חידושי הרי"מ על שבועות ב.

מתני' שבועות ב' שהן ד'. ואמר בש"ס דסליק ממכות כו' פאה כו' חדא דמחייב ב' כו' תני ב' שהן ד'. ותמוה מה ענין ודמיון זה למה. וי"ל לענ"ד דקמ"ל ב' מפורש שהן ד' עוד ב' מרבוי וע"י כן אין חייב על ב' שברבוי רק ביש ב' המפורשין והיינו כמאן דאמר דבעי איתא בלהבא. ושיזרוק פלוני דא"א גם שבועה שזרק פטור מקרבן. וגם לרב לקמן כ"ה דבעי רק הן ולאו מ"מ הא אמר אביי מודה רב שבועה שאני יודע לך עדות ואינו יודע דפטור דליתא בא"י לך דהוי שבועת העדות עיין שם. ולכאורה לא דמי כלל עבר עם להבא דבלהבא שייך שיהי' בלאו והן שהשבועה תוכל לחול עליו כשנשבע שאוכל גם כשישבע שלא יאכל שחייב לקיים מה שאין כן ביטל מצוה שלא יחול ע"ש. אבל שבועה שעבר מה דמיון שבועת שקר לאמת שנאמר כשנשבע שאכל ושקר שצריך שיהי' יכול לישבע שלא אכל שהוא אמת. רק אם הי' שקר וזה אינו מסברא כלל. והיינו הך דשבועה שאני יודע עדות הנ"ל. וע"כ ג"כ הטעם משום דיליף מלהבא ובלהבא צריך שיהי' בלאו והן שוב גם בלשעבר כן. ושפיר תני ב' שהן ד' והיינו משום שתורה שבע"פ נלמד משבכתב צריך שיהי' שייך כנ"ל. ולכך י"ל דהדמיון להא דחייב על פאות ב' מלא תקיפו. והן ד' שגם הניקף חייב מריבוי דתקיפו ומקיף לעצמו חייב ד'. וג"כ לחד מאן דאמר דוקא כשניקף בר חיובא חייב המקיף. וכן יש להיפוך ג"כ עיין שם בתוספות ונ"י מכות. והיינו ג"כ דטפל לא מחייב רק אם אותו שהוא עיקר החיוב חייב מה שעיקר יותר בתורה והוי ממש דומה לב' שהן ד' דשבועות וקמ"ל כל הנך דינים ע"י הסמיכות למכות וע"י הלשון ב' שהן ד' ומיושב בעזה"י:

(ב)

יש לדקדק דלא תני שבועת בטוי ב' שהן ד' כדתני לקמן כל השבועות בשמם. שבועת הפקדון. שבועת העדות כו' ובכל הגמרא קורא שבועת בטוי. וי"ל דהא באמת תמוה כנ"ל מה לו בלשון ב' שהן ד'. שבשביל זה תני ב' פרקים שאין ענינם לכאן. וי"ל דנקרא סדר ישועות. והג' בבות עונשי ממון שע"י זה נשמרים מהיזק וכשעבר נושע הניזק שמשלם לו ושלא יהי' עשוק. וסנהדרין ד' מיתות שע"י יראת העונש ניצל מלעבור וכשעבר נושע בעה"ב כשהתודה והומת בב"ד. ואם לא שב נושע כלל ישראל ע"י ביעור הרע. וכן מכות לוקין וגולין ומתכפר לו ונושע וכן שאינו עובר מיראה ונושע מיצה"ר. ותני אח"כ שבועות שיש בו חומר יותר דכתיב לא ינקה ומה"ט נזדעזע העולם כדאמר ריש פרק שבועת הדיינין. וזה הוא עצה על כל המצות דנשבעין לקיים לזרוזי כו'. והגם שאינו חל על דבר מצוה היינו משום שכבר נשבענו מהר סיני. והזירוז הוא לברר בלב ענין השבועה שמושבע ועומד. וע"י קבלה זו במתן תורה בשבועה נתקיים העולם דכתיב אנכי תכנתי כו' ולכך לא ינקה ומזדעזע העולם. ואותן ב' שבועות לקיים מצות עשה ושלא לעבור על לא תעשה הם להבא שהי' הכרח להיות בעולם. ולכך חשובין כ"א להיות בלאו והן דוקא דהוצרכו לקבל מצות עשה ולא תעשה ולא סגי חד בלי הב'. וע"י שהוצרך להיות ענין השבועות ב'. ממילא גם לשעבר הגם שאינו צריך לשעבר להיות שבועה כלל לתועלת עצמו רק לבירור כסוטה ושבועת הדיינין. עכ"ז כיון שהוצרך ענין השבועה כנ"ל ממילא הן ד'. גם כולל דכתיב בי"ה ה' צור עולמים שנברא עוה"ב בי' ועוה"ז בה'. וממילא ענין ו"ה שזה הוא צור עולמים. והוא סתום וגליא שהוא ב' שהן ד' אותיות. ולכך נזדעזע העולם כנ"ל. דכתיב וישבע בחי העולם. וגם מה דחשיב שבועה גם בלי הזכרת שם. הוא משום דנשבע לשון נפעל שמקוים אצלו בכל שבעה מדות שבאדם ז' ימי הבנין. וקיום כזה שכולל כל חיי האדם מאיש ישראל שורה ע"ז שם ה' ית' מצד כללות ישראל וחשיב כהזכר' שם ית' במה שמקיים העולם. ולכך נקרא השבועה קימא והוא מדת אמת של יעקב ע"ה שהוא ע"י י"ה ממשיך לקיים הכל שהוא ו"ה שבשם. ולכך כ' כשנשבע יוסף וישתחו כו' פירש"י שהוא מלך ועומד בצדקו עיין שם ומה שייך זה להשבועה. אולם הוא כנ"ל שלפעמים מסתיר אדם את עצמו. וע"י השבועה מתעורר כל האדם בכל מדותיו וראה שהם שלמים וישתחו כו' ולכך במדרש אם אתה כאותן שנקראו ירא אלקים ובו תדבק כו' תוכל להשבע. וחרבו כשנשבעו ע"ד הרשות שמה לו לאדם להזכיר שמו ית' על זה שאינו צריך רק באיש הדבוק בה' נתיקר ונתקדש שמו ית' בהזכרתו בשבועה וע"י שהוא מתמלא פחד ה' ואהבתו וכל המדות לה' פועלים אצל כלל ישראל שיטו מדותם לשם יתברך וכמו שאנו אומרים ליחד שם י"ה כו' בשם כ"י. וזה שאמר שענין השבועות הוא ב' שהן ד'. וממילא ח"ו בשקר נמשך העונשין וגם שכולל כל המצות עשה ולא תעשה שיזכור אדם שנשבע בהר סיני ב' שבועות דלהבא ויועיל להנצל מעבירה: