חידושי הרי"מ על שבועות לט:

גמ' אמר רב כפירת טענה ב' כסף כו'. דילפינן מה כלים ב' אף כסף ב' דהיינו מטבע הפחותה שהוא מעות כסף ע"ש. ויש להקשות דאמר ב"מ פרק הזהב דלכך אין מטבע נקנה בחליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידי דבטלי כו' ופי' הנ"י ושאר פוסקים דמשום דצורתא עבידי דבטלי הוי ליה כשטרות שאין גופן ממון ואינו נקנה בחליפין דדוקא בשאר קנינים דעתו אגוף הכסף וממילא נקנה הצורה שבו משא"כ בחליפין דעתו על הצורה וזה דבר שאין גופו ממון ע"ש בנ"י ומוכרח בש"ס. וא"כ קשה כאן כשיש ב' מעות כסף מטבע הא אותו השיוי שיש להמטבע יותר מחמת הצורה וטיבועו זה הוי כשטרות שאין גופו ממון וא"כ הוי לי' כפירת שטרות שאין נשבעין עליהן וחסרא לה טענה וכאלו תבע מעה ומחצה כסף וחצי מעה שטרות דודאי פטור שאין כאן כפירת ב' כסף מטלטלין המחייב שבועה וא"כ איך אמרינן דקרא איירי כסף שנים מטבעות ב' מעין א"כ הכסף עצמו יש בו פחות מב' מעין אותו הפחת שמחמת טיבועו וכמ"ש תוס' לקמן ד"ה בטוענו כו' דמסתמא שוה פרוטה הטיבוע של ב' מעין ע"ש. וא"כ יש כאן פרוטה שטרות ולא יתחייב שבועה דהתם צריך לומר דעתו אצורתא דאל"ה היה נקנה עכ"פ גוף הכסף בחליפין ומשום דדעתיה כו' גם הכסף לא נקנה. אבל כאן עכ"פ חסרה ליה טענה מב' כסף כנ"ל. ואין לומר דבהכי חייב רחמנא דא"כ נילף מזה דאינו צריך שוה ב' מעין בטענו כסף ממש משקל והא ליתא וקשה כנ"ל. וכן קשה לענין שומרים דפטרה תורה שטרות מאחריות גניבה ואבידה וגם פשיעה לרוב הפוסקים. וא"כ בהפקיד בידו מעות מטבעות יהי' פטור על אותו השיוי שיש להמטבעות מחמת הצורה יותר מגוף הכסף דזה אין גופו ממון רק גזירת המלכות וכשטרות דלית בהו דין שומרין כנ"ל. והי' אפשר לומר דהא דממעטינן שטרות משומרין ושבועה משום שאין גופן ממון. ואף דהא שוה כסף ככסף וכיון שהשטרות שוין למכור לכל העולם דמה"ט כתבו תוס' ב"ק פרק מרובה דמודה ר"מ בזה הגורם לממון דכממון דמי ע"ש. וא"כ למה נקרא אין גופו ממון הא מ"מ הוי שוה כסף. אך הטעם הוא דהא אין גוף נייר השטר שוה ממון רק החוב שיש לו על חבירו רק השטר גורם שיוכל לגבותו וא"כ כשפשע או נגנב השטר אבל החוב לא נגנב ולא נעשה שום היזק בגוף החוב השוה כסף רק בשטר הגורם וזה שפיר אין גופו ממון וכה"ג אימעוט אבל אם היה תלוי החוב בהשטר שפיר היה נקרא גופו ממון כיון דזה החוב שוה כסף. וא"כ במטבע ניהו דהצורה הוי רק חוב שע"י גזרת המלך הוא מ"מ זה השיוי תלוי בגוף הכסף וכשנאבד. נאבד החוב עמו וזה שפיר גופו ממון דאותו החוב שוה כסף כנ"ל. ולכך שפיר אית ביה דין שמירה כנ"ל (והיה נראה שבמעות נייר הנהוג אית ביה דין שמירה כנ"ל):

ודוקא התם לענין חליפין כיון דדעתו אצורתא עיקר וזה אין בו ממש מצד עצמו לא שייך בי' קנין אף ששוה עם הכסף כנ"ל משא"כ לענין שמירה. אך לענין שבועה מ"מ קשה דמ"מ אותו השיוי אין גופו ממון. ואפשר דגם לענין שבועה שייך כנ"ל דדוקא כפירת שטרות שאינו כופר גוף הדבר השוה כסף רק הנייר שהוא הגורם לבד משא"כ במטבע כו' דבכפירתו כופר גוף החוב השוה כסף וכה"ג חייבין אף שאין גופו ממון כיון דהוי דבר השוה כסף כנ"ל. אך א"כ יהיה הדין בתובע לחבירו מכרת לי חוב בשטר שיש לך והלה כופר ויש עד א' או מודה מקצת שפיר חייב שבועה דכפירת החוב הוי שפיר כדבר הגופו ממון ואין זה נראה מדברי הפוסקים. ועוד דהא לענין אונאה ג"כ אימעוטי שטרות שאין גופן ממון והא שם מוכר גוף החוב וע"כ דגם זה נקרא אין גופו ממון כנ"ל. ויש לדחות. וכן בהא דב"ק פרק הגוזל השף מטבע של חבירו כו' מה חסרתיך ע"ש:

ואפשר לישב דלכאורה קשה למה בעינן במטבע ב' כסף הא כתבו תוס' פרק הזהב דפליגי אי מטבע נעשה חליפין והקשו הא ר"נ סבר דכלי בעינן בחליפין ותירצו דמטבע חשיב כלי שראוי לתלותו בצואר בתו. או בשביל שיוצא בהוצאה ע"ש. וא"כ הא קי"ל יצאו כלים למה שהן ולא בעינן ב' כסף וא"כ כיון דמטבע חשיב כלי כנ"ל למה לא יתחייב גם בב' פרוטות ולמה צריך ב' מעין כנ"ל. אמנם י"ל דהא תוס' כתבו הטעם דכלים למה שהן משום דכל כלי דבר חשוב הוא שצריך לפעמים למלאכה גדולה ע"ש. וא"כ לטעם שכתבו תוס' שם דלכך חשיב מטבע כלי בשביל שיוצא בהוצאה וא"כ בשלמא לענין חליפין א"ש דהוי כלי אבל לענין חשיבות דשבועה ניהו דהוי כלי משום שחריף להוציאן מ"מ אין החשיבות מצד כלי שוה יותר ומה שיוציא בהוצאה והיינו כמו ששוה דא"א להוציאו ביותר ולא שייך טעם התוס' בכלי גמור כמו מחט דזה שפיר לפעמים נצרך למלאכה גדולה וחשיב יותר משויו משא"כ כלי דמטבע עכ"פ אין חשיבות דכלי עליו על יותר משויו ולטעם אחר ג"כ י"ל כנ"ל. ולכך שפיר בעי ב' מעות אף במטבע כנ"ל:

וא"כ מיושב מ"ש דהוי שטרות מה ששוה מצד הטיבוע יותר מגוף הכסף. ולהנ"ל א"ש דלענין אותו השיוי ששוה בתורת מטבע שוב ע"ז חייב מטעם כלי דלא צריך כלל ב' כסף דלענין זה הוי כלי דיוצא בהוצאה כמו ששוה עם הטיבוע וא"כ אף שגוף הכסף הוא פחות מב' מעין מ"מ חייב שבועה דנגד זה הוי כלי על כל השתי כסף וכמו מחטין על הרבה כמו כן מטבע על מה ששוה עם הצורה ושפיר חייב שבועה כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב תמיהת תוס' ורש"י ז"ל כיון דצריך קרא מה כלים שנים כו' דבעי ב' כסף א"כ מנא ליה דיצאו כלים למה שהן הא איצטרך כלים כנ"ל. ולמ"ש מיושב דאי לא נימא כלים למה שהן רק דגם כלים בעי ב' כסף שוב לא מצינן למימר כלל ההיקש מה כלים ב' אף כסף ב' דהיינו מטבע ב' מעין דהא חסרה לה טענה דהוי שטרות מחמת הטיבוע דלא שייך תירוץ הנ"ל כיון שגם כלים צריך ב"כ ולעולם לא דמי מטבע לכלים דכלים שוים מצד עצמם ומטבע ב' אינו שוה רק מחמת הצורה והוי שטרות כנ"ל. וע"כ דיצאו כלים למה שהן ושפיר אמרינן מה כלים ב' אף כסף ומיושב כנ"ל:

ובזה יש לישב הגירסא מה כלים ב' אף כסף ב' ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ומחק רש"י דהא כלים לא בעי דבר חשוב ובתוס' ישבו דעכ"פ פרוטה בעי ע"ש. ולהגאונים א"א פי' תוס' דלא צריך פרוטה באמת. ולמ"ש י"ל להיפוך דיליף מה כלים ב' אף כסף ב' מעות מטבעות ושוב ילפינן מה כסף דבר חשוב היינו דע"כ אין מצד השיוי ממש דהוי שטרות כנ"ל וע"כ רק מצד חשיבות שיש עליו חשיבות ב' מעין מתורת כלי כנ"ל אף כלי דבר חשוב שכיון שיש עליו חשיבות כלי שראוי למלאכה גדולה שפיר חייב אף שאינו שוה ב' כסף וכמו שחייב ב' כסף מעות מטבע דג"כ אין גופו ממון ב' כסף רק מצד דבר חשוב ומזה עצמו דייק דיצאו כלים למה שהן כנ"ל:

ומיושב ג"כ ש"ס דקדושין י"א ע"ב אהא דכסף צורי והרי טענה כו' ומשני דומיא דכלים מה כלים ב' כו' מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ותמוה מאוד ע"ש שנדחקו הרבה רש"י ותוס'. גם תמוה לפירש"י ז"ל למה מסיים כלל הא דמה כסף דבר חשוב שאינו ענין כלל לשם ע"ש. ולמ"ש י"ל בפשיטות דפריך והרי טענה כיון דכסף היינו מטבע צורי כו' וא"כ חסר אותו המקצת שמחמת טיבוע דזה שטרות ואיך תני במשנה הטענה ב' כסף דע"כ איירי בשוה לא במטבע דאי דוקא הוי ט"ח והל"ב דפטור ובשוה לא בעי ב' כסף דבלא הפחת שמחמת הצורה ע"כ חייבה תורה שבועה כיון דקרא במטבע איירי אף פרוטה פחות מב' כסף וממילא בדבר השוה בעצמו כסף סגי בפחות פרוטה כנ"ל ומשני דומיא דכלים כו' אף כלים דבר חשוב והיינו כנ"ל דרק מצד החשיבות חייב דיצאו כלים למה שהן ולכך במטבע ב' כסף אף דחסר מהני מצד החשיבות דהוי כלים על ב' כסף ולכך שפיר בשוה מחמת עצמו שאינו מטבע בעי ב' כסף שלמים כיון דלאו כלי הוא ומיושב הכל אליבא דאמת דכלים למה שהן והוצרך להביא הא דמה כסף דבר חשוב דזה עיקר התירוץ כנ"ל. גם מיושב מה דמייתי והתנן הטענה ב' כסף והודאה ש"פ מה לו להביא הא דהודאה הקושיא הוא רק מטענה כמ"ש רש"י ז"ל. ולמ"ש מיושב דהיה אפשר לומר דגם המשנה איירי במטבע ב' כסף ובדבר השוה מצד עצמו באמת סגי בפחות ומייתי כיון דאמר ההודאה בשוה פרוטה ע"כ דהטענה בשוה דאל"ה הוי ט"ח והל"ב כנ"ל וא"ש:

ובפשיטות י"ל שם בקדושין לגרסת רבותיו של רש"י מה כלים כו' דקושית הש"ס הי' והרי טענה דכתיב כסף כו' וא"כ אי היינו כסף צורי מטבע כמ"ש רש"י ז"ל וע"כ כיון דכתיב כי הוא זה ואי אפשר לומר דמודה שוה דהא הוי ט"ח והל"ב כיון שטענו מטבע ומטבע פחותה ממעה לא הי' וא"כ ע"כ מודה לו מעה וא"כ ע"כ כסף היינו שטענה ב' מעה כסף ומודה לו באחת ולמה תנן הודאה בשוה פרוטה דבשלמא אי כסף היינו שוה אפשר לומר דסגי הודאה ש"פ אבל כיון דהיינו כסף צורי מטבע ע"כ בעי הודאה מעה בקרא ולמה סגי בש"פ וגם מוכר דסגי כפירת מעה ופריך שפיר ומשני דומיא דכלים כו' היינו דאף דבכל מקום כסף צורי מ"מ כאן גלי קרא דאין הפירוש כסף מטבע רק דומיא דכלים מה כלים ב' אף כסף ב' היינו שוה ב' כסף כמו כלים דדבר חשוב כמו כן כסף היינו רק שיהיה דבר חשוב ואף שוה ב' מעין הוי דבר חשוב אך כיון דהפי' שוה שוב לא ידעינן דב' דוקא רק מהיקישא דמה כלים ב' ושפיר סגי ההודאה בש"פ דאין הפי' כסף מטבע דוקא רק שיהי' דומיא דכלים כנ"ל:

עוד יש ליישב דבאמת יש שם כמה תמיהות בין לפי' רבותיו כמו שדחה רש"י ז"ל ובין לפירש"י כמ"ש תוס' דהך לימוד הוא לשמואל והוא סבר כלים למה שהן. ועוד דע"כ מטבע פחותה הי' דינר דאי לאו הכי למה אוקמי אדינר ע"ש. גם קושית הש"ס הרי טענה דחוק לרש"י ז"ל וגם הא דמייתי כלל הא דמה כסף דבר חשוב דלא כהלכתא דקי"ל למה שהן והוא מיותר שם לגמרי וגם הוא היפוך מכאן ע"ש:

ויש ליישב בפשיטות למה שכתבו תוספ' פרק הזהב הנ"ל דמטבע חשיב כלי שראוי לתלותו ע"ש ולא נימא כמ"ש לעיל. וא"כ פריך שפיר הרי טענה כו' דכתיב כסף והיינו דינר כיון דסתם הוי מטבע פחותה דינר ומשני דומיא דכלים היינו דאף דכל מקום הפי' כסף מטבע כאן אי אפשר דהא מטבע הוי כלי וא"כ בשלמא אי לא ה"א מה כלים ב' היו יכולין לומר דכסף היינו מטבע שהוא כלי ג"כ סגי בחד אבל כלים לחודיה שאינו מטבע בעי ב' אבל כיון דכסף דומיא דכלים מה כלים ב' אף כסף ב' שוב אי אפשר לומר דכסף מטבע ובעי ב' דינרין דא"כ ע"כ אף שמטבע הוי כלי מ"מ הצריכה תורה ב' דינרין ממילא ע"כ מה כסף דבר חשוב היינו ב' דינרין אף כלים ע"כ בעי דבר חשוב שיהי' ב' דינרין דלא עדיף ממטבע שהוא ג"כ כלי וא"כ למה כ' כלל כלים כיון דצריך ב' דינרין כמו כסף דמזה דייקינן באמת דיצאו כלים למה שהן ואי נימא כסף מטבע אי אפשר כלל לומר כן ולמה ליה כלים וע"כ מוכח דכסף היינו ממון ולא מטבע ולא פירש כמה ולא קים להו לרבנן כו' להשביע בציר מב' מעין כמ"ש רש"י ז"ל ושוב יצאו כלים למה שהן דכסף ממון דלאו כלי צריך ב' מעין מה שאין כן כלים והוא שפיר כמסקנא דילן ומיושב הכל שם. גם מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מטוען שכ' ולפי שהוא מדבריהם עשו אותה ב' מעין כו' ותמה הה"מ דבש"ס פריך לה ומשני שנוי' אחריני עיין שם. ולמ"ש מיושב דלמאי דמשני היינו שהוא ע"כ אינו מטבע וממילא תלתה התורה בשיעור החכמים כמ"ש רש"י ז"ל בקושית הש"ס שם וכתב שפיר למסקנא הטעם לפי שהוא מדבריהם ולא קים להו לאשבועי בציר מהכי כנ"ל וא"ש:

אמנם באמת אי אפשר לומר כן לדידן דהא קי"ל גם במטבע בעי ב' כסף וא"כ ע"כ דלאו כלי הוא לענין זה דהא כלים למה שהן וע"כ דמטבע לא כלי חשיב לענין זה. אך י"ל בפשיטות דבשלמא אי כסף לא הוי מטבע רק ממון וע"כ כמ"ש רש"י דכיון דלא פירש כמה הכוונה שיעור ממון שיש חשיבות עליו להשביע ממילא שייך לומר יצאו כלים למה שהן דכמה ששוה מ"מ יש עליו חשיבות כלי להשביע ושוה לכסף דג"כ א"צ רק שיהי' חשיבות להשביע וראו חכמים דבציר מב' מעין אין חשיבות לענין שבועה והתורה תלתה רק בזה. אבל אי נימא דכסף היינו מטבע דינר או שקל כמ"ש רמב"ם ז"ל לא שייך כלל לומר יצאו כלים למה שהן דיש עליהם חשיבות דאטו בכל כלים יש עליו חשיבות דינר או שקל דוקא ולא דמי כלל לכסף ואם כן משני שפיר דומיא דכלים כו' ומה כלים דבר חשוב אף כסף היינו דע"כ אין הכוונה מטבע דאם כן איך סגי כלים ב' סתם הא לא הוי דומיא דכסף וע"כ ילפינן דמה כלים דבר חשוב היינו למה שהן דעכ"פ יש חשיבות עלי' כסף ג"כ דבר חשוב להשביע ולא פירש כמה וראו חכמים כנ"ל וצריך ב' מעין והוא ממש כגירסת רבותיו של רש"י מה כלים כו' ולמסקנא דיצאו כלים כו' וכתב רמב"ם ז"ל שפיר שהוא מדבריהם כנ"ל. וכאן אמר הש"ס שפיר להיפוך מה כסף דבר חשוב היינו כיון שלא פירש התורה כמה הכונה רק דבר חשוב להשביע אף כלים דבר חשוב היינו למה שהן והוא ג"כ כמו התם רק זה למסקנא דהתם דכסף לאו מטבע ילפינן שפיר כנ"ל:

ומיושב ג"כ קושית רש"י ז"ל כאן איך יליף יצאו כלים הא אי לא כתב כלים לא הוי ידעינן ב' כסף ופי' רש"י דהוי לי' למכתב כספים ותמהו תוס' דה"א פרוטות. ולהנ"ל מיושב דגם אי הוי כתב כסף לחוד ג"כ הוי ידעינן דע"כ אין הפי' כסף שוה פרוטה כבכל דוכתי דהא כתיב כי הוא זה ובציר מפרוטה לאו הודאה וע"כ הטענה יותר מפרוטה. וגם אין הפ' כסף מטבע דכיון דהוי רק חד מטבע איך משכחת הודאה הא הוי טענו חטים והודה לו בשעורים. וע"כ היו אמרינן הפי' ממון ולא פי' כמה רק כמו שחשיב להשביע אצל חכמים וג"כ הוי ידעינן ב' כסף ממש כמו עכשיו דג"כ לא ידעינן רק כנ"ל. ולמה לי' כלים וע"כ יצאו כלים למה שהן וכנ"ל דמה כסף דבר חשוב כו' וא"ש:

וגם אתי שפיר דאמר רב כסף לכפירה הוא דאתי ותמוה דלא הוי ידעינן כלל בלא כסף. ולהנ"ל אתי שפיר כיון דגם עכשיו לא ידעינן רק שיהי' חשוב להשביע וזה הוי ידעינן בלא זה מכלים וע"כ דהכפירה צריך דבר חשוב ושמואל אמר דאי לא כתב כסף לא הוי ידעינן כלל דצריך דבר חשוב להשביע רק עכשיו כנ"ל:

עוד יש לפרש הש"ס שם כגירסת רבותיו וכפי' תוס' דמעה מטבע הפחותה כפשוטה ופריך למאי דאמר כאן מתניתין כוותיה דרב מדתני הודאה ואלו כפירה פרוטה לא תני וקראי כוותיה דשמואל דהא כתיב כסף דהיינו שנים ועלה קאי כי הוא זה וחסרה טענה. והיינו דפריך התם והרי טענה דכתיב כסף דמפרשינן ב' ותנן הטענה כו' כרב דהכפירה ב"כ והא מקרא מוכח דלא צריך כפירה ב"כ כיון דכסף מטבע וטוענו ב"כ חסרה לה טענה דבשלמא אי כסף ממון לא פי' כמה י"ל דצריך ב' כסף ופרוטה מה שאין כן אי מטבע כנ"ל. ומשני דומיא דכלים מה כלים ב' כו' ומה כלים חשוב כמו שכתבו תוס' דלרב הוי ידעינן הכל מכלים כו' וא"כ למה ליה כסף וממילא ע"כ כסף לכפירה הוא דאתי והוא ממש כשנויא דרב הכ' כנ"ל:

בתוס' הקשו על רש"י אי הוי כ' כספים ה"א ב' פרוטות עיין שם. וי"ל כיון דכספים היינו ב' א"כ הוי כסף קצוב דמסיק בקדושין דלמסקנא כסף קצוב הוי כסף צורי ושפיר ידעינן דהוי ב' מעין כנ"ל. וצ"ל דסברי תוס' דדוקא היכא שקצוב מצומצם כמו ל' שקלים וכהאי גוונא משא"כ בזה דאין לו קצבה למעלה רק שאינו פחות מב' וזה לא מיקרי כסף קצוב. דכמו עכשיו דילפינן מה כלים שנים אף כסף שנים ואע"פ כן לא מיקרי כסף קצוב אע"ג דהוי כאלו כתוב ב' כסף דהא צריך למילף מה כלים דבר חשוב כנ"ל. ומ"מ לרש"י ז"ל י"ל כנ"ל:

או י"ל דהא כיון דלא הי' אז פרוטה רק דמ"מ כסף השוה פרוטה חשיב כסף היינו ממון אבל איך שייך על שוה ב' פרוטות כספים הא עדיין אינו מטבע הפחותה ואין כאן ב' דברים שיהי' כספים רק משקל שעורה כסף וע"כ הוי ידעינן דכספים הם ב' מטבעות הפחותים דהיינו ב' מעין כנ"ל:

או י"ל דהוי ידעינן דאי ב' פרוטות למה ליה כלל כספים לכתוב כי יתן לשמור כו' דבלא זה ע"כ בעי טענה ב' פרוטות שיהי' הודאה שוה פרוטה וכפירה שוה פרוטה דבציר לאו ממון הוא וע"כ יותר מב' פרוטות וממילא היינו מטבע הפחותה שהוא ב' מעין כיון דאפקי' מפרוטה כמבואר בש"ס פרק קמא דקדושין לב"ש דכיון דאפיק מפרוטה שוב הכונה מטבע הפחותה עיין שם ושפיר כיון דכתב כספים הוי ידעינן ב' מעין כנ"ל:

שם ושמואל אמר טענה עצמה ב' כסף כו'. וקשה דאינו מובן כלל הטעם דבשלמא לרב אתי שפיר דאף דבכל מקום הוי פרוטה ממון מ"מ לענין להשביע עליו צריך ממון חשוב שיהי' ב' כסף אבל לשמואל כיון דאכפירת פרוטה משביעין ולא צריך חשוב יותר להשביע עליו וגם הודאת פרוטה חשוב להשביע אם כן למה צריך טענה ב' כסף ולא סגי טענו ב' פרוטות שיהי' הכפירה פרוטה והודאה פרוטה. ונראה הטעם דהא קי"ל אין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה ואם הוזקקו גומרין אף על פחות משוה פרוטה ע"ש. וא"כ כיון שאין דין ב"ד שישבו לדין על פחות מש"פ אף במקום שחב לשלם: והא ודאי דגם כשיש לו ביד חבירו שטר וכהאי גוונא על כמה פרוטות. ואינו שוה למכור רק פחות מפרוטה מחמת הספק אם יגבה ודאי דאין דינו רק פחות משוה פרוטה כיון שאינו שוה יותר ואין ב"ד נזקקין. וא"כ לענין החיוב שבועה שאמרה תורה ונקרב אל אלקים כו' שעדיין אין כאן דבר ברור אם זה חייב לו אם לא ואין כאן רק הטלת הבירור אם חייב א"כ אף שזה תובעו פרוטה לא מצינו למילף כלל מבכל דוכתי שפרוטה חשיב ממון ונזקקין שיהי' נזקקין גם לשבועה דבשלמא להוציא ודאי ממון שפיר הוי שוה פרוטה ממון מה שאין כן החיוב שבועה שעל פרוטה ודאי שאינו שוה פרוטה וא"כ נגד הב"ד שהוא ספק אם חייב לו או לא דאין נזקקין על שוה פרוטה שאותו הספק אינו שוה פרוטה ולענין להשביע צריך שיהי' עליהם דין ב"ד כנ"ל ולא הוי ידעינן כלל מסברא על כמה שיהי' דין ב"ד להשביע. וע"ז גלי קרא דשתי כסף מיקרי הספק ג"כ ממון שיהי' הב"ד נזקקין לברר ע"י שבועה כנ"ל. וכאן הב' כסף לענין להשביע הוא כמו בכל מקום פרוטה בודאי ממון. ולכך סבר רב דכפירה בעי ב' כסף היינו להשביע עליו ושמואל סבר כיון דטענה ב' כסף שהוא חשוב לענין הספק ממון להשביע ונזקקין הב"ד שוב אף שהכפירה פרוטה משביעינן דהוי כהוזקקו לשוה פרוטה דגומרין גם על פחות משוה פרוטה ולכך צריך רק הטענה שיהי' חשוב כמו פרוטה בכל מקום ושוב אפילו לא כפר כו' חייב ומיושב כנ"ל. ובזה נתיישב לי פי' המשנה שבועות הדיינים הטענה ב' כסף שתמהו הראשונים ז"ל מה לו להזכיר בזה שבועות הדיינים על מודה מקצת יותר משאר שבועות ולמ"ש אתי שפיר דמטעם זה צריך ב' כסף שיהי' עליהם דין ב"ד לענין להזקק להשביע דאל"ה הי' סגי פרוטה כנ"ל:

ובזה מיושב מה דאמר לקמן ל"ש אלא בטענת מלוה כו' אבל בעד אחד כו' אפילו פרוטה כו' דכתיב לא יקום עד אחד ותניא כל שב' מחייבין ממון כו'. ותמהו תוס' למה לענין שטרות וקרקעות ילפינן מהדדי ולענין טענה ב' כסף למה לא ניליף עיין שם. עוד יש להקשות מה מייתי הש"ס מהא דכל מקום כו' הא בירושלמי פריך מקרקע ושו"ע כו' ומשני שניא הא שאין נשבעין עליהן כו' ופי' הר"ן ז"ל דהיינו על מה שנשבעין על זה כל מקום שב' כו' וא"כ כיון דמיעטה התורה שכשהטענה פחות מב' כסף אין נשבעין שוב אין בכלל כל מקום כו' כמו קרקעות. וצריך לחלק בדוחק בין מין המחייב שבועה כמ"ש תוס'. ולמ"ש מיושב דהא כתבו תוס' בכמה דוכתי דאף מיגו לא מהני נגד עד אחד דכל זמן שאינו נשבע נגדו הוי כשנים דילפינן לכל עון כו' אבל לשבועה הוא כשנים עיין שם. וא"כ מיושב הטעם שפיר דשבועת עד אחד לא בעי שתי כסף כיון דהטעם דבעי ב' כסף ולא סגי בפרוטה כבכל מקום דהוי ממון משום דהא לא ידעינן אם חייב והספק אינו שוה פרוטה אבל בעד אחד דכל זמן שלא נשבע הוי כשנים א"כ שפיר ב"ד נזקקין אף על פרוטה להוציא ממון כמו בכל מקום ב' עדים על פרוטה ושפיר גם משביעין דהא נזקקו על שוה פרוטה וגומרין אף על פחות משוה פרוטה דכל זמן שלא נשבע הוי ממון כבכל מקום ושפיר בעד א' נשבעין על שוה פרוטה ואינו חלוק כלל משבועת מודה מקצת דכאן הפרוטה כמו שם ב' כסף. ומדויק דיליף מלכל עון כו' אבל לשבועה הוי כשנים וכל מקום שב' מחייבין ממון כו' הוי א' כב' לשבועה ושפיר נשבעין על שוה פרוטה מה שאין כן קרקעות ושטרות דמיעט רחמנא במודה מקצת אף שהוא גם בעד אחד ממעטינן דאין טעם לחלק כנ"ל:

ומיושב ג"כ קושית תוס' הנ"ל דאיך נדע כסף דילמא פרוטות כמו בקדושין ושדה כו' ולמ"ש אתי שפיר דבכל מקום אמר שפיר כסף פרוטה דזה הוי ממון לכל הדברים אבל לא מצינו שממון מסופק כנ"ל יהי ממון בפרוטה רק דכתב קרא כסף אבל עכ"פ אי אפשר ללמוד רק מטבע פחותה דהיינו מעין דא"י ללמוד מכל דוכתי כנ"ל:

שם מתני' כוותי' דרב כו' הודאה פרוטה ואלו כפירה בפרוטה לא קתני כו' ה' פרוטות הן כו'. וקשה אמאי לא פריך מינה אשמואל כדפריך אח"כ מכמה דיוקי דמתניתין. ונראה דלכאורה קשה מה פריך הא קי"ל דיצאו כלים למה שהן ופסקו הגאונים ז"ל דאף פחות משוה פרוטה נשבעין בכלים. והנה קי"ל דהילך פטור ופקדון הוי הילך. וא"כ גבי הודאה לא משכחת לה כלל הודאת כלים לחייב שבועה דהא הילך הוא ורק בנאבדו בפשיעה כדאמר בש"ס ריש בבא מציעא וא"כ שוב לאו כלים הוא דאינו רק חיוב תשלומין ממון. ובהלוהו כלים שיחזיר לו כלים זה לא מיקרי רק חליפין כמו שכתב רא"ש ז"ל פרק איזהו נשך ולא קנה כלל הכלים אחרים שלא הי' לו אז ואם הי' לו והקנה אותם קנין המועיל הוי הילך. וכן בנתחייב לתת לו כלים כתב הרא"ש ז"ל בע"ז גבי אתנן דלא קנה גוף הדבר רק שויו ע"ש. וא"כ לדידן דהילך פטור לא משכחת בהודאת כלים שיהי' סגי בפחות מפרוטה רק נפקא מינה לענין הכפירה דעל כפירת כלים סגי אף פחות מפרוטה שתובעו כלים פקדון והוא כופר דבזה שפיר כופר כלים בעין וכמו ב' כסף ולזה יצאו כלים למה שהן כו'. וא"כ מה פריך הא שפיר תני הודאה בשוה פרוטה דלא משכחת כלל בפחות בהודאה לחייב שבועה דכלים הילך הוא כנ"ל. אבל כפירה בפרוטה לא קתני דהא בכלים יצאו למה שהן ואף פחות מפרוטה יהי' כפירה לחייב שבועה ואיך מצי למיתני בהא דחמש פרוטות כו'. ולכך י"ל דרבא לא דייק רק אליבא דרב דלא סבר כלל יצאו כלים למה שהן כמו שכתבו תוס' ושפיר אליביה דייקי מתניתין כוותיה מדלא תני כפירה בפרוטה ומוכח דכפירה ב' כסף בעי. אבל אשמואל לא קשה כלל כיון דסבר יצאו כלים למה שהן אתי שפיר דלא תני רק הודאה בשוה פרוטה כנ"ל ולא פריך כלל אשמואל כנ"ל:

עוד י"ל למאי דפריך בבא מציעא צ"ח לרמי בר חמא דאמר ד' שומרין צריכין כפירה כו' ופירש"י ז"ל דמדלא אמר הודאה לחוד ש"מ דאין הודאה לחוד מחייבת שבועה רק עם הכפירה וא"י לאו כפירה הוא ולא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם דכיון דליכא כפירה אין כאן חיוב שבועה וצריך שיאמר פרוטה להד"ם וש"פ יודה והשאר א"י. ולדידן ההודאה לחוד מחייבת שבועה ולכך אף שאומר על השאר א"י אף דלאו כפירה הוא מ"מ יש חיוב שבועה מחמת הודאה ושוב הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם עיין שם. וא"כ לא קשה כאן במשנה דתני הטענה ב' כסף והודאה בפרוטה ולא תני כפירה בפרוטה כו' דהא קמ"ל דאין צריך כפירה כלל לחיוב השבועה ורק ההודאה מחייבת ואף שאומר על השאר א"י דלא הוי כפירה אעפ"כ יש עליו חיוב שבועה וכיון שאינו יכול לישבע משלם כנ"ל. ואי הוי תני כפירה ה"א כמו לרמי בר חמא דבעי כפירה ג"כ שיאמר להד"מ כנ"ל אך הא רב ושמואל סברי דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא שייך כנ"ל דאין נפקא מינה דאי ליכא כפירה באמת פטור. אמנם למ"ש הר"ן ז"ל פרק כל הנשבעין דמיעט רחמנא דלא שייך ביה דין מתוך כו' ממילא הדין הוא ביורש אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא בתובעו הלה ברי אביך הודה בפניך חייב לישבע שאינו יודע על הנ' דהוי לי' מודה מקצת ע"ש. ובח"מ סימן ל ע"ה וממילא לרב ושמואל דלא ס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם גם בכל נ' ידענא ונ' לא ידענא לגביה דידיה ג"כ הדין כמו שכתב הר"ן גבי יורש וצריך לישבע שאינו יודע על המקצת. וזה הדין אי לא צריך כפירה רק הודאה לחוד מחייבתו שבועה וממילא אף שא"י לאו כפירה מ"מ צריך לישבע מה שאין כן אי צריך כפירה אינו צריך לישבע שא"י ג"כ כדברי רש"י ז"ל וא"כ גם לשמואל לא קשה ממתניתין דתני הודאה לחוד דקמ"ל דהודאה היא המחייבת שבועה כנ"ל:

וי"ל דרבא לא דייק רק לברייתא דרמי בר חמא דצריך באמת כפירה במקצת והודאה במקצת וא"כ בנ' א"י פטור משבועה עד שיכפור פרוטה ג"כ מלבד א"י וממילא פריך שפיר דדייק כרב דהא צריך באמת כפירה כמו הודאה. אבל לשמואל לא קשה דסבר שפיר דלא בעי כפירה במקצת וההודאה מחייבת כנ"ל:

אמנם נראה דליתא דגם לדידן בעי כפירה רק דדייק התם כמו דלמאן דאמר דש' צריכין כפירה סבר דנאנסה לאו כפירה הוא אף דהא טוען טענה הפוטרתו מ"מ לא הוי כפירה רק להד"ם ולכך גם א"י לא חשיב כפירה אבל למאן דסבר ארבעה שומרין אין צריכין כפירה לאו דסבר דלא בעינן כפירה רק דסבר דנאנסה חשיב כפירה כיון שפטור בטענה זו וממילא גם א"י חשיב כפירה כיון שפטור ע"פ הדין וממילא הוי לי' למתני כפירה ג"כ וא"י הוי כפירה כנ"ל. אך ברש"י ז"ל שם בבא מציעא צ"ח לא משמע קצת כן רק דהטעם דלא צריך כפירה לחיוב השבועה ע"ש. ויש לדחות:

שם ולאו ממילא ש"מ דקא חסרה לה טענה כו'. לכאורה יש להקשות דהא עיקר קרא איירי בפקדון מודה במקצת ובש"ס ריש בבא מציעא פריך הא הוי הילך ומשני בתבעו ב' והוא אומר חדא בפשיעה וחדא נאנסה והתובע אומר ששניהם בפשיעה ולאו הילך הוא דמודה רק חיוב תשלומין עיין שם. והנה הא ודאי אם תבעו שתי כסף והלה מודה לו פרוטה אני חייב רק בעד הפרוטה קניתי אצלך חפץ שלא נתתו לי עדיין ומגיע לי החפץ והתובע אומר לא קנית כלל ורק ב' כסף אתה חייב לי ודאי דהוי כפירה שתי כסף ולא חסרה לה טענה כלל דהא בעד הפרוטה שמודה תובע החפץ והא יש לי בידך כנגדו הוי כפירה. רק דבכהאי גוונא שוב ליכא חיוב שבועה דאין כאן הודאה. אמנם אם הי' החפץ ביד אחר וזה מודה פרוטה בעד חפץ זה שביד אחר שקניתיו ממך והוא שלי וזה תובעו ב' כסף ולא מכרתי לך זה החפץ ושלי הוא. שפיר הוי הודאה וכפירה ב' כסף דלא חסר כלל מהכפירה דהא בעד הפרוטה קנה החפץ לדבריו והודאה הוי דהא מ"מ חייב לשלם לו הפרוטה. אך י"ל כיון שהחפץ מוקמינן בחזקת מריה קמא וכאלו הי' ביד התובע שוב לא חשיב הודאה דהא הוי כיש לי בידך כנגדו כנ"ל:

והנה אמרינן בש"ס פרק המפקיד דשומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא כיון שהי' אפשר לו לטעון נאנסה וכהאי גוונא ולישבע שקר ואמר התם דלכך קני הכפל דהוי בכל שומר כאומר לו בשעת פקדון לכשתגנב ותרצה ותשלמני יהי' החפץ קנויה לך או מעכשיו או סמוך לגניבה כו' עיין שם. וגם מיבעיא ליה התם בש"ס שילם מחצה מהו אי קני מחצית הכפל או לא דכיון דאינו משלם כל החפץ מה שהפקיד אצלו ואטרחיה שוב אינו מקנה לו כלל אף על מה שמודה כו' ע"ש וסלקא בתיקו. וא"כ כאן בקרא דכי יתן כסף או כלים דתובע ממנו שתי מטבעות או כלים שהפקיד בידו ותובעו שנגנבו שניהם בפשיעה וזה מודה לו פרוטה שנגנב בפשיעה והשאר להד"ם כדמוקי בש"ס דלא ליהוי הילך וא"כ כפי מה שמודה שלא נתן לו אלא פרוטה בפקדון וכיון שמודה שנגנב בפשיעה קנה אותו הדבר למפרע סמוך לגניבה או משעת פקדון משום לכשתגנב ותרצה כו' דהא מודה על כל הפקדון לפי טענתו שלא הפקיד אלא פרוטה וממילא קני הכפל כשימצא גנב ולפי טענת התובע שהפקיד בידו ב' כסף ואם כן אף שמודה זה בפרוטה הוי רק שילם מחצה ולא קני כלל הכפל אף על אותו פרוטה כיון שאינו משלם הכל כנ"ל ולא קנה כלל החפץ. וא"כ ממילא לא חסרה לה טענה כלל דהא בעד הודאתו שמודה הפרוטה אומר שקנה החפץ לכפילא דזה הוי קנין דבר השוה ממון כדאמר בגיטין פרק השולח במוכר עבדו לקנס דהוי קנין גמור ואם כן היכא שספק הזה שוה פרוטה לא חסרה לה טענה כלל דלטענת התובע הכפל שלו על הכל ובכפירתו כופר גם את זה והודאתו פרוטה שפיר יש כאן דמ"מ חייב לו הפרוטה כיון שמודה שנגנב בפשיעה ולא שייך כאן יש לי בידך כנגדו כנ"ל דאין לו כלל בידו כיון שנגנב כנ"ל וכיון דע"כ קראי איירי כנ"ל עכ"פ לא קשה הא דחסרה לה טענה כנ"ל:

אך י"ל לרב דסבר גבי שדה לכשאקחנה קנויה לך דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ גבי כפל לא הקנה לו כלל גוף החפץ רק הכפל דהטעם דמקנה גוף החפץ סמוך לגניבה הוא משום שאי אפשר להקנות הכפל בענין אחר אבל אי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' אינו מקנה לו רק הכפל וא"כ הוי כתובע ב' כסף וגם החיוב כפל שאצל הגנב הוא שלו כיון שלא שילם זה רק מחצה והנפקד מודה בפרוטה וחיוב הכפל שלו א"כ נגד פרוטה זו דחיוב הכפל זה הוי כפירת שטרות והוי כתובע ב' כסף ממון ופרוטה שטרות והלה כופר הפרוטה שטרות וגם מודה פרוטה ממון ועדיין חסרה לה טענה ממה שגופו ממון דחיוב הכפל הוי חוב כנ"ל ואין נשבעין כו'. וא"כ י"ל דרק לרב מקשה אבל לדידן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והקנה גוף החפץ לא קשה כנ"ל דחסרה לה טענה ופסקינן שפיר כרב אף דקרא מסייע לשמואל דלדין לא מסייע כלל. אך באמת הא אמר ריש המפקיד דאף לר"מ דאדם מקנה כו' מודה בכפל דלא עבידי דאתי ע"ש. אך למ"ש תוס' שם דאי מוכר עבדו לקנס הוי כדקל לפירותיו וקני עיין שם י"ל כנ"ל. ויש להסתפק קצת אי כה"ג מיקרי גופו ממון בעבד לקנס. כיון שהוא דבר השוה ממון למכור לזה או דהא גם שטר שוה למכור ואעפ"כ אינו רק גורם לממון. ויש לחלק. גם י"ל דלא חשיב כלל כפירה דכשימצא הגנב על הפרוטה יהי' הדין שהכפל של המפקיד מספק כיון שהוא טוען שלא הקנה לו דשילם רק מחצה כיון דהספק על גוף הפקדון אם הקנה לו מוקמינן ליה בחזקת מ"ק כמו לקוח בדבר העשוי להשאיל דלא מהימן וכיון שיהי' שלו א"כ אינו כפירה כלל. אך יש לדחות כיון דלא ידעינן כלל אם הפקיד אצלו יותר וזה הפרוטה שמודה יודעין ששילם נראה דאין המפקיד נאמן לומר הפקדתי בידך ואתה כופר והוי שילם מחצה דאין ספק מוציא מידי ודאי כה"ג:

גם י"ל למ"ש הרא"ש ז"ל פרק המפקיד דבשומר חנם שאמר פשעתי דמקני ליה כפילא הוא רק אחר שנשבע שאינו ברשותו דבלא השבועה אינו מקנה לו אף שמשלם שמא לא נגנב כלל עיין שם. וא"כ למ"ש הר"ן ז"ל לקמן דהיכא דצריך שבועה הוי רק גורם לממון משום מי יימר דמשתבע ולא הוי הודאה וכפירה לענין מודה מקצת עיין שם סוף פרקין. וא"כ הכא כנ"ל שיהי' כפירת שתי כסף מחמת שקונה הכפל לפי טענתו וזה אינו קונה עד שישבע שאינו ברשותו וא"כ בשעת כפירה הי' רק גורם לממון משום מי יימר דמשתבע ועדיין אין כאן כפירה ב' כסף רק גורם לממון כנ"ל וממילא אף אחר שנשבע פטור דבשעה שיצאה הודאה מפיו הי' פטור לא נתחייב אח"כ דבשעת ההודאה לא הי' כפירה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם במשנה דמלוה על המשכון עיין שם. ויש לדחות דלרוב הפוסקים השבועה שאינו ברשותו אחר שמשלם אינו אלא מדרבנן וא"כ בקרא י"ל כנ"ל. ועוד דכסף כשמשלם הוי מינו מצוי דלא שייך עיניו נתן בה וא"צ כלל לישבע שאינו ברשותו כנ"ל. גם י"ל כיון דקודם שהודה לא הי' שייך כלל החילוק מתביעת הכפל רק אחר שהודה בפרוטה כנ"ל ושוב פטור דקדמה הודאה לתביעה לענין שיהי' התביעה ב' כסף כנ"ל:

שם ולאו ממילא שמעית כו'. לכאורה למה לא פריך מיד מזה שהוא פשוט והאריך מקודם בהא דכי הוא זה כו'. וי"ל דהוי מצינן למימר דסבר כר"ג דטענו חטים והודה לו בשעורים חייב שבועה וכתבו תוס' דאף ר"ג מודה דפטור מדמי שעורין ומ"מ חשיב הודאם לחייב שבועה ע"ש. וא"כ לא קשה הא דחסרה לה טענה דלא חסר כלל דקרא איירי בפשיטות כסף מטבע בפקדון דהוא דוקא והלה מודה פרוטה שלא הי' מטבע בתורה פחות ממעה והוי רק שוה וטענו דוקא ומודה שוה הוי טענו חטים והודה לו בשעורים ופטור מהכל ושפיר הוי כפירה כל השתי כסף ואע"פ כן חייב שבועה לר"ג ולא חסרה טענה כנ"ל. ולכך פריך רק עכשיו דמשני מקודם ורב חד למודה מקצת כו' וחד להודאה ממין הטענה דסבר רב כרבנן דבעי ממין הטענה ואזה פריך אח"כ שפיר ולא ממילא כו' דחסרה לה טענה דא"א לומר כנ"ל דפטור אף משבועה וע"כ בגווני דהוי ממין הטענה כנ"ל:

שם כסף כי אתי לכפירה הוא דאתי דא"כ לכתוב כי יתן כלים כו'. ותמוה מאד דלא הוי ידעינן כלל ב' כסף ומה שכתבו תוס' דלרב ילפינן הכל מכלים מה כלים דבר חשוב שכל שהן אף מחט חשוב כן כסף דבר חשוב כו' עיין שם. אינו מובן דאי נימא דבר חשוב היינו מעה כסף א'. הוי חשוב כמו כלי א' מחט וילפינן מה כלים ב' דברים חשובים אף כסף ב' מעות היינו ג"כ ב' דברים חשובים. קשה הא קי"ל הודה בפרוטה וכפר בכלי א' ג"כ חייב עיין שם לקמן ובש"ע גם לדידן וע"כ דמחט א' הוי כב' כסף דלדידן בעינן כפירה ב' כסף ואעפ"כ סגי בכפירת מחט א'. וע"כ דנילף כסף מכלים מה כלים אף שמודה א' דכ' כי הוא זה וכופר במחט א' שהוא דבר חשיב חייב כמו כן בכסף בעי הכפירה ב' כסף דשתי כסף חשוב כמו מחט א'. ואם כן קשה למה ליה למימר כסף כי אתי כו' באם אינו ענין לטענה הא שפיר מוכח מגוף ההיקש דכלים דכמו כפירת מחט דבר חשוב צריך כפירת ב' כסף ג"כ ואין כאן אם אינו ענין כלל כנ"ל:

ונראה בפשיטות פי' הש"ס דלרב אי ילפינן מכלים מה כלים ב' אף כסף זה שייך רק אם הפי' כסף מטבע הפחותה דהיינו מעה דוקא רק שלא פי' רק אחת וילפינן מכלים דהכוונה שתים. אבל אם הפי' רק שוה כסף לא שייך כלל ללמוד מהיקש דכלים שהכוונה שתים דמה שתים הוא זה כיון דפירושו שוה ואינו דבר מיוחד שיהי' נקרא שנים כנ"ל. וע"כ צריך לומר דלא פירשה תורה כלל שיעור הכסף רק מסרה לחכמים כמה חשיב להשביע ולא קים להו לאשבועי בציר מב' כסף כמו שכתב רש"י ז"ל קדושין והנה אי נימא דפי' הפסוק כי יתן כסף היינו דוקא מטבע הפחות א"כ כיון דהפי' הוא שטענו דוקא ב' מטבעות כסף איך כתב כי הוא זה דהודאת פרוטה מחייבו הא לא הי' מטבע פרוטה בקרא והוא רק שוה ואין הודאה ממין הטענה כלל כדקי"ל בדוקא ושוה ע"כ מוכח שגם הטענה שוה ואין הכוונה כסף מטבע רק ממון ושוב לא שייך ללמוד מה כלים ב' כנ"ל וע"כ שמסרה התורה השיעור לחכמים וא"כ שוב למה ליה כלל למכתב כלל כסף לכתוב כי יתן כלים וידעינן כו' והשיעור כמה גם עכשיו לא ידעינן רק שנמסר לחכמים כו'. והוכיח שפיר דע"כ כסף כי אתי לכפירה הוא דאתי ואינו מפורש כלל הטענה בכתוב רק כסף היינו הכפירה ושפיר הכונה מטבע כסף הפחותה דהיינו מעה וילפינן שפיר מהיקשא מה כלים ב' אף כסף ב' כיון שהכוונה מטבע ולא קשה כנ"ל דאין הודאת פרוטה ממין הטענה ז"א כיון דכסף היינו הכפירה ב' מטבעות כסף והטענה אינו מפורש וע"כ הי' הטענה ב' כסף ושוה פרוטה וכתב שפיר כי הוא זה במודה בפרוטה ונשאר הכפירה ב"כ חייב דשפיר הוי מין הטענה. ומיושב שפיר פי' הש"ס דע"כ כסף אתי לכפירה ואז שפיר י"ל דהכונה מטבע וילפינן מה כלים ב' כנ"ל. אבל אי נימא כסף הוי הטענה וקאי עלה כי הוא זה ושוב אי אפשר לומר דהכוונה מטבע רק שוה ולא שייך ההיקש כלל וע"כ דמסר לחכמים למה ליה דכתב כסף בלא זה נדע ג"כ מה כלים וכמה השיעור יהי' נמסר לחכמים ולכך ע"כ לכפירה אתי וילפינן שפיר ההיקש מה כלים כו' ושוב קשה לכתוב כספים וע"כ יצאו כלים למה שהן כנ"ל ומיושב הכל. ושמואל אמר דאי הוי כ' רק כלים לא הי' שייך שנמסר לחכמים דאדרבה הוי ילפינן להיפך מה כלים ב' אף שאינו דבר חשוב דמ"מ נקראים כלים כמו שהן אף כל ב' אף שאינו דבר חשוב ולא הי' יודעין כלל שמסרה תורה לחכמים כמו שכתב רש"י קדושין דאדרבה הוי ילפינן להיפוך ולכך כתב כסף ולא פי' כמה ומסרה תורה לחכמים או דסבר דגם על שוה שייך ההיקש אף כסף יהי' שוה דבר חשוב וזה שתי מעין כנ"ל:

שם מי סברת שוה דוקא קתני מה שטעין לא הודה כו'. לכאורה בשלמא בפקדון אתי שפיר דתובעו גוף הדבר שיחזיר לו כסף ומודה שאין לו בידו נחושת כו' אבל בהלואה הא גוף הכסף כבר של הלוה ותבעו רק החיוב לשלם לו בעד הכסף שהלוה לו וזה מודה החיוב שבעד נחושת והוי כדמי עבד גדול וקטן דאמר בבא מציעא ק' דהוי מין הטענה דהחיוב תשלומין בהלואה הוא שוה. ונראה הטעם דגם בהלואה שיש שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים וג"כ השיעבוד הגוף הוא שישלם מה שלוה דזוזי אוזפי' וזוזי משלם וכדאמר בכמה דוכתי בע"ח דינו בזוזי והוא כמו חליפין לזמן שמקנה לו המעות שמלוהו והוא מתחייב לשלם לזמן מעות ההוא רק כשאין לו אותו המעות מחויב מכל דבר לשלם מטעם שיעבוד נכסים דערבים ביה. וא"כ כשפטרו מגוף החיוב שמוחל לו אותו החיוב של מעות שלא יצטרך לשלם לו שוב אין צריך לשלם לו כלל משאר דברים כיון דפקע שיעבוד הגוף אין כאן ערבות וכמו שכתבו תוס' בהא דמוכר שטר חוב כו' דמחול מהאי טעמא. ולכך כיון שמודה שלא הלוהו נחושת פרוטה ואף שיש לו אותו המעות מוחל לו או מודה שוב פטור לגמרי מצד ערבות ושפיר לענין חיוב הגוף הוי דוקא גם בהלואה כמו בפקדון ולכך שפיר הוי טענו חטים והודה לו בשעורים כנ"ל. ולא הוי כטענו חטין ושעורין במה שתובעו שיחזיר לו מעות שהלוהו או שאר דברים אם אין לו כסף דכאן תלוי זה בזה והחיוב שאר דברי' מסתעף רק מהחיוב הכסף וזה כופר לגמרי כנ"ל. משא"כ חטין ושעורין שאין תלוין זה בזה:

והיה נראה דרב ושמואל לטעמייהו אזלי בבא קמא צ"ז גבי הלוהו מטבע ונפסל דסבר רב נותן לו מטבע היוצא באותו שעה ושמואל סבר דמשלם המטבע שיפסל ע"ש. והיינו כמ"ש דשמואל סבר דהשיעבוד הגוף אינו רק על אותו שהלוה ושפיר הוי כמו בגזל דאומר הרי שלך לפניך וסבר הכא ג"כ דהוי דוקא ואינו ממין הטענה כנ"ל. מה שאין כן רב דסבר דהחיוב לשלם מה ששוה בשעת תשלומין ושפיר סבר כאן דהכוונה סתם שוה כנ"ל. אך שרש"י ז"ל סבר שם דבהלוהו מטבע גם רב מודה דנותן לו מה שהלוהו עיין שם. אבל לשמואל א"ש כנ"ל: