטרף אתי ואינו מוכרח:

גם י"ל דעכשיו דמדרבנן כשר לרוב הפוסקים עדות שאי אתה יכול להזימו בממון ואם כן לענין היסת שמדרבנן ודאי כשר וא"כ שפיר יכול לומר שלא בא להצטרף דלא תלי' בהא דגם אם לא בא לממון כשר ממילא מדרבנן שומעין דבריו ומחייב שפיר היסת ואעפ"כ לא מהני מדאורייתא ואין כאן שבועת התורה בטענת ספק, ולא הוי כל שב' מחייבין ממון מה"ת כנ"ל. דמה"ת בטל עכשיו שמועיל מדרבנן עדות שאי אתה יכול להזימו ושוב אי"ל ולא מהני מה"ת כנ"ל:

ויש לישב ג"כ מה שהקשו מהרי"ף ז"ל גבי גזילה שכ' דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף בטענת ספק ע"ש בר"ן ז"ל. ולמ"ש י"ל להיפוך דבגזילות וחבלות דאמר בש"ס דגם מדרבנן צריך דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימו וא"כ שוב הוי שפיר יכול להזימו דע"כ אתי להצטרף דאל"ה אינו מועיל אף מדרבנן ואינו עד כשר ותלי' הא בהא ושוב ע"כ אתי להצטרף והוי יכול להזימו ומהני מה"ת ושוב כל שב' כו' ומחייב אף בטענת ספק כנ"ל. משא"כ בשאר ממון כנ"ל. או די"ל דסברי דבגזלנות אין משביעין כלל היסת כדעת קצת פוסקים בבעה"ת דאחזוקי בגזלנא לא מחזקינן וא"כ שוב לא שייך כנ"ל ומהני מה"ת ושייך כל שב' כו':

גם י"ל טעמא משום ברי ושמא דלהחזיק ברי עדיף וממילא אינו מחייב שבועה בטענת ספק. והיכא דהשמא טוב דלא אמרינן ברי עדיף גם לר"ה ור"י י"ל דמודים דמשביעין ולכך הרי"ף ז"ל דכתב אית לי חד סהדא דשקלת דלא באנפאי כו' דהשמא טוב י"ל דמודים כנ"ל. אך לשונם לא משמע כן:

גם י"ל בפשיטות דהא בא"י אם הלויתני חייב לצאת י"ש כדאמר סוף ב"ק וא"כ בטענו ספק אם הי' זה משלם לו ולא נשבע וחוזר ותובעו הי' חייב להחזיר לו לצאת ידי שמים דעכ"פ הוי איני יודע אם נתחייבתי וודאי דאין עד פוטר מחיוב דלצאת ידי שמים דלא מצינו לממון וא"כ לא מיבעי' אי נימא דמהני תפיסה בחיוב לצאת ידי שמים א"כ הא זה תפוס ועומד. רק גם להש"ך ז"ל וכן האמת דלא מהני תפיסה באיני יודע אם נתחייבתי מ"מ כיון דמחויב לשלם א"כ גם עכשיו לצאת ידי שמים אינו רשאי ליקח ממנו ומחויב שלא ליקח ואיך יתחייב שבועה הא גם אם לא נשבע אינו רשאי ליקח ממנו. ולכך שם בעובדא דהרי"ף ז"ל בגזילה ופקדון שפיר משביעין דאם יחזיר לו חפץ שלו ודאי רשאי ליקח רק בתשלומין שייך כנ"ל. אך אינו נראה דעד א' כל זמן שאינו נשבע נגדו להכחישו הוי כב' וא"כ גם לצאת ידי שמים פטור אף שאינו יודע וכמו שהי' ב' מעידים לפטרו דכיון שאין זה נשבע הוי הא' כב' כנ"ל. אך י"ל דשמואל לטעמי' דלא סבר מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא אמרינן דהוי כב' כנ"ל רק התורה חייבה שבועה כשיכול וי"ל דשייך כנ"ל דמחויב לצאת ידי שמים שלא ליקח ולכך נקיט טענת מלוה ועד א' משא"כ למאי דקי"ל שפיר משביעין בספק דלא שייך כנ"ל דפוטרו גם י"ל לאביי דחשיד אממון חשוד אשבועה רק משום ס' מלוה משביעין וכ' הפ' משום דאם האמת שיש לו ספק מלוה חייב דהוי א"י אם פרעתיך וא"כ בשניהם טוענין ספק דקי"ל דפטור גם באיני יודע אם פרעתיך וא"כ לכך אין משביעין בספק ע"פ העד דמיגו דחשיד כו' ואי ס' מלוה ישינה הא באמת פטור כיון שגם זה מסופק אך י"ל לדידן אם באמת מסופק כיון שיש עד שוב הוי מתוך שאין יכול לישבע משלם. ואינו מוכרח. וי"ל ג"כ דלשמואל דלא סבר משאיל"מ א"כ לא שייך להשביע בספק דמיגו דחשיד כו' ואי ס' מלוה באמת פטור ונקיט שפיר טענת מלוה אבל לדידן שייך גם בזה ספק מלוה כנ"ל:

הנה תרומת הדשן בתשובה הקשה אהאי כללא דכל שב' מחייבין ממון כו' והא ב' מחייבין ממון אף שעד א' מכחישם ועד א' אינו מחייב שבועה כשעד א' מכחישו דאוקי חד להדי חד ע"ש שרצה להוכיח לענין עד מסייע כו'. ולע"ד י"ל בפשיטות דהא לא שייך כל שב' רק שני עדים כמו זה העד שאם הי' עוד א' הי' מחייבין ממון. ואם הי' הדין דעדות מיוחדת היינו זה מחלון זה כו' שאין א' מעיד על חבירו לא הי' מהני בדיני ממונות ודאי דלא הי' עד אחד מחייב שבועה דכיון שאינו מעיד רק על עצמו שראה שלוה אינו ראוי להצטרף דגם אם יהי' עוד עד על עצמו לא יחייבו ממון. דודאי לא שייך לומר בעד אחד כל שב' כו' שמעידין כל אחד על חבירו כיון דאין העד א' מעיד רק על עצמו שראה. ורק משום דקי"ל ריש מכות דעדות מיוחדת כשר בממון ע"ש ולכך שפיר מחייב שבועה אחד שמעיד על עצמו כנ"ל וא"כ לא קשה כלל דהא נראה בעדות מיוחדת זה מחלון זה וא' מכחישו שהי' עמו ולא ראה ודאי דאוקי חד כו' והוי הכחשה דלא נשאר כ"א עד אחד דכיון דאותו העד אינו מכחיש שניהם רק זה העד לבדו לא שייך אין דבריו של א' במקום שנים דאין א' מעיד על חבירו וכמבואר בש"ס ותוס' פרק מרובה דאסהידו תרי בחד ע"ש דשנים נאמנים נגד הא' וממילא דבעד א' נגדו הוי הכחשה כנ"ל וא"כ לא קשה קושית ת"ה הנ"ל דשפיר כל שב' הדומים לעד זה מחייבין ממון היינו בעדות מיוחדת שראוי זה להצטרף שפיר אחד מחייב שבועה וכשא' מכחיש ג' ב' לא הי' מחייבין ממון כלל כה"ג כיון שמעיד רק על עצמו כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה והודה לו בשעורין תמהו מנ"ל לרבה ב"ל דפטור מדמי שעורין כיון דלר"ג ע"כ חייב דלמא לא פליגי רבנן רק לפטור משבועה דאיכא קרא ותירצו דפטור משמע ליה לגמרי א"נ דאף ר"ג מודה דפטור משעורין ואעפ"כ חשיב הודאה לחייב שבועה כו'. ותירוץ הראשון תמוה חדא דהא במשנה דתני מקודם ב' כסף כו' פטור דלמאי דקי"ל כרב שוה קאמר ופטור משום חסרה לה טענה וא"כ חייב בפרוטה ותני פטור דהיינו משבועה. ואי נימא דרב"נ סבר כשמואל דדוקא קאמר א"כ קשה לא הי' לנו לפסוק כרבה ב"נ למאי דקי"ל כרב דשוב מוכח דמתני' פטור היינו לענין שבועה. וי"ל דתוס' סברי כהפוסקים דבפלוגתא דשוה פסקינן באמת כשמואל דדוקא קאמר ופטור באמת במתני' גם מהפרוטה והי' מיושב בזה ספר אגודה ומרדכי שכ' דמשמע פרק המניח דפטור גם משעורין ע"ש ותמוה דאין חולק ובהדיא איתא כן ומה צורך למשמעות. ולמ"ש א"ש דהי' אפשר למאי דקי"ל כרב אין הלכה כרב"נ ופטור רק משבועה ודייקו מסתמא דש"ס דהלכתא הכי. אך הא תני במשנה מנה לאבא כו' ג"כ פטור. אך בזה מפרש שהוא כמשיב אבידה והיינו לענין שבועה. אך בהודה בכלים וכפר בקרקע תני ג"כ פטור וצ"ל דהיכא דליכא למטעי תני פטור ושבועה לחוד משא"כ בשעורין דאיכא למטעי לא הוי ליה למתני פטור אי לאו דפטור לגמרי וכן חילקו תוס' בכמה דוכתי. אך קשה א"כ מה קאמר בש"ס הכא לימא מסייע ליה טענו חטין כו' טעמא כו' הא חטין ושעורין והודה בא' חייב כו' ומה קושיא הא כיון דתני פטור דהיינו גם משעורין הא חטין ושעורין כו' הי' חייב בשעורין אבל שבועה שפיר פטור ואין הוכחה כלל. וי"ל דלהאי תירוצא י"ל דטעמא דרב"נ באמת מזה דסבר טענו חטין ושעורין כו' ג"כ פטור משבועה וקשה למה תני פלוגתייהו בטענו חטין והודה לו בשעורין ולא סבר להודיעך כחו דר"ג ולכך הוכיח דפטור לגמרי אף משעורין וש"ס הכא לא ס"ל הכי רק דפלוגתייהו לענין שבועה ופריך כנ"ל והיינו שכ' תוס' משמע לרב"נ דפטור לגמרי כו' אבל ש"ס הכא לא סבר כן ומיושב מה שסמכו תוס' קושייתם כאן דמייתי הפלוגתא רק לקושיא ואין זה מקומו כלל. ולמ"ש מיושב דהוקשו רק מקושיית הש"ס דע"כ מוקי עיקר פלוגתי' רק בשבועה כנ"ל:

ותירוץ הב' שכתבו דר"ג מודה דפטור משעורין ואעפ"כ הוי הודאה לחייב שבועה לכאורה אינו מובן כלל דאי פטור ע"כ מטעם הודאה או מחילה כמ"ש תוס' ב"ק וא"כ הוי כמודה חמשים לויתי ממך אבל מחלת אותם לי דודאי אין כאן הודאה מקצת. ולשיטת מהרש"ל א"ש שפי' דהמחילה הוא כשזה משיבו שעורין. והתובע אינו חוזר ואומר גם שעורין אתה חייב לי בזה נראה שמוחל לו ע"ש. וא"כ כמו דלענין יצאה הודאה מפיו לפטור אף שמתחייב אח"כ פטור דדיינין על שעת ההודאה כמו כן להיפוך אם מודה מקצת ואח"כ מחל לו התובע אותו המקצת מ"מ חייב שבועה על השאר דבשעת הודאה נתחייב כבר. וכן כאן כיון שהמחילה אחר ההודאה כבר נתחייב שבועה בשעת הודאה. רק לרבנן פטור משום דעכ"פ לא הי' מין הטענה לענין שבועה משא"כ לר"ג כנ"ל. וזה מוכרח שגם לרבנן קשה למה ליה קרא למעוטי כשאינו מין הטענה הא אין כאן הודאה כיון דפטור וע"כ כנ"ל:

או י"ל דפלוגתייהו היכא שבאמת חוזר התובע ואומר גם שעורין דחייב בשעורין ואעפ"כ פטור משום קדמה הודאה לתביעה והיינו לרבנן דבעי הודאה מין הטענה וא"כ קדמה הודאה לתביעת שעורין אבל לר"ג כיון שהי' ההודאה אחר תביעת חטין שפיר חייב שבועה דכיון שתבעו אח"כ שעורין חייב בשעורין כנ"ל:

או י"ל כמ"ש סמ"ע סימן פ"ח די"ל דאין זה ודאי שמחל לו במה שתבעו חטין רק מספק א"י להוציא שעורין. וא"כ לענין שבועה י"ל דסבר ר"ג שפיר חייב מספק שמא לא מחל וחשוב הודאה דאין חזקת ממון לענין זה:

עוד נראה ליישב קושית תוס' דהנה רא"ש ז"ל ב"ק תמה מה סברא הוא זו שמחל מדלא תבעו שעורין הא כמה פעמים שיש לאדם כמה תביעות ואינו תובעם כאחת ע"ש. ונראה די"ל הטעם דבשלמא אם לא הי' נפקא מינה כלל לענין תביעת החטין הי' שייך סברא הנ"ל דאף שיש לו עוד תביעה שמא אינו רוצה לתבעו עתה אבל כיון דיש נ"מ לענין שבועה נגד החטין ג"כ שאם הי' תובעו שעורין ג"כ והי' הלה מודה לו שעורין הי' מחויב שבועה על החטין משא"כ כשאינו תובע רק חטין דפטור משבועה כשמודה שעורין דהא לענין שבועה ודאי בעי מין הטענה וא"כ שוב זה עצמו ראיה שמחל לו השעורין דניהו דאינו רוצה לתובעו עתה שעורין מ"מ כיון שחטין רוצה לתובעו הי' לו ממילא לטעון גם שעורין כדי לחייבו שבועה על החטין וכמ"ש הר"ן ז"ל לענין שוה ודוקא דמסתמא טוען באופן שיתחייב זה שבועה כשיודה מקצת ע"ש. וכן כאן כיון שחטין רוצה לתובעו עתה ויש נ"מ אם הי' טוענו שעורין ג"כ לענין חיוב שבועה דחטין שפיר מוכח שמחל שעורין ופטור לגמרי כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר קושית תוס' דר"ג דמחייב שבועה ולא בעי הודאה ממין הטענה שוב לא אמרינן כלל שמחל ושפיר חייב בשעורין כסברת הרא"ש ז"ל דלר"ג אין נ"מ כלל נגד החטין אם הי' תובע שעורין דגם עכשיו מחויב שבועה כשמודה שעורין ושוב לא הוי מחילה כלל ושפיר תליא הא בהא דלרבנן דפטרי משבועה כשאינו מין הטענה שפיר הוי מחילה ופטור גם משעורין כרב"נ משא"כ לר"ג דחייב שבועה גם שעורין חייב כנ"ל:

ובזה מיושב מ"ש דתמוה כאן מה דייק הש"ס טעמא דטענו חטין כו' והא בעי למתני דפטור גם משעורין ובטענו שתיהן ניהו דפטור משבועה עכ"פ חייב בשעורין כנ"ל. ולמ"ש מיושב דשפיר הוכיח הש"ס דטענו חטין ושעורין והודה בא' חייב ממ"נ דאי נימא דגם כה"ג פטור משבועה וא"כ שוב אי אפשר לפרש כלל דפטור היינו גם משעורין כרבה ב"נ דהא אין כאן ראיה כלל שמחל כקושית הרא"ש ז"ל דלא שייך כנ"ל דהא אין נ"מ כלל לענין שבועה דחטין דהא גם אם הי' תובעו שעורין ג"כ הי' פטור במודה שעורין דקיימינן עכשיו אי טענו חטין ושעורין והודה לו בשעורין פטור וא"כ אין נ"מ כלל לענין חטין ולא מחל ושפיר חייב בשעורין וע"כ פטור דאמר היינו רק משבועה וא"כ פריך שפיר דלתני רבותא בחטין ושעורין דפטור ג"כ משבועה כנ"ל ופריך שפיר דאי נימא בחטין ושעורין פטור ע"כ רק לשבועה מיירי וקשה כנ"ל אבל לדידן דחטין ושעורין והודה בא' חייב פסיק רבה ב"נ שפיר דפטור לגמרי דפטור כנ"ל משא"כ לר"ג לא מחל כלל וא"ש:

ומיושב ג"כ קושית תוס' ב"ק דלוקי מתני' כר"ג דמחייב. ולמ"ש א"ש דהתם בגדול וקטן דלא שייך שמא חייב לו גם הקטן ואינו תובעו עתה כמ"ש הרא"ש שם דהא ודאי אין לו רק א' או גדול או הקטן ושפיר הוי הודאה ומחילה גם לר"ג דלא שייך כנ"ל. דאין הפלוגתא רק לענין שבועה וממילא הנ"מ גם לשעורין כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש בש"ע ביש עדים על השעורין אין ראיה שמחל די"ל שלא תובעו עתה שעורין משום דיש לו עדים. וא"כ לכאורה גם במודה שעורין אי נימא דיש לו ס' מלוה ישינה נגד החטין י"ל ג"כ דלא מחל שעורין רק שלא תובעו עתה שיודע שזה לא יכפור שאין לו ס' מלוה וכמו בעדים. רק די"ל כמ"ש תוס' ב"מ בכופר בפקדון דבדבר ברור לא אמרינן שמא ס' מלוה כו' רק לענין שבועה ע"ש. וא"כ כאן דבלא ס' מלוה יש ראיה שמחל שעורין לא אמרינן שמא כופר בשביל איזה טענה או ספק לבטל ראיה דמחילה כנ"ל ולכך פטור. וא"כ א"ש דברי תוס' דמחייב ר"ג שבועה דלענין שבועה דמיגו דחשיד כו' וע"כ מחייבין שבועה רק משום שמא ס' מלוה ושוב יש כאן הודאה שעורין דאין ראיה שמחל אם יש לו ס' מלוה נגד החטין דכיון דעל השעורין שמודה אין לו טענה י"ל דאינו חושדו שיכפור בודאי כנ"ל. ושפיר חייב שבועה דלענין החיוב שבועה דאמרה תורה דתלינן בס' מלוה שוב הוי הודאה כנ"ל. ולטעמא דהרמ"ה משום משטה א"ש בפשיטות דפלוגתייהו תלי' ממון בשבועה למ"ש רש"י קדושין פרק האומר דילפינן הודאת בע"ד כק' עדים מקרא דכי הוא זה דמחייבין שבועה על הודאתו ע"ש. וא"כ כשאין הודאה ממין הטענה לרבנן דאימעוט מכי הוא זה ופטור משבועה ממילא לא שייך כה"ג הודאת בע"ד כק' עדים ויכול ממילא לחזור מהודאתו ולטעון משטה כיון דלא חשיב תביעה מין אחר וכהודה בלי תביעה. אבל לר"ג דנכלל גם זה כי הוא זה אף שאינו מין הטענה חייבה תורה שבועה ממילא מוכח דגם בזה הודאת בע"ד כק' עדים ואינו יכול לחזור מהודאתו בטענת משטה ושפיר פסק רב"נ כרבנן ופריך שפיר כאן דליפלגי בחטין ושעורין דג"כ הוי ידעינן מדפטרי רבנן משבועה ע"כ משום דנגד החטין שמשביעין עליו לא הוי השעורין הודאה ואימעוט מהוא זה וממילא הוי בלי תביעה והוי ידעינן דבט"ח והל"ב יכול לחזור מהודאתו כנ"ל. או דפריך דע"כ פלוגתייהו בעומד בהודאתו דבחוזר לא צריך קרא ומ"ט דר"ג הא אין כאן הודאה וע"כ בעומד ופליגי רק לענין שבועה ופריך שפיר דליפלגי בחטין ושעורין לענין שבועה כנ"ל:

וגם לשיטת תוס' י"ל כן דפריך דע"כ פלוגתייהו היכא דחייב שעורין וליכא מחילה והודאה כגון שאומר מיד אח"כ גם שעורין אתה חייב. או בהגיד לי להפ' דחשיב ברי לענין שבועה ומ"מ לא מחל. או כשהנתבע מודה שאין התובע יודע מחיוב שעורין שלקח שלא מדעתו או שהי' חייב לאביו וכה"ג דלא שייך מחילה דהא לא ידע משעורין וכה"ג הוא דפליגי לענין חיוב שבועה דאל"ה לא הוי פליגי ר"ג דהא אין כאן הודאה כלל אף שלא ממין הטענה כיון שפטור. וע"כ באופנים הנ"ל דחייב שעורין לכ"ע ופליגי לענין שבועה כיון שטוען ברי על החטין ופריך דליפלגי בחטין ושעורין וא"ש רב"נ ככ"ע דמודים לענין שעורין היכא דשייך מחילה דפטור גם לר"ג בין משבועה ובין מתשלומין כנ"ל. ולא קשה דלוקי מתני' דהמניח כר"ג דר"ג לא מיירי כלל היכא דאיכא הודאה ומחילה כנ"ל. אך תוס' דמיאנו בזה י"ל דכה"ג שאין התובע יודע משעורין הוי משיב אבידה דפטור. ואינו מוכרח. גם י"ל ביש עדים על שעורין. להפ' הנ"ל דלא מחל ואף דלר"ג אין העדאת עדים מחייב שבועה דע"כ לר"ג כאבוה דר' אפוטריקי כדאמר ריש ב"מ ע"ש מ"מ ביש עדים ומודה ג"כ דלא שייך מחילה דלא תבעו משום העדים ואעפ"כ חייב שבועה מחמת הודאתו ולרבנן פטור משבועה כיון שאינו מין הטענה אף שלא מחל ולא קשה כל הנ"ל. אך י"ל דמשמע להו לתוס' מהאי דאמר הש"ס פרק המניח אי ממתניתין ה"א חייב בדמי שעורין קמ"ל ע"ש משמע דקמ"ל דרבנן דפטרי במתניתין פטרי גם מדמי שעורין והקשו שפיר כיון דאיירי מתניתין בגווני דפטור משעורין כנ"ל אבל אינו מוכרח די"ל דקמ"ל הדין דפטור היכא דשייך מחילה והודאה דממתניתין ה"א דלעולם חייב שעורין קמ"ל. אבל גם לדידי' איירי במתניתין בגווני דחייב שעורין דאל"ה לא שייך הפלוגתא בקרא דכי הוא זה כנ"ל: