חידושי הרי"מ על שבועות כג:

הא גופא קשיא מ"ש רישא כו'. הפשוט דמשמע לס"ד דגם נבלות כו' מיקרי דברים שאינם ראוים לענין שבועה. והגם דהא חזינן אוכל חלב חי פטור שלא כד"א וכה"ג אין ראוין. וטריפה אוכל חייב היינו דמה שאין ראוין מחמת האסור ושפיר בכלל לא תאכל דבלא האסור נקרא אוכל וממילא עבר על איסור התורה. מה שאין כן כשכבר אסרתו תורה אינו בכלל שלא אוכל. ומשני כאן בסתם כאן במפרש. ולכאורה תמוה שבמשנה ב' לשונות שוים ואיך מחלק. וגם הפירכא תמוה מאחר דפשוט החילוק כדמסיק באיסור לא מיקרי אין ראוין. ונראה דקושית הש"ס הי' מדפלגינהו במשנה שבועה שלא אוכל ואכל אכילה שאינה ראויה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות כו' חייב הוי ליה למתני רק חד זימני שבועה שלא אוכל ואכל שאין ראוין פטור אכל נבילות חייב כיון שהחילוק על חד שבועה. ולכך משמע שהחילוק בלשון השבועה ופריך שפיר מ"ש רישא כנ"ל. והתירוץ הי' אפשר לפרש דקאי אדלעיל שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין פטור ותני אח"כ שבועה שלא אוכל קאי על אותן שהזכיר היינו שלא אוכל אוכלין שאין ראוין ואכל נבלות חייב וחשיב שפיר מפרש ומיושב קושית תוס' דקמ"ל בסיפא דנבלות בכלל אוכלין שאין ראוין הם וחייב כיון דפירש כנ"ל. והי' מיושב דמוקי ר"י בכולל דממילא היינו כולה דבכלל שאין ראוין עפר וכהאי גוונא ואסורין. ולא הי' צריך רש"י לפרש נבלות ושחוטות עיין שם. אולם רש"י הוכרח לפרש כן דאא"ל כנ"ל. דלמאי דבעי רבא לעיל שלא אוכל עפר ואכל חצי שיעור אי כיון דאינו ראוי ממילא שוה חצי שיעור ושיעור. או לא. ובעי למידק מהכא דאסור אינו ראוי וטעמא דפריש הא סתמא בכזית ודחי דשאני נבלות דראוי וארי' דרביע עלה עיין שם. וזה למסקנא דאסור חשיב ראוי. אבל עכשיו דאסור גם כן מיקרי אינו ראוי. ובפרט כשכולל סתם אוכלין שאינם ראוים וממילא אינם ראוין מצד עצמם ובין אסור ועל אין ראוי מצד עצמו ודאי גם אפחות מכזית ג"כ לסברת הש"ס הנ"ל דגם יותר אין ראוין ממילא כשכללן בשבועה בלשון א' אין ראוי' שוב דעתיה אפחות כשיעור גם לרבנן אנבלה ג"כ כמו אותן שאין ראוין מצד עצמם. ואם כן איך אמר בש"ס דר"ל לא אמר כר"י דלא ס"ל כולל באסור מעצמו כו'. הא בכולל הנ"ל לא שייך כלל אין איסור חל על איסור דהשבועה ממילא על פחות מכשיעור כמו על עפר כנ"ל. כיון דנשבע סתם לא אוכל אוכלין שאין ראוין כנ"ל. וע"כ דאין הפי' כנ"ל ופירש"י שפיר אולם על הש"ס קשה למה לא מוקי באמת כנ"ל דקאי ארישא שלא אוכל אכילה שאינה ראויה והוי כולל ופחות משיעור ג"כ. וממילא לא הי' קשה גם כן מה דדחי הש"ס דליתא בהן דהא שפיר איתא בהן שיאכל אוכלין שאין ראוין כנ"ל. וי"ל דלא בעי למוקמי כנ"ל. דהא באמת שלא אוכל משמע כזית ככל אכילה לרבנן. רק בשלא אוכל עפר ע"כ מפקינן מפשטיה כיון דגם כזית אין אכילה ונשבע עליו. וזה למסקנא אבל לס"ד עכשיו דנבילות וטריפות מיקרי שאין ראוין. ומ"מ אכילה דידהו בכזית כיון שמצד עצמם ראוי כנ"ל. ואם כן י"ל גם בנשבע סתם שלא יאכל אוכלין שאין ראוין לא מיתסר רק בנבלות וטריפות לא בעפר. דשלא יאכל היינו כזית ובעפר אין חילוק. ושוב לא הוי כולל כלל כנ"ל. ומ"מ אין זה מוכרח ומנ"ל להקשות דמסברא י"ל להיפוך כיון דמ"מ כשיעור נבילות אין ראוין משום האיסור למה נפק מפשטיה דכוונתו רק על נבלות שבל"ז אסור אדרבא י"ל אין ראוין ממש וממילא גם פחות מכזית כנ"ל. אך י"ל להיפוך כיון דקיימי' עכשיו דגם נבלות בכלל שאין ראוין ובנבלה סתמא אכילה כזית שוב גם על שאין ראוין סתמא כזית וא"כ דוקא משום כולל חל. אולם שוב קשה על רש"י ז"ל דהי' לו לפרש כנ"ל. ומ"מ אתי שפיר למאן דלית ליה איסור כולל. וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י כנ"ל דלס"ד י"ל אין ראוין נבלות מאין ראוין מצד עצמם ולא הי' נאסר כלל באין ראוין מצד עצמם רק נבלות ושוב כזית דוקא. ומוכח מש"כ דאם לא כן מה פריך דליתא בהן הא שפיר איתא בהן שיאכל שאין ראוין דיחול על שאין ראוין דהיתר כנ"ל וע"כ דלס"ד כנ"ל. וא"כ יש ליישב בזה מה דמשני במסקנא אלא כדרבא שלא אוכל ואכל עפר פטור דתמוה מאד דהוי ליה למימר דאין ראוין דמתניתין אין ראוין מצד עצמם וזה עיקר התירוץ וידע בס"ד רק דהי' סבור דנבלה גם כן אם מיקרי ולא צריך לאתויי דרבא. וגם למה לא פריך לעיל אדרבא הא מתניתין הוא דסתם שלא אוכל ואכל שאין ראוין פטור. וגם לתוס' תמוה כמ"ש שם דהוי ליה לאתויי אידך דרבא בנשבע שלא אוכל עפר ואכל עפר דחייב ע"ש. ולמ"ש י"ל דמייתי דרבא לדיוקא דדוקא שלא אוכל גרידא אין עפר בכלל אבל שלא אוכל אוכלין שאין ראוין גם עפר בכלל וחייב ול"א דכוונתו רק נבלות כו' שאין ראוין מצד האסור. וזה לא מוכח מאידך דרבא דאדרבא משמע דוקא פי' בהדיא עפר. רק מרבא הנ"ל מוכח כנ"ל דשלא אוכל אוכלין שאין ראוין ואכל עפר חייב. ולא סתרו אהדדי דיוקא דאידך דרבא דבאידך דבעי בכמה לא מצי למינקט שאין ראוין כיון דגם נבלה בכלל י"ל דבכזית גם שאין ראוין מצד עצמם כמו נבלה ולכך בעי בפירוש עפר לחוד כנ"ל. וכיון דמוכח עכ"פ מרבא דבאמר שבועה שלא אוכל שאין ראוין גם עפר בכלל שפיר מתניתין בכולל כפשטיה הנ"ל דקאי ארישא שלא אוכל אוכלין שאין ראוין וכולל בין עפר בין נבלה ואכל נבלות כו' חייב דכולל כנ"ל שאין ראוין מצד עצמם גם כן ואסור גם בנבלה ומשכחת בהן גם כן כנ"ל ואתי שפיר:

שם מפרש כו' בכולל כו'. לכאורה למ"ד בבכורות דטומאת משא לא בטל ברוב בנבלה דכמאן דאיתא דמי ע"ש א"כ כיון דהא דאין מבטלין אסור רק דרבנן וחל שבועה א"כ כשמבטל הח' נבלה ברוב כזית כדי א"כ ומ"מ במינו בטל ברוב לענין האסור אבל לענין השבועה מ"מ אוכל הנבלה או ביבש ח' בב' ח' היתר דאוכל כל הג' זיתים עכ"פ אכל הח' נבלה דאף שנהפך אסור להיות היתר ומ"מ כמאן דאיתא כמ"ש הרא"ש פרק ג"ה ע"ש. אולם א"כ גם האסור שבועה בטל דח' נבלות שאסורה משום בל יחל בטלה ברוב ב' ח' שלא נשבע עליהם. ויש לישב בזה דמשני בכולל ופירש"י שלא אוכל נבילות ושחוטות כו' וקשה ממ"נ אי שבועה א' הוא א"כ י"ל כזית משתיהן כדאמר לעיל פרוטה מכולן מצטרפות כו' וגבי פת חטין ושעורין ע"ש. וקי"ל דאין היתר מצטרף לאסור כו' ואם פי' ב' שבועות שוב לא חשיב כולל כיון דב' שבועות הן כל א' לחוד. ולמ"ש י"ל דכיון דנשבע על שחוטות ג"כ שוב גם על נבלות חל כשיהי' מעורב חתיכה נבלה עם ב' חתיכות שחוטה ולענין אסור השבועה אינו בטל כלל דאסור באסור לא בטל כשהן משם א' לגמרי מצד אסור שבועה כנ"ל. ושפיר חל על נבלה לחוד ג"כ דהוי כולל אם יאכל הנבלה מעורב בשחוטה כנ"ל חל ג"כ באוכל נבלה לחוד כנ"ל. אמנם קשה מה פריך דליתא בהן הא שפיר בהן שאוכל נבלות ושחוטות מצי מקיים בנבלה מעורב עם ב' חתיכות שחוטה דאסור נבלה פקע במינו ושבועה מקיים כשאוכל כל הג' דהיתר בהיתר לא בטל וצ"ל דס"ל דסתמא של"א או שאוכל נבלה היינו נבלה האסורה משא"כ כשפקע שם נבלה ע"י בטול ברוב דנהפך כו'. וא"כ מיושב דמשני כדרבא כו' בנבלה מוסרחת לגי' תוס' ע"ש דקשה הא עכ"פ אין ראוין וכיון דפי' נבלות למה נימא דאין ראוין בכלל. ולמ"ש א"ש דנקיט רק דאף היתר בכלל כמ"ש תוס' כיון דכולל ממילא גם היתר ול"ד נבלה האסורה. וא"כ שוב משכחת ע"י בטול ברוב דאף דפקע שם אסור נבלה מ"מ חתיכה נבלה יש כאן ומקיים בהן כנ"ל. אך לא הוי צריך לאתויי דרבא באכל עפר כו'. אך י"ל דמוקי כנ"ל משום דבעי לאוקמי כד"ה כדאמר לעיל ולר"י מין במינו לא בטל ובאינו מינו אסור מדרבנן ביבש וקי"ל דבקום ועשה אף בדרבנן לא חל לעבור ע"ש בש"ע סימן רל"ח ואם ירבה עד ס' אינו כזית נבלה. ויש ליישב בזה מה דתמוה לר"ל הא בחצי שיעור מדרבנן אסור ולמה חל בהן ע"ש בש"ע ק' הש"ך. ולמ"ש מיושב כיון דפי' משהו שוב יכול להרבות בס' ומ"מ משהו נבלה איכא ומיירי ג"כ כולל נבילות ושחוטה ומ"מ א"צ כולל דשוב חל על נבלה עצמו בתערובות כנ"ל. וכן יתישב מה דקשה למ"ש הרא"ש ריש פרק כ"ש פסחים דחרכו קודם אסורו מ"מ אסור לאכילה דאף שאינו ראוי מ"מ אחשבי' כשאוכלו ע"ש. ועכ"פ אסור מדרבנן א"כ מה משני בסרוחה לפי' תוס' הא מ"מ מדרבנן אסור לאכלו ואינו חל בהן לעבור. ולמ"ש מיושב דשפיר בכולל מהני כשיהיה מעורב יבש ביבש באינו מינו בסרוחה דלא אחשביה כיון שבתערובות ומותר גם מדרבנן דלא שייך שיבשלם ויתן טעם דנ"ט לפגם מותר כנ"ל:

תוס' ד"ה דמוקי כו'. וי"ל דאי במפרש [א.ה. לכאו' צריך להוסיף כאן תיבת - לא] מתוקם כר"ע דמשמע הא סתם פטור. וקשה דגם דמוקי בכולל משמע הא לא כולל פטור ולר"ע חייב. והי' אפשר דהא דדייק לעיל כ"א ע"ב דר"ע בעלמא כרבנן ס"ל הוא מדמוקי ר"ל כו' ואי כר"ש כ"ש נמי מושבע כו'. א"כ לר"י י"ל באמת כר"ש ס"ל והיינו דפליג ר"ש אך א"כ גם במפרש מצי לאוקמי וע"כ גם לר"י דלא כנ"ל מראי' א' דמייתי התם ל"ל צירוף כו' וקשה כנ"ל. וי"ל דאי במפרש ח"ש. א"כ ע"כ ואכל נבלות היינו שאכל ח"ש. ושפיר דלא כר"ע דלר"ע גם בסתם הי' חייב. משא"כ דמוקי בכולל א"כ ואכל היינו כזית ואף בב"א א"כ בלא כולל גם לר"ע לא מחייב וג"כ רק משום דכולל ח"ש לחוד חל ג"כ כשאוכל שיעור בב"א וא"כ היינו כולל דברים המותרים. עם אסור ואין חלוק בין נבלות ושחוטות או חצי שיעור ושיעור וקצת דוחק:

תוס' הנ"ל. וא"ת לימא ר"י לטעמיה דח"ש איסור מה"ת. ולע"ד י"ל כיון דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי והיינו דכשאוכל עוד ח"ש חל למפרע גם על הח"ש שאכל בכדי אכילת פרס ולכך גם ח"ש בכלל האסור כדאמר בש"ס יומא הך טעמא וא"כ כיון דאין אסור חל על אסור י"ל שפיר דבשבועה חל על ח"ש דא"ל שלא יחול משום דח"ש אסור הא אם תחול השבועה לא שייך כלל חזי לאצטרופי דאף שיאכל עוד חצי זית לא יוכל לחול על חצי זית שאכל דאינו חל על אסור שבועה שקדם על החצי שיעור לחוד ואין אסור נבלה דחצי זית אחרון חל למפרע על חצי זית שאכל שהי' עליו אסור שבועה כשיעור כנ"ל ושפיר מצי חייל. ובש"ס מעילה אמר דאכל נבלה כזית מטמאה וטהורה אינו מצטרף לפי דאסור נבלה אינו חל על טמאה ונשאר בחצי זית רק אסור טמאה ואינו מצטרף עם ח"ז נבלה כב' שמות ע"ש. וכן בהנ"ל דאסור שבועה חל אחצי זית ושוב אין אסור נבלה יכול לחול למפרע ע"י שאוכל עוד ח"ז ונשאר רק אסור שבועה על החצי זית ואינו מצטרף כלל עם ח"ז נבלה ולא ילקה משום נבלה רק משום שבועה א"כ שפיר כשנשבע על ח"ש יכול לחול וממילא פקע אסור דחזי לאצטרופי ושפיר חייל כנ"ל ועיין מ"ש לקמן בעזה"י:

בא"ד דמצי לאוקמי שלא כדרך כו'. ותמוה למה פליג ר"ש וצ"ל דשלא כד"א הוי כחצי שיעור ולר"ש לקי גם ע"ז א"כ גם לר"י כמו דחצי שיעור אסור מה"ת כן שלא כדרך אכילה אסור מה"ת. ומהרש"א ז"ל הניח בצ"ע. ולע"ד לק"מ דודאי פחות מכשיעור לחוד חשיב ג"כ שלא כאכילת ב"א דמה"ט לא לקו דאין אכילה פחות מכזית ורחמנא אמר לא תאכל. ולכך שפיר לר"ש דכ"ש למכות אף שאינו דרך כן שלא כד"א דמ"מ אכלי' ואחשבי' כנ"ל. אבל לר"י דח"ש אסור מה"ת רק משום חזי לאצטרופי א"כ לענין זה הוי כדרך אכילתו שכשיאכל עוד חצי זית כדי א"פ גם ח"ש זה אכל דרך אכילת ב"א ושפיר אסור מה"ת משא"כ שלא כד"א שאינו כאכילת ב"א אינו אסור מה"ת ורק לר"ש דח"ש לוקין ובכלל לא תאכל ואינו מטעם חזי לצירוף דמה"ט לא לקי רק שבכלל אכילה כיון דאכל עכ"פ שפיר שלא כד"א ג"כ משא"כ לר"י כנ"ל וא"ש:

בא"ד דלפי' קמא קשה כיון דח"ש מה"ת לא משכחת בהן כו'. וזה תימה גם לדידן דקי"ל בש"ע דחל בהן על ח"ש ועל אסור דרבנן אינו חל בקום ועשה ותמוה למה ע"ש בש"ך י"ד שנדחקו הרבה. וכן מפורש לקמן דלר"ל שפיר חל על ח"ש אף שאסור מדרבנן ולמה שאר איסורי דרבנן קי"ל דלא חל בהן ע"ש. ולכך לע"ד הטעם דהא קי"ל העמידו חכמים דבריהם בשוא"ת ומ"מ פריך פ"ד דר"ה דאין מפקחין הגל ואין תחום כו' על השופר כו' ופריך ניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני י"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש. וע"כ ק' הש"ס הי' ניהו דתיקנן כעין דאורייתא וכאלו אסור לאו מ"מ העשה דחי ומשני דל"ת ועשה כנ"ל. א"כ הא שבועה הוי לאו ועשה דככל היוצא מפיו כו' כמבואר בש"ס. וא"כ לכאורה הלאו ועשה דוחה לאו דנבלה אף כשיעור רק משום דאיתא בשאלה ול"ת ועשה דאיתא בשאלה לא דחי ל"ת שאינו בשאלה. ואף דכל שלא נשאל חייבין מלקות מ"מ כיון שיש היתר לאסורו קיל מלאו שאין לו היתר כנ"ל. וא"כ שפיר על כשיעור אף באסור דרבנן הוי כלאו דאורייתא דלא דחי בקום ועשה כמו גבי שופר ולולב כנ"ל. אבל חצי שיעור שכל האסור משום חזי לאצטרופי א"כ לא חמור מישנו בשאלה דגם זה עדיין אינו אסור כלל רק ע"י שאפשר לבא לידי אסור למפרע ע"י שיאכל עוד אסור שוב אף שעדיין לא בא לידו אסור וכעין הואיל כו'. אבל עכ"פ הוי כאיתא בשאלה דאפשר שלא יהי' אסור. ואף דאסור מה"ט מ"מ עכ"פ קיל מאסור גמור שישנו בשאלה כל שלא נשאל דהא למ"ד הואיל מ"מ כתב רש"י דא"ב מתשיל ל"א דעכשיו לא נשאל כנ"ל. וא"כ שפיר לאו ועשה דשבועה דחי לאו דח"ש דרבנן או גם לר"י דמה"ת משום חזי כנ"ל ויכול לחול גם בהן משא"כ כשיעור אף אסור דרבנן לא דחי כשאר לאו כנ"ל וא"ש:

עוד נראה כמו דאמר לקמן כ"ט בי' ותשע והפריש קרבן ואכל אח"כ עשירי הוי חצי שיעור ולא מצטריף כיון שפריש קרבן על אכילה דמעיקרא ע"ש. כן אם הדין דל"ת ועשה ושבועה דחי ומותר לאכול חצי זית נבלה לקיים לאו ועשה דשבועה שוב כשיאכל עוד חצי זית לא מצטרף כלל דחצי זית הנ"ל הי' היתר ועדיף מהפריש קרבן הנ"ל. ושפיר יכול לחול ולא יהי' חזי לאצטרופי כנ"ל:

גם י"ל דהא קי"ל אכלה כולה אין נשאלין עליה ומאן דפליג רק משום דאיכא קרבן אבל בהן ואכלה כולה לכ"ע אין נשאל וא"כ הא דלא דחי לאו ועשה דשבועה משום דאיתא בשאלה ואף דאם יאכלנה ליתא בשאלה כנ"ל כיון שנשבע רק על כזית נבלה זו שיאכלנה וע"פ משום דעתה שדנין אם יאכל לאו דנבלה חמור דא"א לבטל משא"כ לאו ועשה דשבועה אפשר לשאול ולא יאכל וא"כ לענין חצי זית שנשבע עליו שפיר עתה יש לאו ועשה דשבועה ואסור נבלה אין כאן עדיין בח"ש רק דאסור לאכול החצי שיעור משום אם יאכל ח"ש יהי' חזי לצירוף שיאכל עוד חצי שיעור ויהי' אסור למפרע והא כשכבר אכל החצי זית נבלה כבר קיים לאו ועשה דליתא בשאלה דאכלה כנ"ל. ודוחה הלאו דנבלה שיהי' למפרע ע"י שיאכל עוד כיון דקיום הלאו ועשה כבר קדם. ושפיר י"ל דגם לכתחלה דחי כנ"ל כיון דצירוף דח"ש הב' הוא רק כשאכל חצי זית שנשבע ואז כבר ליתא בשאלה כנ"ל: