חידושי הרי"מ על כתובות קז.

רב אמר פוסקין מזונות לא"א כו' בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ כו' ופירש"י למאי ניחוש לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה כו'. ותמוה כמ"ש תוס' הא למ"ד אין פוסקין גם בשבועה לא יהבינן לה:

ונראה דהא לכאורה למה להו טעמא בשמעו שמת הא מבואר בש"ס לעיל צ"ו דיתומים אומרים ברי נתננו ג"כ לא מהימני כו' משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וחשיבה כמוחזקת לגמרי ע"ש וממילא איך נוציא מחששות אלו דצררי או צאי כו'. אך י"ל דתוס' תמהו שם ע"ב מ"ש משאר ב"ח דחשיב הלוה והיתומים מוחזקים ע"ש. אך י"ל כמ"ש תוס' סוטה פ' ארוסה (ד' כ"ה ע"ב ד"ה לאו) דלכך סברי ב"ה שטר העומד לגבות לאו כגבוי משום דצריך ב"ד ושייך מי יימר כו' ע"ש. וגם צריך לישבע ליטול בטוען אשתבע לי. וא"כ מעשה ב"ד דהוי כנקיטא שטרא וקי"ל (לעיל ד' צ"ז) דמוכרת שלא בב"ד וכחנן דלא תשבע ג"כ שפיר ונ"ל לכ"ע שטר העומד כו' כגבוי דמי ולכך נכסי בחזקתה כנ"ל דהא פ' הכותב (ד' פ"ד) במלוה ופקדון ביד אחרים תלי לה בהא שכולן צריכין שבועה כו' לא חשיב בחזקתן ע"ש. וא"כ י"ל כאן בהלך למד"ה דיש הוכחה ואומדנא שהניח לה כמ"ש תוס' ומהני חששות אלו להצריכה שבועה עכ"פ ושוב מה"ט י"ל דלא מגבינן לה כלל דלאו כגבוי כנ"ל ונכסי בחזקת יתמי ודוקא שם דאי הדין דנאמנת נוטלת בלא שבועה שפיר נכסי בחזקתה כנ"ל משא"כ כאן בהלך [למדה"י] דיש הוכחה כנ"ל ותצטרך לישבע ושוב אינם בחזקתה וסבר שמואל דאין פוסקין אף בשבועה כנ"ל. וא"כ מיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל דבשמעו שמת דלענין שבועה לא תצטרך לישבע דהא תשבע בסוף כשתגבה הכתובה ואם יהי' הדין דפוסקין תגבה מזונות בלא שבועה שוב נכסין בחזקתה ושפיר נוטלת דהא בהא תלי' כנ"ל:

ובזה מיושב לשון הגמ' דפריך ממתני' מפלוגתא דחנן כו' וקאמר ע"כ ל"פ אלא לשבועה אבל מזוני יהבין לה כו' מה צורך לאריכות הזה הא פשוט כיון דפליגי אי תשבע ע"כ דיהבינן לה. ולמ"ש א"ש דהיה אפשר לפרש פלוגתא דחנן ובכ"ג כמ"ש דבהא תלי' חנן סבר דלא תשבע וממילא נכסי בחזקתה ויהבינן לה ובכ"ג סברי דתשבע בתחלה ג"כ. ושוב י"ל דגם בשבועה לא גבי' דכיון שצריכה שבועה אין נכסין בחזקתה וא"י להוציא כנ"ל. ואך משמעות הלשון אינו כן דהוי להו לבכ"ג לפלוגי בהדיא דע"י שצריכה שבועה לא יהבינן לה כלל כנ"ל. ולכך אמר הש"ס ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה כו' אבל מזוני יהבינן לה כנ"ל. דאינו משמע לפרש כנ"ל:

והתוס' נראה דלא ס"ל כאן הטעם דנכסים בחזקתה דבשלמא התם דעכ"פ כשמת הי' מגיע לה מזונות דהא אלהבא כ' תוס' שם (ד' צ"ו ע"א ד"ה יתומים) דפשיטא דלא מהימני' ע"ש. א"כ שפיר נעשו הנכסים בחזקתה לענין מזונות ואין נאמנים להוציא כנ"ל. משא"כ כאן דהלך למדה"י כו' ושמעו בו שמת ואנו חוששין לצררי גם אלהבא א"כ אם הדין דלא תגבה לא יהי' כלל הנכסים בחזקתה דאין מתחיל כלל להיות ברשותה וע"ז אנו דנין אם בחזקתה ולכך לא מהני כנ"ל:

אמנם י"ל דמ"מ גם היתומים לא מיקרי מוחזקים דהא ע"ז אנו מסופקים אם הדין דתגבה א"כ נכסים בחזקתה דבשלמא בכל חוב אף אם הדין דגובה מ"מ הם מוחזקין משא"כ כאן דתלי' בהא. וא"כ שוב דמי' להא דמלוה ופקדון ביד אחרים כו' שדנין מי זוכה מיד בשעת מיתה דלא מיקרי יתומים מוחזקין רק משום שכולן צריכין שבועה ואין יתומים צריכין שבועה כו'. א"כ כאן תלי' שפיר אי צריכה עכ"פ לישבע מחשש הנ"ל שוב אינה גובה כלל דנעשו עכ"פ נכסי בחזקת יתמי כו'. משא"כ אי כשתגבה א"צ שבועה. לא עדיפי יתומים מינה. ומיושב שפיר דברי רש"י כנ"ל. והא ריש פ' הכותב (ד' פ"ג ע"ב) אמר דמחמת התקנת חכמים חשיב מוחזק אף שהספק שמא סליק נפשי' בעודה ארוסה ולא התחיל הזכות כלל מ"מ כיון שהתקנה ודאי והפטור ספק יד בעה"ש עה"ת ע"ש. וגם כאן מצד החיוב מזונות שיש לה ודאי מתקנ"ח נכסי בחזקתה רק שרוצין להפקיע מחשש צררי וכה"ג כנ"ל. אך יש לחלק משום דגוף הנכסים אין שלה רק ע"י החיוב וכיון שאינו עומד לגבות ממילא אינם בחזקתה כנ"ל:

וי"ל דגם מחיים פליגי בהא דהא תמוה כיון דאם בא ואמר פסקתי נאמן למה לא נטעון בשבילו. ואי"ל דהוי מילתא דלא שכיח דהא תוס' כ' דיש הוכחה מאומדנא שהניח לה. ולמ"ש י"ל דגם בא"א פ' הרמב"ם ז"ל ושאר פ' (באה"ע ס' ע' סעי' ה') דמוכרת למזונות שלא בב"ד וק"ל כחנן דא"צ שבועה ממילא ג"כ נכסי בחזקתה כאלמנה דמה חילוק. ושפיר לא טענינן עבורו דאין טוענין רק כשמוחזק כמבואר בש"ע חו"מ (ס' ע"ה סעי' כ' ובטור שם) ולכך י"ל דסבר חנן מה"ט גופי' דא"צ שבועה דאין טוענין כלל אישתבע לי דנהי דאם היתה צריכה שבועה לא הוי חשיבי נכסים בחזקתה אבל כיון דע"ז גופי' אנו דנין למה נטענין אישתבע להו וע"י זה אינה מוחזקת אדרבה הא מדינא גבי' בלא שבועה ושפיר נכסים בחזקתה וממילא לא טענינן לי' וא"צ שבועה והיא כדין דנכסי בחזקתה כנ"ל. ובכ"ג סוברין להיפך דצריכה שבועה ועי"כ ממילא נכסי בחזקתו ושפיר שבועה כדין. ומדוקדק במשנה דאמר ריב"ז יפה אמר חנן כו' היינו דשניהם סברי כדין עכשיו שהדין כן רק שנחלק בסברא איך ראוי לתקן יותר כנ"ל:

ושמואל סבר אין פוסקין מה"ט דדוקא בשמעו שמא דתשבע ודאי בסוף א"צ שבועה ושפיר נכסי בחזקתה כנ"ל משא"כ בא"א דשמא לא תבא לגיבוי כתובה ועכ"פ צריכה שבועה כיון דהלך למדה"י ויש אומדנא כנ"ל ושוב אין פוסקין כלל דטענינן ליה שהוא להוציא דנכסי שוב בחזקתו כנ"ל:

גם י"ל להפ' (חו"מ סי' פ"ב סעי' ח') כשא"י לישבע שבועת אישתבע לי לא מפסיד דלא הי' התקנה שלא יגבה בשביל זה ע"ש. וא"כ י"ל לרב מה"ט גופי' לחנן א"צ שבועה דאם יהי' הדין דתשבע לא תגבה כלל דטענינן לי' כו' שוב לא הי' התקנה כלל להצריכה שבועה ועי"ז תפסיד לגמרי. ואף דסברי רב ושמואל מס' שבועת (ד' מ"ז) א"א מש"ל ומתוך שאי"ל מפסיד היינו היכא שב"כ וב"כ הוי להוציא דהא מוקי שם (מ"ח ע"ב) כמה משניות כב"ש דכגבוי דמי לא מפסיד ע"ש. וא"כ כאן דבלא השבועה נכסי בחזקתה מדינא וע"י התקנה נוציא שלא יהי' בחזקתה ותפסיד לגמרי שפיר י"ל דא"צ שבועה כלל. ושמואל סבר להיפך דבלא שבועה א"א וממילא אין פוסקין כלל ומפסדת כנ"ל. משא"כ בשמעו בו שמת דתישבע בסוף שפיר א"צ שבועה וממילא פוסקין כמ"ש רש"י ז"ל כנ"ל:

ולרב י"ל כמו בח"מ (סי' פ"ב סעי' ו') דבתפס ואינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי ממילא כיון דבלאהשבועה נכסי בחזקתה הוי כאלו ע"י חיוב השבועה מוציאין ממנה והא לא נחתינן כו' וא"צ כלל שבועה כנ"ל. ואעפ"כ פריך שפיר ממתני' דמשמע דאף שצריכה שבועה מ"מ יהבינן לה. ומשני בשמעו בו שמת וי"ל דפליגי בהא דבכ"ג סברי דגם אי צריכה שבועה מ"מ גבי' ולכך צ"ש ולחנן אם היתה צריכה שבועה לא היתה גובה כלל ולכך א"צ. ויש לדחות:

עוד י"ל להפ' דגם בשלא בפניו כשא"י לישבע מפסיד בפרט לרב ושמואל. וא"כ י"ל ג"כ דגם לשמואל לא מהני חשש צררי רק להצריכה שבועה. וממילא כמ"ש לעיל דאין יכולין להשביעה שמא יבא ויאמר פסקתי דנאמן גם להוציא ויהי' השבועה לבטלה כמו (שבועות ד' מ"ג ע"א) שמא ישבע כו' בפקדון לר"ח ז"ל. ולכך סבר דאין פוסקין כלל כיון שא"י לישבע וכמו בפקדון דמפסיד כנ"ל. וממילא בשמעו שמת דשוב לא שייך שמא יבא כו' א"כ יכולה לישבע א"כ ודאי יהבינן לה רק דהיתה צריכה שבועה. ושוב כ' רש"י ז"ל שפיר דכיון דודאי תשבע בסוף לא תשבע בתחלה כנ"ל. משא"כ מחייב גם בשבועה א"פ כנ"ל:

עוד י"ל דגם רש"י ז"ל סבר כסברת תוס' דבלא הוכחה אין לומר שהניח לה רק כשרואין שמשתהה מסתמא ידע מקודם והניח על כל הזמן. וכשמת אין הוכחה אבל מ"מ אין זה סברא שמת בצמצום כשפסק הזמן שהי' לו לבא ואיך תוכל לגבות בשביל זה הא גם להיפך אין ראי' הא א"א לידע כמה הי' משתהה אם לא הי' מת. ועכ"פ איתרע שטרא טפי מפוגמת כיון שיש דררא דממונא דודאי פרע וא"י כמה. ועכ"פ היתה צריכה שבועה. ושפיר כ' רש"י הטעם כיון דשמעו שמת ואין הוכחה רק שבועה הי' צריכה ושוב אמרינן מאחר דתשבע בסוף א"צ עתה אבל לא שמעו שיש הוכחה ברורה שפיר גם בשבועה אין פוסקין:

גם י"ל דטעם פלוגתייהו דרב ושמואל דמסברא דהא בהא תלי' אם הדין דאין פוסקין ולא תוכל לגבות ממילא מסתמא מתפיסה צררי. ואם הדין פוסקין כו' מסתמא אינו מניח לה דהא תוכל לגבות בפרט למאי דאמר ביוצא לדעת (לעיל ד' מ"ח) דאין זנין בני' ובנותי' דאם הי' רוצה הי' אומר משא"כ אשתו דבתנאי ב"ד כו'. י"ל להיפוך אם הי' מניח הי' אומר שלא לפסוק דהא יודע דפוסקין כנ"ל. וסבר רב דכמו דאמר גבי שכיר. (ר"פ כל הנשבעין) דתיקנו משום כדי חייו גם למסקנא כמ"ש הר"ן שם ואף שפעמים שיבא בעה"ב לידי הפסד מ"מ חששו יותר להפסד השכיר שהוא כדי חייו מהפסד בעה"ב שהוא רק ממון ע"ש. כן במזונות אף שאם יהי' הדין אין פוסקין ממילא מניח לה מ"מ אם מתרמי שלא הניח תפסיד מזונות שהוא כדי חיי' ראוי יותר להיפוך שיהי' הדין פוסקין. וממילא לא תפסיד וגם הוא אינו מניח ממילא ואי מתרמי שמניח ויפסיד הוא מ"מ הוא רק ממון וחשו יותר לטובתה כנ"ל. וטעמא דשמואל אף דאי יהי' הדין פוסקין יהי' כדין. מ"מ הא גם שם לא תיקנו בלא שבועה לשכיר. ולכך אף אם יהי' הדין פוסקין מ"מ הא מתרמי שמניח וא"א ליתן לה בלא שבועה. וממילא כיון שתצטרך לישבע שוב מניח לה כדי שלא תצטרך לישבע ושוב לגמרי אין פוסקין דיש הוכחה שמניח לה. משא"כ במת דאין הוכחה כנ"ל:

ופריך ממתני' דאי מחיים ואעפ"כ סבר חנן דלא תישבע א"כ ראוי לפסוק דפוסקין כנ"ל. ומשני רק בשמעו שמת דודאי תישבע אז אפשר לפטרה משבועה עתה משא"כ מחיים דעכ"פ תצטרך שבועה ושוב יש אומדנא שמניח לה ואין פוסקין ממילא כלל כנ"ל:

גם י"ל (אבה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) כיון דאלמנה שתפסה למזונותי' כמה שתפסה אין מוציאין ממנה נהי דלכתחלה לא יהבינן לה מ"מ לא חיישינן לצררי דמה בכך שהב"ד יתנו לה עוד הא בדיעבד מהני תפיסתה על הכל. ורק שבועה היתה צריכה ושייך כנ"ל:

תוס' כ' הטעם כשמת אין הוכחה. ותמהו דא"כ לוקי בפסקי' מברא ובשאר אונס בחלה וכה"ג דג"כ פוסקין. ותירוצם אינו מובן דלא שכיח כו' הא עכ"פ שכיח יותר מעדי שקר דלתוס' שמעו שמת היינו בעדים כשרים. גם הא חלה יותר שכיח ממת ולוקי למתני' בחלה וכה"ג:

וי"ל בפשיטות דהא אינו מובן הטעם דשמואל דאין פוסקין נהי דאפשר שהניח לה דדרך להניח מ"מ איך יועיל להפקיע חיוב ברור דהטוען אחר מעב"ד לא"כ. הא באלמנה בשעת מיתה דג"כ דרך להתפיסה צררי ומ"מ אינו מועיל רק להשביעה לא להפסיד לגמרי. וי"ל דהא לעיל פ"ח איכא מ"ד דנפרעת שלא בפניו רק אשה בכתובתה משום חינא אבל בע"ח לא ורבא כו' אפי' בע"ח משום שלא יהא כל א' נוטל כו' והולך ויושב לו במדה"י כו' הי' תקנת חכמים כו' אבל בלא"ה לא הי' ראוי לגבות שלא בפניו. והטעם כמ"ש בב"ב (ד' ק"ע וברי"ף כאן) דנכסוהי ערבין בי' ובליתא קמן לא הי' ראוי לגבות ע"ש. ובערכין (ד' כ"ב ע"ב) פריך הש"ס אי חיישת לשובר למה נפרעין שלא בפניו ניחוש לשובר ומשני הא אמרינן שלא יהא כל א' כו'. וא"כ לכאורה קשה כיון דאף דאיכא חשש פרעון מ"מ גובין שלא בפניו משום שלא יהא כו'. א"כ גם חיוב מזונות דכשטרא דמי למה אין פוסקין לשמואל משום חשש צררי הא לא עדיף מחשש שובר ונגבינן מ"מ שלא יהא כל א' הולך ויושב במדה"י ותפסיד מזונות כנ"ל. וצ"ל ע"כ דבאשתו לא שייך זה כיון שאין לו קטט דהא אדרבה אמרינן שהדרך להניח לה ומכ"ש שלא יעשה כן במכוון כנ"ל. וא"כ שוב מה"ט גופי' אין פוסקין לשמואל דכיון דלא שייך התקנה שלא יהא כל א' כו' במזונות ממילא נשאר הדין דאין גובין מנכסיו שלא בפניו כמו בע"ח דבלא התקנה לא הי' גובין משום לא יתבע מן הערב תחלה כנ"ל ולכך אין פוסקין כנ"ל. וא"כ א"ש בשמעו בו שמת מודה שמואל דפוסקין דבמת שגובין מדינא דעיקר ערבותן של נכסים הוא ע"ז כמ"ש הר"ן פ' הכותב (על ד' פ"ה ע"ב). והא היתומים כאן כנ"ל שפיר פוסקין. וא"כ בשאר אונס והוא חי שפיר לשמואל אין פוסקין דאף שאין הוכחה מ"מ כיון דלא שייך התקנה שלא יהא כו' שוב לא גבי' שלא בפניו כנ"ל:

ת"ש מי שהלך כו' בני כ"ג א' תישבע חנן אמר לא תישבע ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן כו' ופירש"י פסקתי אתפסתה צררי נאמן ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד כו'. וכ' תוס' דאף להוציא מה שנתנו לה ב"ד בשבועה דהכי משמע דאנשבעה קאי כו'. ובאמת משמע להיפך מדמהפך בברייתא להקדים בני כ"ג לחנן דא' לא תישבע ואם בא כו' משמע דקאי אחנן דאמר לא תישבע אם בא ואמר נאמן משא"כ לבני כ"ג דאמרי תישבע וכבר נשבעה. וצ"ל דמשמע להו דאתרווייהו קאי ותמוה למה הקדים בני כ"ג לחנן. וצ"ל לרבותא נקטי' אף לחנן דמיפה כחה מ"מ נאמן כשבא כו':

אולם תמוה באמת הטעם דבכל שטר או כתובה דכשבא וטוען ברי פרעתי אינו נאמן ואעפ"כ נפרעת שלא בפניו צריכה לישבע. וכאן ממש להיפךדכשבא וטוען ברי נאמן אף להוציא. ואיך לא נטעון בשבילו שלא בפניו להשביעה עכ"פ כנ"ל:

ונראה לישב דהא ע"כ הטעם דנאמן להוציא מה שפסקו ב"ד ונתנו והא ק"ל גם דינא ביבמות (ד' נ"ז) בספק ובני יבם כו' אף דעכשיו נתברר דממ"נ אית לי' גבי' או שפסקו שלא כדין או דעכשיו מגיע אעפ"כ כיון שפסקו ואז הי' הפסק כדין קם דינא. וגם כאן למה לא יהי' קם דינא שהפסק הוא אז כדין. וצ"ל כמו (סנהדרין ד' ל"א) במביא עדים וראי' דסותר הדין ול"א קם דינא משום דאם הי' אז העדות לא הי' פוסקין כן. ואף דגם שם אם הי' אז הממ"נ ג"כ לא הי' פוסקין כן מ"מ הוא מצד אחר אבל על הדבר שפסקו אין כאן שינוי שיהי' שלא כדין משא"כ בעדים דעל דבר זה עצמו לא הי' פוסקין כן כשהי' עדות זה. וכאן ג"כ כיון דרק שלא בפניו הי' הפסק כדין משום שאין כאן טוען ברי ואף דאם הי' כאן ג"כ לא הי' נאמן דאמזונות דלהבא אינו נאמן כשהוא כאן מ"מ כיון דכמו שהוא שהלך למדה"י והי' אופן שהי' טענת ברי לא הי' פוסקין משום האומדנא שהניח לה. ורק משום שהי' שלא בפניו וכשטוען עתה ברי ג"כ חשיב כמו ראי' שלא הי' פוסקין כן כנ"ל ונאמן:

אמנם הא מדנקיט צררי ולא פרעון ע"כ דלפרעון שנתן בתורת פרעון לא חיישינן דאין אדם פורע תוך זמנו ואף דהא בכאן הדרך להניח לה מ"מ אין דרך לפרוע דהא א"י כמה וכמו בפדיון שכ' תוס' ב"ב (דף ה' ע"ב ד"ה כי) כיון שאינו ברור אינו פורע וכמ"ש הרא"ש שם דלכך נקיט צררי ולא פרעון ע"ש. רק שמתפיס לה צררי שמזה תקח כמה שיחסר לה ממעשה ידיו. וא"כ קשה למה אמר שמואל דאין פוסקין משום האומדנא דדרך להניח צררי. הא אם תטעון שהניח לה צררי ונאנסה תהי' נאמנת ככל מלוה על המשכון בחו"מ (סי' ע"ב סעי' ב') דנאמן שנאנס המשכון כדק"ל ב"מ (דף נ"ח ע"א) נשבעין לטול שכרן כו'. ועל יותר אין כאן אומדנא רק שהניח לה על הזמן שיהי' במדה"י ונאמנת שנאנס וא"כ תהי' נאמנת שלא הניח לה צררי במיגו דנאנסה וודאי דאין האומדנא ברורה שלא יועיל מיגו ולמה אין פוסקין:

וצ"ל דהוי מיגו להוציא דלא אמרינן. ואף אי נימא דגם בחיי' נכסי בחזקתה לענין מזונות כמו אלמנה מ"מ הא זה רק אי א"צ שבועה כמ"ש לעיל וא"כ כיון דאף אי נאמין לה מיגו דנאנסה שוב שבועה בעי דגם בנאנסה היתה צריכה שבועה. ושוב נכסי לאו בחזקתה ושוב אינה נאמנת גם בשבועה דהוי מיגו להוציא דלא אמרינן:

אמנם בבא ואמר אתפס' צררי קשה למה נאמן להוציא ממנה הא שוב מהני המיגו שהי' לה והיא להחזיק דנהי דעכשיו ליכא מיגו דהוי מיגו למפרע שאמרה כבר שלא בפניו שלא הניח לה. מ"מ הא מבואר (בש"ע ח"מ סי' ע"ב סעי' י"ח) בטוען כשהראה לפני עדים חוץ לב"ד לקוח להרבה פ' נאמן במיגו ואף דעכשיו כשבא לב"ד כבר יש עדי ראה והוי מיגו למפרע מ"מ מהני מה שאמר בפני העדים דאז הי' לו מיגו ומהני עכשיו בב"ד הראוי שהיה אז שאמר אמת. והחולקים שם משום דחוץ לב"ד לא שייך מיגו ע"ש. אבל כשטען טענה בב"ד והי' לו מיגו ודאי דמהני ראי' זו גם על אח"כ בב"ד אף שכבר ראו ואין מיגו ע"ש. וא"כ כאן דאז שלא בפניו הי' לה מיגו רק דהי' מיגו להוציא אבל הראי' של המיגו יש ונשאר רק שאין להוציא בראי' זו וא"כ כיון שפסקו לה הב"ד ונתנו לה הוי מוחזקת ברשות שוב איך יוכל הבעל להוציא ממנה בטענתו לחוד והא להחזיק מהני הראי' של המיגו שהיה לה אז כשגבתה. ואף דעכשיו אין לה מיגו מ"מ הא אז היה לה מיגו והי' לפני ב"ד ומהני המיגו שאמרה אמת על עכשיו דהא אם הי' לה המיגו עכשיו ודאי דהי' מהני נגד הברי שלו והוא להחזיק ואיך יוכל להוציא כנ"ל:

אך לא קשה דהא דנאמנים החזרתי וכה"ג מיגו דנאנס' ואף דאז צריך שבועה. רק משום דגם עכשיו ישבע ומה"ט עד מסייע על החזרתי לרוב הפ' (חו"מ בסי' פ"ז סעי' ו') אינו פוטר דאיך אפשר לפטרו א"כ לא יהי' מיגו כלל דאז יצטרך לישבע משא"כ עתה כנ"ל. וא"כ כאן אדרבה לרב כיון דפוסקין לה מזונות וקי"ל כחנן ונוטלת בלי שבועה שלא בפניו בלא מיגו כיון שאין טוען בפניו א"כ שוב לית לה מיגו כלל דנאנסה דאם תטעון נאנסה תצטרך לשבע משא"כ עתה שלא הניח לה דנוטלת בלי שבועה. ושוב לא הי' מיגו וממילא עכשיו שבא ואמר אתפסה צררי ושפיר נאמן דעכשיו אין לה מיגו דכבר אמרה שלא הניח וכל האומר לא לויתי כו'. ועל אז הוי מיגו למפרע ואז שלא בפניו לא הי' לו מיגו כלל דהיה טוב לה לומר שלא הניח דהיתה נוטלת בלי שבועה. ונשאר רק מה שפסקו לה מצד עצמו בלא מיגו ושפיר נאמן עתה כשטוען ברי. וא"כ ממ"נ א"ש לשמואל דאמר אין פוסקין הוי מיגו להוציא כנ"ל. ולרב לדידן דפוסקין שוב לא היה לה מיגו כנ"ל ושפיר נאמן אך לבני כ"ג דנוטלת שלא בפניו רק בשבועה שפיר אינו נאמן כלל אח"כ כשטוען פסקתי לה כו' להוציא דהא שפיר היה לה מיגו דנאנסה כיון דגם עכשיו היתה צריכה שבועה. וממילא מהני הראי' של המיגו שהיה לה אז שא"י להוציא עתה כשטוען ברי דהוי להחזיק כנ"ל:

ומיושב שפיר דהברייתא מהפך ואמר דחנן אומר לא תשבע ואם בא ואמר כו' נאמן. דדוקא לחנן דלא תשבע לכך נאמן דלא היה מיגו כנ"ל. משא"כ לבני כ"ג דתשבע אינו נאמן אח"כ כנ"ל:

וא"כ י"ל דזה עצמו הטעם דסבר חנן דלא תשבע בתחלה כו' דהא הטעם דמשבעינן שלא בפניו משום דטענינן לי' דלמא היה טוען אשתבע לי כו'. והיינו משום דזכין לאדם שלא בפניו וזכות לו לטעון בשבילו שלא יגבה בלא שבועה. משא"כ כאן להיפוך אם נטעון עבורו אשתבע כו' ויהיה הדין דתשבע שוב לא יהיה נאמן אח"כ כשיבא ויטעון ברי דמהני להחזיק מטעם מיגו כנ"ל. משא"כ אם הדין דלא תשבע והי' נאמן בברי להוציא אח"כ ואין כאן זכות ולא טענינן כלל להשביעה שלא בפניו. ומה"ט סבר חנן לא תשבע. וא"ש הברייתא דחנן אמר לא תשבע ואם בא ואמר כו' דתליא הא בהא דלכך אין משבעינן כו' וממיל' נאמן אח"כ כנ"ל:

ואף דלכאורה גם אי כחנן דא"צ שבועה ג"כ הי' לה מיגו דנאנס להפ' דאמרינן מיגו לפטורי משבוע' דהא אם היתה טוענת נאנס הי' נאמנת בלי שבועה מיגו שלא הניח לה דא"צ שבועה ושוב גם עתה הי' לה מיגו ולא יהיה נאמן בא ואמר. דז"א דהא כשטוענת נאנסה לא היה לה מיגו דלא הניח דאם בא ואמר יהיה נאמן משא"כ כשטוענת נאנס דנאמנת גם כשבא דא"י א"כ אין לה מיגו ותצטרך לישבע ושוב עכשיו אין מינו ואיך נאמר דבשביל זה לא יהי' נאמן בא ואמר הא כפי הדין דנאמן ליכא מיגו כנ"ל. ולתוס' דרק להשביע נאמן י' דשפיר עכשיו שתקנו לטובתה הוי כדין דהי' לה מיגו דנאנס וגם נאנס לא תצטרך שבועה דתהיה נאמנת מיגו דלא הניח. ואם בא ג"כ לא יהיה נאמן רק להשביעה. ויש לדחות:

אמנם באמת להפ' דפקדון אצל אשה הוי שמירה בבעלים מהירושלמי ע"ש. וא"כ א"צ שבועה נאנס ואף שבועה שאינו ברשותו יש מחלוקת בירושלמי אי שייך בשמירה בבעלים. וא"כ גם לחנן הוי מיגו ולמה יהי' נאמן בא ואמר. אך הרמב"ם ושאר פ' (עיין אה"ע ס' פ') דלא הוי בבעלים שאינו שכיר לה רק שוברת כלי בבית בעת מלאכתה מטעם תקנה פטורה. משא"כ שבועה שא"ב ודאי משביעה רק הראב"ד ס"ל דהוי בבעלים. מ"מ שבועה דרבנן ודאי יש ע"ש. גם כשהולך למדה"י אינו שאול לה. גם י"ל דסבר שבועה שאינו ברשותו גם בבעלי' משביעינן:

ומלשון רש"י ז"ל צרורות כספים כו' אפשר דחשיב פירעון אף שא"י כמה מ"מ מה שמניח לה מעות ליקח מזה מה שתצטרך הוי פרעון ונפטר והוא באחריותה. דהא מלוה קי"ל דקני מיד משום דלהוצאה ניתנה אף שעדיין בעין. אך הא עיסקא אינו כמלוה. דאינו רשאי לעשות מה שירצה למשתי' בי' שיכרא כו' בש"ס (ב"מ ד' ק"ד ע"ב) וכן בזה ודאי אין לה רשות לאבד המעות דנותן רק למזונות. ונראה דהוי כאפותיקי מפורש לא יהא לך פירעון אלא מזו דג"כ נפטר ובאחריות' קיימי מאחר שנתרצית. ועיין (בח"מ ס' ק"כ) באומר הנה מעותיך צרורים שנפטר הלוה מאונסין כו' אך שם קצוב משא"כ כאן שעדיין אינו ידוע כמה רק שתקח כל עת שתצטרך כנ"ל:

לכאורה קשה דתוס' מפרשים דנאמן בא ואמר אף אחר שנשבעה והא לרב קיימינן וסבר ב"ק פ' הגוזל (ד' ק"ו) דשבועה קונה ואף עדים אחר שנשבע לא מהני מכ"ש בא ואמר. ורק קפץ ונשבע משא"כ כאן דנשבעה ע"פ ב"ד כנ"ל. אך התם ילפינן מולקח בעליו י"ל דדוקא בפניו שייך כיון שקבלו בעלים שבועה כו'. משא"כ שבועה שלא בפניו. ועוד די"ל דוקא נשבע ונפטר דהא מהאי קרא גופי' ילפינן ריש פ' כל הנשבעין דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ונפטרין ולקח בעליו ולא ישלם כו'. וגם רב לא פליג אגוף הדין דמתני' וע"כ תרווייהו ילפינן מינה וממילא קאי הך כיון שקבלו בעלים שבועה רק אנשבע ונפטר משא"כ נשבע ונוטל דאמעוט מהאי קרא כנ"ל:

עוד י"ל [אדלעיל] דהא תוס' כ' לעיל הטעם דנכסי בחזקת אלמנה ואף דשאר ב"ח וכתובה בחזקת לוה קיימי וכ' החילוק דשם מיד שנפרע נסתלק אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע הכתובה לכך נכסים בחזקתה טפי כו' ע"ש (צ"ו ע"ב) ד"ה נכסי כו'. וא"כ לטעם זה גם בחייו לכאורה נכסי בחזקתה למזונות. וי"ל טעם סברתם דהא אפותיקי דלא מצי לסלוקי בזוזי חשיב לכמה דברים בחזקת מלוה וא"כ בשלמא שאר חוב הקצוב שייך דמצי לסלוקי בזוזי. אבל מזונות שאינו קצוב כמה שיסלקו לה עדיין השיעבוד קיים על הנכסים וחשוב לא מצי לסלוקי כו' וחשוב בתקנתה כנ"ל:

אמנם כשהבעל כאן ודאי לא חשיב נכסים בחזקת האשה אף למזונות דהחיוב אוכלת עמו ע"ש בש"ע גם לא תיקנו חכמים כלל כשהבעל עמה שיהי' נכסים בחזקתה:

וא"כ י"ל הטעם פשוט כמו דמבואר לעיל בש"ס צ"ו דאף דנכסי בחזקתה מ"מ כשניסת עליו להביא ראי' דמה דהוי בחזקתה היינו משום דעכ"פ עדיין יש לה השיעבוד על להבא משא"כ ניסת דפקע עתה ושוב אלמפרע כשאר חוב. וא"כ א"ש כאן כשהבעל במדה"י שפיר נכסים בחזקתה למזונות דג"כ אינו קצוב ואף דכשיבא לביתו אין נכסים בחזקתה מ"מ עתה אינו קצוב ואינו ידוע על כמה השיעבוד שלה וכמו שם באלמנה דג"כ כשתתבע הכתובה פקע מ"מ עתה אינו ידוע עד כמה כו'. וכן כאן ולכך גם שבועה א"צ אבל כשבא בעלה ואמר פסקתי כו' שוב נאמן לגמרי אף להוציא כו' דאדרבה עכשיו דמכאן ואילך נכסים בחזקתו דכשבנאן לאו בחזקתה קיימי שוב רק אלמפרע והוי כניסת דעלי' להביא ראי' כנ"ל:

וי"ל הטעם דשמואל דאין פוסקין כו'. משום דסבר בשלמא באלמנה דאינו ידוע שיכול להיות שלעולם יהיה לה מזונות ויהי' השיעבוד חשוב בחזקתה משא"כ א"א שהלך למדה"י דמסתמא יבא ויופסק השיעבוד ולכך גם מקודם לא הוי בחזקתה כשאר חוב. ומיושב דשמעו בו שמת שפיר מודה שמואל דאגלאי מלתא למפרע שהי' בחזקתה דלא יופסק השיעבוד וגם אז לא הי' ידוע עד כמה כנ"ל. גם י"ל דלכאורה איך חשובי נכסי בחזקת אלמנה טפי משאר חוב. הא אדרבה כמ"ש הפוסקים דמטלטלי מה"ט לא משתעבדי מה"ת דיכול להבריחן וכ' בעה"ת (שער מ"ג) דמלוה ע"פ אף שידע הלוקח לא גבי משום דכיון דתיקנו משום פסידא שמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי שוב יכול להבריחן ולמכרן והן כמו מטלטלין ע"ש. וא"כ כיון דאין מוציאין למזון אשה ובנות ממשועבדים מפני תה"ע א"כ יכולין להבריחן ולמוכרן והן כמו מטלטלין ונ"ל דמה"ט גופיה תיקנו שיהי' נכסים בחזקתה דאל"ה לא תוכל לגבות כלל כיון שתיקנו דאין מוציאין למזון אשה ממשועבדים כו' א"כ שוב גם בקרקעות כמטלטלין שיכולין להבריחן א"כ לא תוכל לגבות כלל גם כשלא מכרו דמטלטלין לא משתעבדי וכמ"ש בעה"ת הנ"ל. ולכך תיקנו שיהי' נכסין בחזקתה וממילא דמשום שיכולין להבריח יהי' כמטלטלין מ"מ הא גם מטלטלין שתפסה הוי שלה כנ"ל (מאה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) אבל בבעל מחיים לא שייך זה דאף מטלטלין כופין אותו לזונה כנ"ל:

גם י"ל דהטעם דהא פ' הטור ח"מ ס' ק"ז דכשמוכרים היורשים נכסים המשועבדים לה צריכין לשלם מדינא דגרמי ע"ש. ואף להחולקים עכ"פ אסורים למכרן ולהפקיע שיעבודה דגרמא אסור. ולכך חשיב נכסין בחזקתה דלא מיקרי שיכולין להבריח כיון שאין רשאין. אבל הבעל מחיים דרשאי למכור נכסיו לכתחלה שפיר לא חשיבי בחזקתה כנ"ל:

שייך לעיל

החילוק בין שאר חוב לאינו קצוב מבואר כעין זה בש"ס נדרים פ"ו דכשחוב קצוב מיקרי בידו לפדותו משא"כ באינו קצוב ע"ש. דחשוב שאינו בחזקתו. ושפיר החילוק בין מזונות לשאר חוב כנ"ל. עוד י"ל הטעם דבא ואמר נאמן ולמה לא נטעון שלא בפניו עבורו שפסק כנ"ל:

וי"ל דהא (לעיל ד' מ"ח) בנשתטה יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו כו'. דמסתמא ניחא ליה כו'. רק יצא לדעת אמרינן על בניו שהי' מצוה. ובאשתו שפיר אמרינן דניחא ליה דלא הוצרך לצוות שיודע שמגיע לה בתנאי ב"ד וגם מוכרת בעצמה אף שלא בב"ד. וכ"כ בהג"א הטעם דאף דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי אעפ"כ אין טוענין בשבילו צאי דרוב ב"א אין רוצין שתתבזה ברעב ולא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו צאי כו'. וא"כ לכאור' גם פסקתי לה אין טוענין בשבילו דלא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו כנ"ל. אך זה טעות דשם כ' הג"א שפיר דרוצה שלא נטעון ואף שיש לה המ"י מ"מ נתן לה משא"כ אם באמת הניח לה ופסק לה מזונות ויש לה ודאי לא ניחא ליה שתקח ב' פעמים ושפיר קשה שנטעון בשבילו שמא הניח לה וממילא ניחא ליה שנטעון עבורו כנ"ל:

אמנם הא להפ' דא"י אם פרעתיך חייב אף בלא הוי ל"ל דאין ס' מוצא מידי ודאי ואעפ"כ ביורשים או שלא בפניו טענין ליה שמא פרע ולמה נטעון עבורו הא מ"מ ספק לנו אם פרע והיה טוען או לא ואין ס' מוציא מי"ו ומה חילוק בין שא"י ולא הול"ל דג"כ ספק ושמא טוב או שלא בפניו. וע"כ כמ"ש הרא"ש ריש פ"ב דכתובות דשם ג"כ בשמא עד שלא ארסתיך סבר ר"ג נאמנת אף בשמא שא"א לידע ובאלמנה נשאתיך חשיב ברי וברי וכ' הרא"ש משום דטענינין להו ליתמי חשוב כברי ולמה כן. והי' אפשר הטעם דנכסוהי רק ערבין בי' וכיון שהוא הי' יכול לפטור דמי לב' יב"ש (בש"ך בסי' מ"ט ס"ק י"ט) שירש א' מחבירו דחשיב שאין שיעבוד הגוף שהי' יכול לדחות. אך גם שם תמהו דהא כשערב מודה והלוה כופר חייב ע"ש. וא"כ גם נגד הנכסים כיון שאנו אומרים שבאמת לא פרע ממילא אף שהי' יכול לפטור עצמו בשקר מ"מ גובין כדין מהנכסים כמו לוה כופר וערב מודה כנ"ל. וע"כ הטעם נהי דעל הספק של גוף הפרעון אנו אומרים אין ספק מוציא מי"ו כנ"ל. מ"מ א"א לגבות מנכסיו שלא בפניו רק כשמחויב ע"פ דין אבל אם פטור ע"פ דין יהי' איך שיהי' א"א לגבות וא"כ כיון שאם טוען ברי פרעתי הדין דנאמן ופטור אף אם באמת לא פרע. א"כ ספק זה הוא ספק גמור שמא אי הוי קמן הי' טוען ברי ועכ"פ הי' הדין דנאמן וא"א לגבות שלא בפניו דעל ספק זה שמא הי' טוען ברי לא שייך אין ס' מוציא מידי ודאי דע"ז אין כאן חזקה שלא הי' טוען ברי כיון שאין דנין אם פרע או לא רק שמא הי' טוען. ולכך טענינן ליה כנ"ל:

וא"כ כאן באשה דהחיוב מזונות ברור לפנינו ודאי דאין ס' צררי מוציא מידי ודאי. וגרע משאר א"י אם פרעתיך וכמו עדים שראו הלואה או לוה בפני ב"ד ולא זזה ידם כו'. רק כשספק שמא נתן לו קודם ההלואה חפץ כו'. וכמו יש לו בידו כנגדו ואף שלפעמים מתפיסה צררי עכ"פ אין ס' מוציא כו'. רק בטוען ברי מ"מ נאמן אבל לטעון בשבילו דהא למ"ש הג"א הנ"ל לא ניחא לי' כלל לטעון בשבילו ושלא יהי' מזונות כנ"ל. רק דנטעון בשבילו שבאמת הניח לה ושוב ניחא ליה שנטעון בשבילו דכבר יש לה כנ"ל. וא"כ שוב לענין זה שפיר אין ס' מוציא מידי ודאי ואמרינן שלא אתפסה צררי. דלא שייך כנ"ל דמ"מ זה הספק יש שמא אם היה כאן הי' טוען והיה נאמן דז"א דאם באמת לא הניח לה לא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו שלא ליתן לה מזונות כמ"ש הג"א הנ"ל. א"כ הספק רק אם באמת הניח לה ושוב אין ס' מוציא כו'. ואמרינן שלא הניח וכמו אם בפנינו וטוען שמא כנ"ל. ושפיר פוסקין לה. ואעפ"כ בא וטוען ברי שפיר נאמן כנ"ל:

ומיושב ג"כ מאי דסבר חנן דאין משביעין אותה דשלא בפניו השבועה רק דטוענין אשתבע לי כמ"ש רש"י ז"ל. וג"כ קשה כנ"ל הא בלא טען לא משביעינן לי' וכיון שהוא שלא בפניו עכ"פ לא טען ובחזקת שבאמת לא פרע. וע"כ הטעם ג"כ כנ"ל מ"מ שמא הי' טוען אשתבע אלו הוי קמן וספק זה אין לו שייכות לגוף הדבר אף שבאמת לא פרע כנ"ל. ולכך גבי מזונות דמעשה ב"ד כשטרא רק לטעון עבורו אשתבע לי' והוא כיון שבאמת לא פרע לא ניחא ליה כלל לטעון כנ"ל:

רש"י ז"ל פי' נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה הב"ד. ומשמע דצריך לישבע וקשה שבועה זו מה טובה הא לא מצינו בכלל הנשבעין ונוטלין ממ"נ אם נאמן יהיה נאמן בלי שבועה. וי"ל היסת ורש"י לטעמי' (שבועות ד' מ"ו ע"א) דהי' בימי המשנה ודוחק:

וי"ל דהנה קשה מה שפרש"י דמחזרת מה שנתנו לה הב"ד הא ממ"נ אלהבא ודאי דאינו נאמן שפסק לה דעל יותר ממה שנשתהה במדה"י אין הוכחה שהניח לה וכמו בביתו שא"נ על מזונות דלהבא וגרע משמעו שמת כמ"ש תוס'. וע"כ רק אמזונות שנתנו לה הב"ד על קודם שבא ממדה"י וא"כ הא קי"ל (באבה"ע סי' ע' סעי' ג') מותר מזונות לבעל וא"כ מה שיש עדיין אצלה ממזונות לשעבר ונשתייר שצמצמה עצמה ב"כ וב"כ שלו אף אם א"נ שהניח לה. ובברייתא י"ל שנאמן לגבות מנכסי מלוג שלה אבל לשון רש"י מחזרת כו' והיינו מה שנתנו לה הב"ד וקשה כנ"ל. דמשמע מדבריו דלענין להוציא מנכסים שלה אינו נאמן דזה מיקרי להוציא ממש ורק על מה שנתנו לה הב"ד מנכסיו ע"ז לא חשיב להוציא דהא טוען שלא זכתה בו כלל כנ"ל. וא"כ קשה כנ"ל ממ"נ וי"ל דהפי' הוא שיכול לעכב מזונות דלהבא שלא ליתן לה דנאמן שהניח לה ולקחה שלא כדין ועדיין יש לה וצריכה להחזיר והפי' ומחזרת כו' היינו שאינו נותן לה מזונות. וכשהב"ד נתנו לה על ל' יום ובא באמצע הל' יום ועדיין יש לה המזונות שעל ט"ו יום שנתנו לה אף דאלהבא אינו נאמן ומגיע לה מ"מ נאמן שכבר נתן לה על הט"ו יום שלט הי' בביתו ולקחה שלא כדין הט"ו יום וממילא צריכה להחזיר המזונות שעל ט"ו יום שיש לה עדיין ממה שנתנו לה דהא כבר קיבלה על ט"ו יום מהצררי וממה שנתנו לה הב"ד יש לה אלהבא כנ"ל ושפיר כ' רש"י ז"ל הלשון ומחזרת מה שנתנו לה הב"ד דשפיר צריכה להחזיר כנ"ל:

וא"כ מיושב השבועה שצריך דהא דין הגאונים ז"ל ידוע (ח"מ ס' ע"ב סעי' י"ז) בעיזי דאכלו חושלי ובמשכון כיון דלאו אגופי' דחפץ קטעין רק רוצה לזכות בשביל חוב חשוב לטול וצריך לשבע שבועת המשנה וגם כאן כיון דגוף חיוב המזונות מכאן ולהבא מודה שמגיע לה דא"נ אלהבא דטוען אחר מב"ד וכגבוי דמי (כמש"ל) רק שרוצה לתפוס חיוב זה שלא ליתן לה משום התביעה דלשעבר שיש לו עליו מהצררי או ממה שלקחה שלא כדין שפיר דמי לדין הגאונים ז"ל דצריך לשבע וליטול כיון שרק בתורת תפיסה עבור החוב כנ"ל:

עוד י"ל מה דרש"י מדייק מחזרת מה שנתנו לה הב"ד. לכאורה הצררי תחזור כיון שלקחה מב"ד למזונות. ולמ"ש לעיל דקשה לרב דשבועה קונה איך יוציא ממנה כיון שכבר נשבעה ומ"ש לחלק בין שבועה דרבנן דוחק. דממעט שם רק קפץ ונשבע משא"כ ע"פ ב"ד. אך י"ל בשלמא בהלואה שהמעות שלו קני בשבועה ואינו חייב לשלם מגזה"כ ולקח בעליו כו'. אבל מה שנשבעה קודם שנטלה לא הי' מה לקנות דאטו קנתה שתוכל לגזול אח"כ. אך זה ע"פ חילוק רבא שם (בב"ק ד' ק"ו ע"א) בין מלוה לפקדון אבל רב גופי' דסבר אף בפקדון דמ"מ פטור ע"ש. וג"כ אינו שלו ע"ש. אך החילוק דכופר בפקדון קי"ל דנעשה גזלן וברשותי' קאי. בפרט רב לטעמי' סנהדרין במחתרת דאפילו נטל ע"ש ע"ב דסבר כל גזלן קונה כיון דחייב באונסין רק חיוב והשיב איכא ומיתה פוטרו ע"ש. ממילא כיון שכפר בפקדון ונשבע שפיר שבועה קונה כיון שכבר נעשה גזלן בכפירתו וקנאו ורק חיוב עליו ושוב פוטרו כמו מלוה משא"כ מה שנשבע, קודם שנטל לא שייך כלל שיקנה מה שגוזל אח"כ. וא"ש כאן דנאמן. וא"כ אם הצררי היו רק משכון א"כ מה שנטלה מב"ד למזונות הי' כדין רק הצררי צריכה להחזיר ושוב הי' שבועה קונה לרב דהא כפרה הצררי ונשבעה וככל פקדון כנ"ל. ולא הי' מהני בא ואמר. והוצרך רש"י לפרש כאן דלרב קאי.ע"כ החשש במפרש צררי לפירעון וכבר נפרעה ונפטר ממזונות לא למשכון. וממילא נטלה מב"ד שלא כדין ושפיר נאמן אח"כ שמחזרת מה שנתנו לה הב"ד דוקא כנ"ל. גם י"ל דרש"י דייק דדוקא כשטוען שנתן לפירעון דאז נטלה שלא כדין בזה נאמן להוציא שתחזיר כנ"ל. אבל אם טוען רק שנתן צררי למשכון דאז תובע רק הצררי י"ל דנאמנת מיגו דנאנסה כנ"ל. ורק בפירעון דברשותה נאנסה. ולכך פי' דנאמן דוקא באופן שהטענה שתחזיר מה שנתנו לה הב"ד כנ"ל:

בשמעו כו'. קשה למה לא מוקי מתני' בגדולה ולא ספקה או קטנה וספקה ופליגי חנן ובכה"ג. ועכשיו גדולה דשייך להשביעה אי לא אמר צאי כשהלך שהיתה קטנה דהא י"ל גם למ"ד משום צררי מודה דחשש צאי מהני להשביע. רק מה שגם בשבועה אינה נוטלת הוא משום צררי. וכן מ"ד משום צאי י"ל להיפוך דצררי מהני להשביע עכ"פ דלמה [נשוי'] פלוגתא רחוקה וא"כ שפיר לא קשה ממתני' לתרווייהו דבגדולה ולא ספקה מגבינן ומ"מ תשבע מחשש צררי. וכן קטנה כשהלך ותובעת כשהיא גדולה לאידך מ"ד מגבין דל"ש צררי ואעפ"כ תשבע על חשש צאי. דאין לומר דפשוט לגמ' דהך מ"ד לא ס"ל כלל אידך חששא אף להשביע דז"א דגם דמוקי בשמעו כו' לרש"י לא שייך כלל צאי אף שתודה כו' וע"כ השבועה מחשש צררי כנ"ל. וצ"ל דצררי אשכחן לשבועה ככל נפרע שלמ"פ ויתומים כו'. משא"כ למ"ד צררי לא ס"ל כלל חשש צאי אף להשביע. ודוחק:

בגמ' גרשני כו' מתפרנסת והולכת עד כ' כתובתה כו'. ומשני בשמעו כו'. והקשה רש"י ז"ל א"כ אף כתובתה תגבה מיד ע"ש דאה"נ וקשה הלשון ע"ש. ויש לישב. דהא תוס' לעיל פ"ט הקשה למ"ש שם בטוען לא גרשתיך פטור גם משאר כסות דהוי ט"ח והל"ב כיון דטוענת גרשתני ותובעת כתובה מחלה שו"כ ע"ש שהקשו למה כאן גרשתני מתפרנסת כו' הא אי לא גרשה גם מזונות אין לה. ותירצו שמא אם יבא יודה לה ע"ש. והנה ביתומים ודאי לא שייך תרוצא דלא יבא וטענין להו כל מה דמצו טעון. וא"כ למה דמשני בשמעו בו שמת א"כ לכאורה גם מזונות אין לה דהוי ט"ח והל"ב כיון שאמרה גרשני וא"י אם חטין או שעורין ק"ל [בסי' פ"ח סעי' י"ז] דג"כ פטור [משעורים] דלא כהרמב"ם. אך הא הכתובה עכ"פ מגיע לה ממ"נ או ע"י הגט או מיתה. אבל א"כ אינו ענין כלל למאי דתני מתפרנסת כו':

אמנם למ"ש ב"י ס' קי"ד דמזונות בחייו הוא ת' מ"י. ומזונות אלמנה הוא חיוב אחר מתנאי כתובה את תהא כו' וא"כ כשמחלה מזונות לבעלה מ"מ כשמת מגיע לה מזונות דחיוב זה לא מחלה כלל. גם הוי דבר שלא בא לעולם שלא הי' כלל חיוב זה. ולא דמי לכתובה עיין בפ'. וא"כ כיון דאמרינן דלא גירשה רק שמחלה באמירה גרשני הועיל המחילה רק נגד בעלה מזונות דמחייב לא על אחר שמת והחיוב מתנאי ב"ד כנ"ל. ואף דלכאורה הודאה זו עצמה שגרשה א"כ מהני גם שאינו מגיע לה אחר שמת כנ"ל. מ"מ אמירה שגרשה הוי רק כאומרת א"נ וא"ע. דהא אומרת דמ"י שלה. ובזה לכ"ע ביורשים מצי הדרא בה כמ"ש רש"י ז"ל (כאן). ועוד דהא באומר שטר אמנה בחב לאחרים פ' הר"י ובש"ע ס' מ"ז דיכול לתבוע אח"כ בע"ח שלו אף שהודה אמנה די"ל שהי' רק לדחות מלוה שלו ע"ש. והא למה בתם ומועד הוי הודאה דט"ח והל"ב כו' הא ג"כ שייך שרק להרויח כמ"ש הרא"ש ז"ל שם. [סו"פ המניח] וע"כ החילוק דבאמנה הי' ההודאה נגד אחר לא כשהי' טענתו עם לוה שלו מהני האמתלא כנ"ל. משא"כ תם למועד שההודאה עם בע"ד שלו כנ"ל:

וא"כ כאן אף שהי' נגד חיוב מזונות הבעל דמחיים ט"ח והל"ב מ"מ לענין החיוב כשמת. שהוא חיוב אחר על היורשים אחר מיתה שוב הי' ההודאה כשלא הי' דין וחיוב זה. וכונתה הי' רק לגבות הכתובה. והוי כאמנה שם דלא חשיב מחילה נגד התביעה דאח"כ לוה שלו כנ"ל. וממילא רק מטעם הודאה הוא דאין נותנין יותר מזונות מכדי כתובתה דאמרינן שמא באמת גרשה. משא"כ אי לא גרשה רק משום מחילה י"ל כנ"ל:

וממילא שפיר מתפרנסת כו' ממ"נ אי גרשה מגיע לה הכתובה ואי לא גרשה לא הועיל המחילה על א"מ אף דאמרה שגירשה ועדיין מגיע לה מזונות כנ"ל כיון שמת כנ"ל. אבל כשבאה לגבות הכתובה י"ל שפיר דא"י לגבות. כיון שעל מזונות עד שמת דרך להתפיס צררי דמה"ט אין פוסקין כו'. וא"כ שוב אמרינן דלא גרשה ואתפסה צררי למזונות וכיון דאמרה שגרשה הוי ט"ח כו' דמחלה המזונות ושוב נשאר הצררי על הכתובה דא"י לגבות דמגיע ממנה הצררי ולא תוכל לגבות הכתובה ובתורת מזונות אין לה דהתובעת כתובתה אין לה מזונות. ומיושב שפיר כנ"ל. דדוקא כשאינה תובעת הכתובה מתפרנסת עד כ"כ ממ"נ דאי לא גרשה עדיין מגיע מזונות כיון שמת אח"כ מגיע לה משעת מיתה ואילך משא"כ בתובעת כתובתה כנ"ל. אך לשטת תוס' לעיל דהטעם דעל אחר שמת אין הוכחה שהניח לה. א"כ כיון דעל עד שמת יש הוכחה שוב נאמר שלא גרשה ואתפסה צררי על עד שמת וכיון דאמרה גרשה מחלה ושוב נשאר הצררי על מזונות דלהבא דאחר שמת אך לא קשה דבאלמנה דלכ"ע (לעיל ד' צ"ו ואה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) תפסה למזונות אפילו ככר זהב אין מוציאין. וא"כ אף דלכתחלה לא יהבינן לה אם התפיסה צררי היינו משום דהא יש לה ולא תפסיד דכשיכלה יחזירו הב"ד ויתנו לה. משא"כ כאן אי באמת לא גרשה ואעפ"כ לא יתנו לה יותר מכדי כתובתה דנאמר גרשה ויהי' שלא כדין שוב אי לא גרשה מהני תפיסתה הצררי על אח"כ ושפיר יהבינן לה לכתחלה אף אי באמת תפסה צררי. ואי באמת גרשה א"כ לא אתפס' צררי ומגיע לה כדי כתובתה כנ"ל. משא"כ כשתובעת כתובתה שפיר הצררי על הכתובה ומזונות אין לה כיון דתבעה כנ"ל. ועוד דהא (בסי' פ"ח סעי' י"ב ברמ"א) בט"ח והל"ב בתפס שעורין לא חשיב מחילה וא"כ אי אתפסה צררי שוב לא הוי מחילה כלל אף שאמרה גרשני כנ"ל. אולם להפ' שם (במחבר ובסמ"ע) דספיקא ומהני תפיס ואם הנתבע מוחזק אח"כ אין יכול להוציא ע"ש. ממילא לענין לגבות הכתובה שוב א"י להוציא אי אתפסה צררי כיון שהי' ט"ח והל"ב כנ"ל. אבל לענין מזונות כשמגיע לה קי"ל דנכסי בחזקת אלמנה קאי א"כ עדיין חשיבא מוחזק ותפס. לכך שפיר אי לא גרשה א"י לעכב מזונות משום הצררי דמגיע לה אף דאמרה גרשני כיון דתפיס כנ"ל ועדיין אינו להוציא וא"ש כנ"ל:

לכאורה לרש"י שפי' הטעם בשמעו שמת דפוסקין משום שעכ"פ תשבע כשתבא לגבות הכתובה. א"כ מאי משני כאן בשמעו כו'. מה בכך ששמעו כו'. הא כשנותן לה מזונות עד כ"כ לא תבא כלל לידי גבוי כתובה דאין נותנין יותר. וא"כ למה מתפרנסתהא שייך צררי בשמעו [כמו] בלא שמעו כו'. אך לא קשה דאי גרשה לא שייך צררי ואי לא גרשה א"כ שפיר יהבינן לה מזונות ואף אי אתפסה צררי הא מה שלא תגבה הכתובה יהי' שלא כדין. וכיון דעל יותר מהכתובה לא חיישינן לצררי דאל"כ לא הי' שייך טעם רש"י שתשבע בגובי' הכתובה. וא"כ אף שיש לה צררי מגיע לה מזונות עד כ"כ דהא לא גרשה ומגיע לה הכתובה ויכולה להחזיק הצררי לכתובה. דלכ"ע היכא שמפסיד המלוה יכול ליקח על איזה חוב שירצה (כמ"ש בחו"מ סי' פ"ג וסי' נ"ח] להחזיק למשכון וכאן תפסיד כנ"ל:

רש"י אה"נ דכתובה גובה כו'. והא דל"ח באמת לצררי דמזונות ואף בשבועה ע"כ אינה נוטלת גם לרש"י. ממילא ע"כ דצררי מזונות חשש יותר מצררי דכתובה דשם גובית בשבועה ומזונות אף בשבועה לא. וכיון דלרש"י אף שמעו החשש. אולם הטעם כמ"ש לעיל. ועוד דדוקא על מזונות לא רצו לתקן דתשבע כיון שיבא בעלה וכיון שאינה נשבעת אינה נוטלת. משא"כ כתובה דתיקנו שבועה מיתומים מהני השבועה גם נגד החשש צררי דמזונות. ועוד דמזונות שהחיוב בכל יום אי אתפיס צררי מעות כמ"ש רש"י הוי א"י אם נתחייב ועדיף מס' פירעון קודם הלואה שכ' הש"ך ס' ע"ה ס"ק כ"ז דשם רוצה לחשבו לפירעון אבל בזה שנתן מקודם אינו מתחיל חיוב. משא"כ נגד הכתובה ספק צררי דמזונות שוב הוי א"י אם פרעתי. ואף ביורשים מ"מ מהני החזקה דרק חשש כנ"ל. דמעשה ב"ד הוא כו'. ועוד כיון שהוא רק חשש בעלמא אין חוששין לצררי רק על מה שדנין על מזונות צררי דמזונות ועל כתובה צררי דכתובה אבל לא לעכב גבית כתובה מחשש צררי דמזונות כנ"ל. ובזה מיושב ד' רש"י ז"ל שפירש בשמעו בו כו' דפוסקין דהא סוף שתשבע בגבוי כתובה כו'. ותמוה דלמא הצררי גם כנגד כתובתה ובאמת לא תרצה לישבע ולגבות הכתובה שכבר קיבלה וממילא מה שפוסקין מזונות שלא כדין. ולמ"ש א"ש דעתה שדנין על המזונות אין חוששין לצררי על הכתובה. ושוב מסתמא תגבה בכתובה ויהי' נכלל החשש צררי דמזונות כנ"ל:

וי"ל עוד כמ"ש תוס' [ב"ב ד' קנ"ח ע"א ד"ה וב"ה ורא"ש פ"ק שם] במת פתאום ל"ח לצררי בכתובה דאין אדם פורע תוך זמנו א"כ בהלך למדה"י ושמעו שמת הוי כנ"ל דל"ח לצררי דכתובה. וא"כ סתמא תגבה הכתובה רק מ"מ כשתגבה הכתובה תשבע מחשש צררי שעל מזונות כיון שנתנו לה הב"ד ושאר הצררי על הכתובה כנ"ל ולא קשה על ק' תוס' (הנ"ל בדף פ"ט) באמרה גרשני דהוי ט"ח והל"ב י"ל למ"ש תוס' פ' נערה ד' מ"ז ע"ב דבאמרה א"נ וא"ע לעולם לא מהני כיון דמפקעת התקנה דמזונות לעולם. ורק משום שיכולה לחזור בה מתי שתרצה ע"ש. א"כ לענין מה דאמרה גרשני שיחשב מחילה על מזונות דאם יועיל יהי' חשיב מחילה לעולם ושוב לא מהני כלל. ופ' הכותב ד' פ"ט ע"ב דטוען ברי לא גרשתיך הוי ב' הודאות דסתרי וכ' הפ' דמהני תפיסה אח"כ דמאי אולמא כו' ע"ש חו"מ סי' פ"ח י"ל דלא חשיב מפקעת התקנה לגמרי דאם תתפוס יהי' מהני. משא"כ שלא בפניו ויש לדחות:

הרי"ף הוכיח מהא דמתפרנסת כו' דלא כירושלמי בגרשה ולא נתן כתובה דחייב במזונות ע"ש דכ' דהא דמוקי בשמעו כו' דחי' בעלמא כו' ותמה הר"ן גם למאי דמוקי בשמעו מוכח כנ"ל. ע"ש. וי"ל פשוט דלאוקימתא בשמעו יכולה לגבות הכתובה ממ"נ כמ"ש רש"י. וע"כ הפי' מתפרנסת כו' כשאינה רוצית הכתובה רק מזונות אין נותנין רק עד כ"כ לא יותר. א"כ אין הוכחה כלל דהא כ' הרא"ש נ"ד דהך ברייתא כאנשי גליל דתני במת רצתה ניזונית כו'. דא"י יתומים לסלק הכתובה בע"כ ע"ש. וא"כ שפיר תני סיפא גרשני כו' אין בידה להתפרנס יותר מכדי כתובתה ע"כ מדיתומים דיכולין לסלקה בכתובה כיון דהודית דגירשה דבגרושה לכ"ע יכולין כנ"ל רק כיון דדיחוי בעלמא משום דלשון מתפרנסת כו' משמע דאין נותנין לה הכתובה רק מזונות כדי כתובה ובלא שמעו כדק"ל כו' דפוסקין כו'. וממילא מוכח דלא כירושלמי דא"כ למה אין ניזונית יותר ממ"נ כיון דאין נותנין כנ"ל. ומוכח שפיר כנ"ל. ומדויק להרי"ף ז"ל לשון מתפרנסת והולכת עד כ"כ ולא סגי בלשון מתפרנסת עד כ"כ לחוד. דהוי מצינן לפרושי שנותנין לה בפעם א' כדי כתובתה בתורת תנאי אם גרשה יהי' זה סילוק כתובתה ואין לה שוב מזונות. ואי לא גרשה זה למזונות ולא הי' מוכח דלא כירושלמי הנ"ל. ואף דבשאר הולך למדה"י נותנין רק על ל' יום מזונות היינו שאין זכות לבעל ליתן יותר משא"כ כאן דאמרה גרשני הוי זכות ליתן לה פעם א' מזונות עד כדי כתובה דאח"כ שוב לא יתנו לה כלל דכבר הודית שגרשה וממילא גבתה כתובתה. משא"כ אם ינתן לה רק על ל' יום לא יופסק החוב מזונות לירושלמי הנ"ל. ולכך תני מתפרנסת והולכת עד כ"כ [לאשמעינן] דמעט מעט נותנין לה למזונות ומוכח ממילא דלא כהירושלמי כנ"ל. והרא"ש ז"ל פ"ק דב"מ [ד' י"ב] דחה הוכחה הנ"ל. דדוקא כשאינו נותן לה הכתובה תיקנו קנס שנותן לה מזונות ע"ש. משא"כ כאן דאין נותנין [כתובה בב"א] שמא יבא בעלה ויאמר שלא גרשה ולא תוכל להעיז ולהכחישו ע"ש. ולע"ד הרי"ף ז"ל סבר דאין זה סברא כלל דאי באמת גרשה למה לא נתן לה מיד הכתובה שם שיודע האמת שגרשה ושפיר מגיע לה מזונות עד פירעון הכתובה. וא"כ מה בכך שאנחנו ב"ד אין מגבין לה הכתובה שלא בפניו בשביל שאין הבעל כאן אבל עכ"פ הוא נתחייב וא"כ ממילא ממ"נ התפרנס ותלך עד שיבא בעלה כנ"ל. אמנם קשה דאין ראי' כ"כ די"ל ע"כ לא סברי דפוסקין אף דבא ואמר צררי או צאי נאמן רק משום דלא ניחא לי' שנטעון בשבילו שתתבזה כו'. או משום דנכסי בחזקתה למזונות שהחיוב לעולם כמ"ש תוס'. אבל זה החיוב שאחר הגט בשביל שלא סילק הכתובה שוב ודאי דלא חשיב נכסי בחזקתה דמצי לסלק הכתובה ולא עדיף משאר חוב דלוה מוחזק. וא"כ שפיר טוענין בשבילו שפרע לה מזונות על זמן עד שיסלק הכתובה או אמר צאי וא"י לגבות כלל. וע"כ לא אמר הירושלמי רק במודה או בירור שלא נתן מזונות להבא כנ"ל. וצ"ל דהרי"ף סבר דטעמא דמ"ד אין פוסקין אף דטוען אחר מעב"ד כו' רק משום דאין שייך להניח אשתו בלי מזונות כמ"ש תוס'. אבל אחר הגט סבר דלכ"ע א"ח נצררי או צאי דחשיב ג"כ תנאי ב"ד והטוען כו'. ובזה אין שייך להניח כיון דאינה אשתו. גם אינו פשוט ושייך מי יימר דמחייבי לי רבנן [כמ"ש בב"ב ד' ה'] והוכיח שפיר. ונשאר פ' י"ל כמ"ש דגם בזה דרק כנ"ל:

ועוד דהא כל נפרע שלא בפניו אמר בערכין [ד' כ"ב] ניחוש לשובר ומשני משום שלא יהא כל א' כו'. ועכ"פ דוקא כשהחוב ברור וס' אם יש שובר אין ס' מוציא מי"ו. אבל לענין החיוב מזונות בשביל שלא נתן כתובתה שפיר ניחוש לשובר ובאמת פרע לה הכתובה ולא התחיל חיוב כלל דמזונות ואף בשבועה א"י לגבות.וירושלמי לא אמר רק בבירור שלא פרע משא"כ כנ"ל:

ועוד דאמר לעיל פ"ח דמדינא לא מצי גבי כלל שלא בפניו רק מתקנה שלא יהא. וא"כ הוי תקנתא לתקנתא ואין גובין מזונות אלו דאחר הגט שלא בפניו כלל. ואף דגם כתובה דרבנן וגם מזונות אשה. מ"מ בחלו מצינו מפורש דחכמים עשו חיזוק בהו כשל תורה ויותר דלא מהני בכתובה. משא"כ מזונות דקנס אחר הגט שפיר לא עבדינן תקנתא לתקנתא לגבות שלא בפניו כנ"ל. ועוד דבגזל דרבנן [גיטין ס"א ושבועות מ"א] לא נחתינן לנכסי'. וא"כ נהי דמזונות וכתובה ע"כ אלמוה למיחות. אבל מזונות הנ"ל י"ל דלא נחתינן ומ"מ מחויב הוא ליתן לה מזונות וכן לשון הירושלמי חייב ליתן לה מזונות ע"ש. ושלא בפניו שפיר אין כנ"ל.

עמדה ומיאנה כו' הא לא מיאנה יהבינן כו'. ותמי' לי מה פריך הא כשמודה שלא התפיסה צררי ולא א"ל צאי ודאי חייב וא"כ איצטריך למיתני דמיאנה באמת פטור מלשלם אף דיודע האמת. ואפשר דהא פורע חובו שלמ"ד פטור דקי"ל כחנן [לקמן ק"ח] רק בלותה פרש"י ז"ל לקמן משום דהמלוה תובע אותה והיא לבעלה ע"ש ורש"י הוכיח מהך דאמר אי לא מיאנה ע"ש. וקשה נהי דבגדולה שייך כנ"ל. אבל בקטנה להפ' (חו"מ ס' רל"ה סעי' ט"ו והרא"ש כאן) דקטן שלוה אין חיוב כלל. א"כ אינו יכול לגבות משום חיוב שלה שיהי' שייך דר"נ דהיא לא נשתעבדה כלל. וחיוב שעל הבעל הוי פורע חובו כנ"ל. ולמה יתחייב גם בלא מיאנה. וי"ל דמ"מ כיון דהגיע לפעוטות כמו שמוכרת נכסי בעלה אף שלא בב"ד להרבה פ'. כן יכולה לשעבד נכסי בעלה למזונות ובמה שהלוית מיד משעבדת נכסי' כנ"ל. וזה שייך רק היכא שמדינא פוסקין אבל כיון דאין פוסקין מחששות הנ"ל לא יכולה למיעבד דינא לנפשי' יותר מע"פ ב"ד שלא הי' פוסקין וא"י לשעבד ג"כ נכסי בעלה. ושוב ממילא פטור אף שמודה אח"כ דהוי פורע חובו כנ"ל והיא קטנה ולא שייך דר"נ כנ"ל. ופריך שפיר הא לא מיאנה כו'. ורמ"ה הוכיח מזה באמת דקטן שלוה חייב עיין בהרא"ש לקמן:

עוד י"ל דלכאורה מסברא גם לותה לא הי' ראוי להתחייב כמו פורע חוב דלמה הלוה לה מפייס הוינא וכה"ג רק דרש"י ז"ל הוכיח דינו הנ"ל מהך ברייתא הא לא מיאנה חייב כיון דתני דמיאנה פטור ע"ש. והנה למאי דפסק בש"ע ח"מ (קכ"ח ס' א') בפורע חוב עכו"ם דחייב דדוקא כשהי' הבע"ח גובה כדין אז לא מיקרי מציל מהפסד דאין זה הפסד כיון דחייב משא"כ ג' דהפקעת הלואתו פטור חשיב שלא כדין ואדרבא הא מציל מהפסד וחייב ע"ש. וא"כ לכאורה אין ראי' מהנ"ל. די"ל לותה ג"כ כפורע חוב. רק מ"מ במיאנה הי' חייב גם בפורע דאיגלאי מילתא שהיתה גובה שלא כדין דהא נתבטל הק' למפרע דמה"ט אף שא"צ להחזיר מ"מ לותה א"צ לשלם גם על קודם המאון דאיגלאי שלא הי' מגיע לה כלל. וא"כ אדרבא הי' חייב משום פורע חוב דחשוב הפסד שהי' יכולה לגבות מה שהי' באמת שלא כדין כיון דמיאנה כנ"ל. וקמ"ל דכשמיאנה מ"מ פטור לשלם. וי"ל דלא מיאנה ודאי פטור כפורע חוב כנ"ל כיון שהי' חייב וא"כ אי כהנ"ל פריך שפיר כיון דמטעם זה חייב במיאנה ע"כ שהי' הדין פוסקין והיתה יכולה לגבות קודם (ואין) [אולי צ"ל מיאון] שפיר חשיב מציל מההפסד וחייב. ופטור רק משום דמיאנה כנ"ל. אבל אי אין פוסקין לא הי' כלל יכולה לגבות לא הציל כלום ובל"ז פטור ודייק טעמא דמיאנה אבל לא מיאנה יהבינן היינו קודם המיאון עכ"פ ע"כ דהי' נותנין לה כנ"ל שייך רבותא כשמיאנה דפטור כנ"ל:

מתני' מי שהלך כו'. ופרנס א"א כו' איבד מעותיו כו'. ופירש"י בלותה תובע אותה והיא תובעת בעלה ע"ש. ומשמע דביש לה נ"מ למכור בט"ה או הכתובה א"י לגבות משיעבודא דר"נ ככל אית לי' נכסי' רק דהיא תובעת אותו. וא"כ בשלמא לתוס' (ד"ה ואם באו וד' ק"ח ד"ה הא) דמיירי כיון שפסקו לה ב"ד דאי"ל צאי א"ש. אבל להר"ן (לעיל בסוגיא) שכ' דגם לותה א"י לומר צאי רק כשמכרה נ"מ שלה וכה"ג נגדה יכול לומר צאי הי' לך להתפרנס ממ"י ע"ש. וא"כ גם בלותה שייך כן דכל לוה קונה ההלואה וא"כ בשלמא אם הי' חיוב המלוה על הבעל שייך סברת הר"ן דאי"ל נגדו צאי אבל כיון דממנו פטור הבעל דפורע חובו פטור רק כשתובע אותה בהלואה והיא תובעת אותו שוב נגדה יכול לומר צאי ופטור. ובאית לה דליכא שיעבודא דר"נ ויש נפקא מינה ללוה כמ"ש הש"ך (ס' פ"ו ס"ק ה') וכאן יש נ"מ דכשיגבה ממנה נ"מ שלה לא יתחייב הוא משום צאי כנ"ל. וי"ל דדוקא כשכבר מכרה נ"מ שלה. משא"כ שעדיין לא מכרה אינה מחוייבת למכור רק לגבות ממנו וא"י לומר צאי שתצטרך למכור. ודוחק כיון שכבר נשעבדו נכסי מלוג שלה ובא"ל נכסי הדין בכל שדר"נ דגובין מלוה ראוי גם כאן כן וממילא יגבה ממנה והוא יפטר כנ"ל:

אך י"ל דהא דבא"ל נכסי לא גבי מדר"נ הוא רק כמו אין נפרעין ממשועבדים כשיש ב"ח כמ"ש ש"ך ז"ל. והא דחשיבו של לוה משועבדים ולא אמרינן שמיד כשלוה כמו ששיעבד נכסי' כן שיעבד נכסי לוה שלו רק כיון דקי"ל מכאן ולהבא גובה וממילא כמו שא"י למכור כן א"י לשעבד נכסי הלוה. רק ממילא מדר"נ שמשועבד לו והוא להמלוה ושפיר חשיבי נכסי' ב"ח נגד נכסי לוה שלו שרק מצד השעבוד לו משועבדים. משא"כ למזונות להרמב"ם (פ' י"ב מה' אישות ובטור סי' ע') והרבה פ' דגם מחיים מוכרת שלא בב"ד נכסי בעלה כמו אלמנה ע"ש. א"כ יכולה לשעבד ג"כ כמו נכסים שלה. ושפיר מיד שלותה כמו ששיעבדה נ"מ שלה כן שיעבדה נכסי בעלה ממילא לא שייך כלל אין נפרעין דחשיבי ב"ח כמו נ"מ שלה. ממילא גובה מדר"נ שפיר מבעלה ואי"ל צאי כנ"ל. ואף דפסקו דאף דמוכרת שלא בב"ד מ"מ הדיוטות בעי דבקיאי בשומא ע"ש (ס' ע' וסי' צ"ג) ז"א כיון דמצד הכח יש לה כח למכור נכסי' שלא ברשות ב"ד רק מאי דבעי ג' להיות בקי בשומא משום מאן שם לך שמא שוה יותר. אבל לענין לשעבד נכסי' בתורת שיעבוד לא שייך שומא דמשלם כנ"ל שפיר מהני שיעבוד כנ"ל؛

וי"ל דגם בלית לה נכסי מלוג ג"כ לא מהני בתורת שיעבודא דר"נ דרק החיוב שחייב פקדי' רחמנא למיתב לקמא כמ"ש הר"ן ז"ל גבי כתובה פ"ב דכתובות (ד' י"ט) דליכא שיעבודא דר"נ ע"ש. וא"כ כיון דנגדה יכול לומר צאי ופטור ממילא לא שייך שיהי' חייב מיד למלוה שלה מדר"נ כיון דא"צ לשלם לה כלל מצד חיוב נגדה וגרע מהא דכתובה שרק ספק ע"ש. ורק הטעם דחיוב בלותה ואכלה משום דמשעבדת מיד נכסי בעלה כנ"ל:

ובמ"ש מיושב מה דתמוה בגמ' נדרים (מ"ז ע"ב) דמייתי דחליפין מותרין מהא דתנן קונס אשתי נהנית לי לוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו ע"ש וכ' הר"ן ז"ל משום שיעבודא דר"נ ע"ש. ותמוה מה ענין זהלחליפין ופי' הר"ן דס"ד דכיון דבשעה שהיא לוה משעבדת נכסי הבעל ה"ה כמחלפת נכסי בעלה באחרים ע"ש. דתמוה מאוד מנין לנו זה אדרבא אי חליפין אסור למה נימא שמשעבדת כו' לוה על עצמה כשאר לוה וממילא גובה מדר"נ. גם תמוה מה שתמה הר"ן ז"ל למה דייק מברייתא ולא ממתני' לוה ובע"ח גבי אומר לבנו כו' ע"ש. עוד תמה הר"ן דפריך מ"ט בע"ח נפרע כו' הא זה לא קשה כלל רק למה רשאית ללות. ע"ש שנדחק הרבה כיון דנפרע אח"כ למה רשאית ללות ע"ש. ולמ"ש מיושב הכל בעזה"י דבשאר לוה לא קשה כלל דל"ד כלל לחליפין דבנו כו' לוה ומשועבד שיעבוד הגוף לשלם וממילא בע"ח נפרע כשאינו משלם בע"כ ככל שיעבוד נכסי דערבין. רק הוכחת ש"ס מאשה מ"ט בע"ח נפרע מנכסיו הא נגדה יכול לומר צאי ופטור ממילא אין כאן שיעבודא דר"נ באית לה נכסי עכ"פ או גם בלית לה כמ"ש. וע"כ הא דנפרעין משום שמשעבדת מיד בשעת הלואה נכסי בעלה. והא הוי חליפין דאסור וע"כ דלא שיעבדה כלל נכסי' רק החוב עליו ושוב מ"ט בע"ח נפרעין כנ"ל. ודחי דלמא לכתחלה כו' דיעבד עבד ואמרינן מ"מ דשיעבדה נכסי' וגובין כנ"ל. וא"ש הכל:

ומיושב ג"כ קושית רשב"א הביא ר"ן נדרים (ד' ל"ג) כיון דקי"ל דנותן סתם לאו למתנה רק להלואה א"כ עמד ופרנס סתם הוי כהלואה לה וממילא גובה ממנו כמו לותה ע"ש. ולכך פי' דוקא במפרש שבשביל בעלה נותן לה ע"ש והר"ן דחה דסתמא תנן ע"ש. ולמ"ש י"ל נהי דדעת הפוסקים בנותן סתם יכול לתבעו היינו דהא טוען ברי שלא נתן במתנה. אבל ודאי לענין המקבל אינו שודאי קיבל להלואה די"ל במתנה רק דמ"מ חייב כיון שזה לא נתן מה מועיל כוונת המקבל. אבל כאן עכ"פ כיון דהיא לא קיבלה להלואה לא שיעבדה נכסי בעלה. ושוב אף דממילא חייבת לשלם בשביל שהנותן לא נתן במתנה. מ"מ שוב א"י לגבות מבעלה די"ל צאי כו' וגם שיעבודא דר"נ לא שייך כנ"ל:

ומיושב ג"כ למה נחלקו במזונות ולא כפורע חוב בעלמא להחולקים על ר"ת דשוים. ולהנ"ל קמ"ל במזונות אף בנותן סתם א"י לגבות ממנו כנ"ל. וגם מיושב לשון ר"י ב"ז יפה אמר חנן הניח מעותיו על ק"צ. למה שינה מלשון חנן איבד כו' וגם למה לשון זה עיין תוי"ט. ולמ"ש א"ש דלהנ"ל עכ"פ בפרנסה סתם דאמרינן שכיון להלואה לה רק מ"מ מבעלה א"י לגבות. א"כ עכ"פ ט"ה אית לי' כשתתגרש ויהי' לה יוכל לגבות ממנה. א"כ אמר ריב"ז יפה א"ח שהניח כו' היינו לא איבד לגמרי רק שא"י לגבות עתה רק באופן רחוק כשתתאלמן או תתגרש כנ"ל וככל אשה דפגיעתן כו' ומ"מ יש חיוב כנ"ל:

ופרנס כו' והקשה רשב"א כו' דהוי כהלוה לה והביא ב' ראיות דסתם לאו במתנה מיורד לשדה חבירו שלא ברשות כו' ונימא לשם מתנה כו'. ומירושלמי חד ב"נ אשאיל כו' ודר בביתו ורצה לנכות כו' מוכח אף דאמר דר סתם לא אמרינן למתנה ע"ש ולכך מפרש המשנה דוקא בפירש שבשביל הבעל נותן ע"ש. והר"ן ז"ל דחה דבריו דנהי דנותן סתם כנ"ל מ"מ המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו כו'. דנהי דלאו למתנה איכוין מ"מ סתמא זו אדעתא דבעל נחית שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים כו' אלא מבעלה ולא מסיק אדעתי' לומר שנתחייבה היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלא כ"ע דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ע"ש. ולדברי הר"ן יש לפרש ג"כ לישנא דמתני' יפה א"ח הניח מעותיו היינו דמפרש ריב"ז דוקא היכא דלית לה נ"מ דאז לענין לגבות מדידה הניח מעותיו על קרן צבי על כשתתגרש שוב ממילא סתמא ע"ד הבעל יהיב ושוב יפה אמר חנן דאיבד מעותיו לגמרי שא"י לגבות ממנה גם אח"כ כיון דע"ד הבעל כנ"ל וגם ממנו לא גבי דפורע חובו פטור. משא"כ היכא דאית לה נ"מ שלא הניח מעותיו כו' דיכול לגבות ממנה שפיר אמרינן בסתם דהלוה לה וממילא לא אבד כלל דגובה בין ממנה בין ממנו כנ"ל:

אמנם קשיא לי להר"ן ז"ל דהא קי"ל בחו"מ (סי' ק"צ סעי' י"ז) אפילו בעייל ונפיק אזוזי לא קני גם במטלטלין דודאי משום דצריך למעות זבין וכ"ש היכא שמכר דבר והיה סבור שזה יהי' מחויב לשלם לו עבור החפץ ובאמת אינו מחויב ודאי דהוא בטעות ואינו קנין. דאף בקנין אמרינן בחו"מ (סי' ל"ט סעי' ד' וסי' רמ"ג סעי' ח') שיכול לחזור מהלואה שלא שדי זוזי בכדי שלא יוכל לגבות מלקוחות וכ"ש כשלא יגבה כלום. וא"כ להר"ן ז"ל נהי דנתן לה המזונות לא שהיא תתחייב רק דהי' סבור שהבעל מחייב לשלם דלאו דינא גמיר כמ"ש הר"ן מ"מ כיון דבאמת אין הבעל צריך לשלם לחנן א"כ ודאי דהוי בטעות ואם היה נודע לו שהבעל פטור הי' יכול לתבוע אותה שתחזיר לו וא"כ שוב עדיין היא חייבת מצד עצמה כיון שהי' הנתינה בטעות וא"כ עדיין קשה דהוי כלותה ושוב יצטרך הבעל לשלם ג"כ כנ"ל דחייבת אף שנתן ע"ד שהי' סבור דהבעל חייב ואינו חייב כנ"ל:

ונראה די"ל למאי דק"ל דוקא גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו גובה כו' אבל לאחר יאוש קי"ל הגוזל ומאכיל פטור אף דיאוש לא קני ע"ש ריש פרק הגוזל ומאכיל (ד' קי"א) ומייתי שם הגמ' מרבית כו' ש"מ רשות יורש כו'. וכ' תוס' שם דמדמי כיון דמדעת נתן רק שהיה נתינה בטעות כמו בגזלה אחר יאוש ע"ש וכ"כ הג"א (ב"מ ד' ס"ו) גבי מחילה בטעות אף דלא הוי מחילה מכל מקום הוי כמו יאוש דכל יאוש בטעות ע"ש. וא"כ כיון דבאמת נתן לה בשביל הבעל דהוי כהילך מנה והתקדש לפלוני (קידושין ד' ז') דמדין עבד כו' ולהירושלמי (הובא ברשב"א ד' ח') זוכית בשבילו וכהוא נותן לה ע"ש וכן כאן הוי כנותן לבעל וזוכית בשבילו וכמו שהוא נתן לה א"כ נהי דהנתינה לבעלה בטעות דהי' סבור דחייב לשלם לו מ"מ הא אכלה אח"כ כאילו ברצונו מדעתו א"כ הוי כגוזל ומאכיל אחר יאוש דפטורה לגמרי שנתן לבעלה בטעות והאכילה אחר כך ושפיר פטורה וממילא שניהם פטורים כנ"ל:

אך מכל מקום י"ל דדוקא לטעם הירושלמי בהילך מנה כו'. גם כאן מה שנותן בשביל בעלה הוי כנותן לבעלה בטעות והוא האכילה דפטורה כנ"ל אבל למשמעות גמ' דידן דהנתינה בשבילו מהני כאלו נתן בעצמו לא משום זכי' כנ"ל. א"כ י"ל דחשיב הנתינה לה בטעות שמה דנתן לה שהי' סבור שהבעל חייב. וממילא כיון דהנתינה בטעות לה ואכלה אינו כאן שינוי רשות וחייבת כנ"ל:

עוד י"ל לכאורה דאיך נימא דחייבת משום בטעות ושוב יגבה מבעלה כנ"ל. הא אם יהי' הדין כן ויגבה ממנו שוב לא הי' טעות כיון שמשלמין לו א"כ כיון שבאמת נתן בשביל הבעל ואינו טעות כיון דעכ"פ מקבל דמי' יהי' בשביל מה שיהי' וכיון שהי' הנתינה כדין שלא בטלה. א"כ נוטל שלא כדין דפטור משום פורע חובו כנ"ל והיא פטורה דלא נתן ע"ד חיוב כנ"ל רק ממנה אפשר דיוכל לגבות כיון דא"י לגבות מבעלה מטעם הנ"ל שוב בטעותי' וחייבת:

עוד נראה עיקר לע"ד דלא קשה כלל גם ק' רשב"א ז"ל. דהא רמ"א פסק (סי' רמ"ו ס' י"ז) באכול עמי דחייב וכ' הגאון הטעם דהוי כאומר קרע כסותי ולא אמר ע"מ לפטור דחייב. ותמה הש"ך ז"ל דמפורש בגמ' דדוקא באתי לידי' בתורת שמירה אז חייב בקרע בלא"ל לפטור אבל בלא אתי לידי' בת"ש פטור כדאמר קרע אף שלא אמר לפטור ע"ש בש"ך ז"ל שהניח בצ"ע. ולע"ד דלא קשה דעיקר טעם החילוק דלא אתי ליה בתורת שמירה החיוב רק על המעשה מה שמזיק בידים וקורע וכיון שבציוי עשה וקרע פטור ואינו מתחיל חיוב כלל שנצטרך לומר ע"מ לפטור כנ"ל. אבל אתי לידי' בתורת שמירה שאם הי' אחר קורעו הי' חייב בתורת שומר כשהוא כפשיעה והחיוב על זה שיקרע לא על המעשה ולכך אף שאמר קרע ובציויו ומפטר על המעשה מכל מקום על מה שיקרע עכ"פ כפשיעה חייב והא לא פטרו דלא אמר לפטור כנ"ל. וממילא באכילה דמבואר בכמה דוכתי דמשלם מה שנהנה אף בתחב לו חבירו לבית הבליעה כמ"ש תוס' פ"ג דכתובות (ד' ל' ע"ב) א"כ מדמי הגאון שפיר אכול כמו קרע כסותי ולא אמר לפטור באתי לי' בתורת שמירה דהטעם דחייב כנ"ל. כן באכול דאין החיוב על מעשה ההיזק שנטלו לפיו דזה בציוי. רק דמ"מ גם אם היה אחר תוחב לו הי' חייב שנהנה חייב כנ"ל. וא"כ נראה דכאן בפרנס אשת חבירו לכ"ע אינה חייבת כיון שציוה לאכול. וכאן לא שייך דתשלם שנהנית דהא לא נהנית כלל דאם לא הי' נותן לה היתה גובה מנכסי בעלה למזונות. ולא אהני ולא משתרשי לה כלום דבלא"ה הי' נזונית דמוכרת כו'. ועתה לא תגבה. וממילא הוי כאומר קרע בלא אתי לידי' בתורת שמירה כנ"ל. דעל ההיזק פטורה ועל ההנאה ודאי פטורה דלא משתרשי לה כלום כנ"ל:

וא"כ לא קשה ק' רשב"א דנהי באומר אכול לאדם אחר חייב אבל כאן פטורה בזן סתם. רק הרשב"א ז"ל סובר דנותן סתם חשיב הלואה ממילא הוי כמלוה בפירוש. אך ע"ז אין לו שום ראי'. דנהי דנותן לגבי עצמו נאמן דלא נתן מתנה ולכך יורד שלא ברשותו כו' אבל כיון שנתן סתם המקבל סבר למתנה רק דמ"מ חייב כיון דעכ"פ לא נתן לו. ומ"מ לע"ד דהוי כמו (שם פ' הגוזל ד' קי"ב) סבורים של אביהם וטבחו ואכלוה כו' דמשלם בזול. כן במאכיל סתם דהמקבל סבור כנ"ל וחייב רק על מה שנהנה. וא"כ באשה היא לא קיבלה בתורת הלואה וממילא מצד שנהנית לא מחייבה כלל דהי' לה משל בעלה כנ"ל. ולכך הפלוגתא רק על נגד בעלה כו'. ולע"ד מה"ט פסקו דאכול עמי פטור אף אי ס"ל בנותן סתם ע"ד הלואה דיש ליישב ראית הרשב"א ז"ל דהא אמר בש"ס קידושין (ד' מ"ו ע"ב) גבי מקדש אחותו כו' ונימא לי' לשם פקדון כו' ע"ש והר"ן ז"ל פ"ק דקדושין (ד' ז' ע"א) מחלק בין היכא דלא איכפת ליה בשתיקה אינה ראי' משא"כ, כשמפסיד בשתיקתו לא איבעי לי' למשתק ע"ש. וא"כ בשלמא במנה מניתי לך כו' וכה"ג שנותן מעות סתם להפ' דע"ד הלואה. ואף דקשה נימא לשם הלואה וע"כ שסומך דאין חילוק כיון דגם סתמא חייב. ואף דהא נגד המקבל שמא סבור מתנה. מ"מ מאי איכפת ליה דמ"מ יהי' חייב כיון שהוא אינו נותן למתנה וכן ביורד שלא ברשות וכה"ג. אבל אכול עמי כיון דנגד המקבל אין שייך שסומך וממילא כיון שסבור למתנה הוי כמו סבורים של אביהם כו' דעכ"פ לא ישלם רק בזול פחות שליש. א"כ שוב מפסיד בשתיקתו וא"כ הי' לפרש בהלואה. וע"כ ודאי באמת נתן למתנה כנ"ל ופטור לגמרי:

ולמ"ש לעיל דהטעם דפטורה דלא משתרשי לה שהיתה גובה מנכסי בעלה. יש לפרש ג"כ לשון ריב"ז הניח מעותיו כו' דהא א"כ בג"ח ראשונים דק"ל דאין פוסקין דאין אדם מניח ביתו ריקן שוב כשפרנס ואח"כ בא ומודה שלא הניח לה חייב דשפיר חייבת בתורת הלואה דמשתרשי שלא הי' יכולה לגבות וגם הוא חייב. א"כ אמר שפיר איבד מעותיו לא אבד ופי' ריב"ז הניח כו' דממ"נ היכא שפוסקין פטור כנ"ל. והיכא שאין פוסקין כגון ג"ח ראשונים שוב ודאי יאבד מעותיו דמסתמא הניח לה באמת והוא על קרן צבי. רק דמ"מ אי אתרמי דמודה אח"כ שלא הניח לה ג"ח ראשונים אז חייב כנ"ל. ואפשר דשוב אמרינן במתנה כנ"ל. כיון דעכ"פ איבד כו':

עוד י"ל ראית רשב"א להפ' דסתמא מתנה. דהטעם פשוט כדאמר בגמר' בכמה דוכתי ובש"ע (חו"מ סי' רל"ב סעי' י"ב) גבי טריפות דשכיח דאיבעי ליה לאתנויי אותו שבא להוציא כיון דהדין בספק דא"י להוציא וכן מחלק בש"ע (ח"מ ס' מ"ב וס' נ"ד) בסלעין סתם בין שטר לשובר ע"ש דבשטר הי' למוציא לפרש כו'. ולכך בנותן סתם אי לשם הלואה הוי ליה לפרש כיון שיצטרך להוציא וע"כ למתנה. דגמ' קאמר רק בפקדון דלא מקבל כו' ולא שייך כאן באכול. וא"כ ביורד שלא ברשות דהוא שלא בפניו לא שייך איבעי לפרש ושפיר בסתם לא למתנה ועוד דשם לא חשיב כלל להוציא דיש לו חלק בגוף השבח רק מתקנה שמסלקו בדמים כדאמר בב"ק (צ"ה וב"מ ק"א) וגם מהירושלמי אין ראי' דשם אדרבא הי' זה מוחזק שרצה לנכות מחובו מה שדר ואמר דר כו' א"כ לא הוי לאתנויי רק על הדר להתנות שהוא צריך להוציא וכמו סלעין בשובר כו'. ולא היה לוה צריך לפרש ושפיר אמר דמנכה הדירה משא"כ כשיצרך להוציא מדלא פירש אמרינין למתנה. וכן כאן באשה אי לשם הלואה לה נגדה היא בפניו והי' לו לפרש וע"כ למתנה או בשביל הבעל ונגדו שלא בפניו דלא שייך איבעי לאתנויי. ובל"ז בעובדא דירושלמי דיש איסור רבית למה נימא במתנה שיהי' באסור לכך סתמא ע"ד לשלם. משא"כ באין איסור:

וקשיא לי למה לא מייתי הרשב"א ראי' מפירע חובו דאיירינן בהלרבנן דפורע חוב חייב כיון דלא אמר ע"מ לשלם נימא דלשם מתנה יהיב ללוה. כמו דמייתי רשב"א מיורד לשדה שלא ברשות. וא"ל דלמא באמת מה"ט סבר חנן דפטור דלמתנה כו' וקי"ל כחנן. דז"א דא"כ איך מותר במודר הנאה כיון דמשום מתנה. וע"כ דגם בפי' פטור. ושוב מוכח מרבנן דעכ"פ בסתם יפטור וצ"ל דשמא מיירי במפרש ע"ד שישלם לו כשפורע למלוה משא"כ יורד לשדה שלא ברשות דסתמא אין עם מי לפרש אך לכאורה כפירש שפורע ע"מ שישלם א"כ כשאינו משלם לא נתקיים התנאי וממילא לא הי' פירעון ולא נפטר הלוה ושוב חייב מלוה להחזיר לנותן והלוה עדיין חייב ומשועבד לו מדר"נ. ואף דאם ישלם א"כ פטור מ"מ הוי ע"מ שישלם אף שיהי' פטור כמו במתנה עמ"ל. אך הגם שבדרך תנאי אם הי' אומר שפורע ע"מ שישלם הי' הדין כנ"ל. אבל כיון שלא אמר שפורע בתנאי שישלם כו' רק על דעת תשלומין וזה אינו תנאי המבטל. וב"כ וב"כ פטור כנ"ל אך בטעות שייך כמ"ש לעיל:

וי"ל עוד על מ"ש לעיל דחשיב בטעות די"ל כה"ג מהני דלא חשיב מחילה בטעות רק כמו דשלב"ל ואסמכת'שאם הי' יודע הדין לא הי' נותן א"כ הנתינה בטעות ולא קני אבל כאן דמאכיל לאשה שסובר שבעלה יהי' חייב לשלם. ונותן לה שלא תתחייב היא. וא"כ כיון שרוצה רק שישלם לו א"כ אם היה יודע הדין דפטור ג"כ הי' מאכילה רק ע"ד שתתחייב היא לשלם לו דהיתה חייבת והי' הוא חייב ג"כ כנ"ל וא"כ גוף הנתינה אינו בטעות ושפיר קנתה דלענין הקנין אינו בטעות. וא"כ נהי דהפטור ממנה הוא בטעות מ"מ במה תתחייב הא היא לא נתחייבה דלא שייך חיוב ע"י מחילה בטעות וכיון דב"כ וב"כ קנתה ממילא אין עלי' חיוב כנ"ל. ויש לדחות קצת:

וי"ל פשוט למ"ש בש"ע ה' שכירות דקי"ל בשכר פועלים ואמר שכרכם על בעה"ב פטור הוא ובסתם אף ששכרם לעשות בשל אחרים חייב השוכר אבל אם ידעו הפועלים ששוכר אותם לעשות בשדה אחרים גם בסתם הוי כפי' שכרכם על בעה"ב ופטור. דמסתמא החיוב על מי שהפעולה לטובתו ע"ש (ח"מ ס' של"ו ושל"ט סעי' ז') וא"כ במשנה כאן בסתם שמלוה לה ולא פירש כיון שהחיוב מזונות על הבעל ואינו מהנה אותה כלל דהיתה גובה משל בעלה רק מהנה אותו א"כ י"ל דבסתם ממילא ע"ד תשלומי הבעל כפי' שכרכם על בעה"ב כיון שיודע שהפעולה והטובה של בעל וא"כ י"ל גם ביש לה נכסי מלוג מ"מ סתמא ע"ד הבעל כנ"ל. וי"ל דמה"ט דייק רש"י לותה ע"מ שתשלם היא וכ"כ הג"א שאמרה הלוני ואני אפרע. ולמה לא בלותה סתם. ולמ"ש י"ל לותה סתם כיון דמלוה לה מזונות אף במלוה סתמא ע"ד הבעל כמו ביודע ששוכר לשדה בעה"ב וממילא פטור וגם היא פטורה. רק דוקא במפרש שהיא תשלם. אולם הרי"ף וש"פ משמע דגם לותה סתם חייבת וחייב הוא ע"ש:

הר"ן כ' בשם הרא"ה בלותה דגובה מבעל עיקר החיוב אף בא"ל נכסי רק בלית לי' גבי ממנה דהוי כשליח ללות על נכסי בעלה כמו שיכולה למכור כאלמנה נכסיו כן יכולה לשעבד ע"ש. והר"ן דחה כיון שמודה דגם היא חייבת שוב לא דמי לאלמנה ע"ש. ונראה הא דכ' באמת דהיא חייבת דאי היתה פטורה לגמרי שוב גם הוא היה פטור דלא חשיב לותה כלל. אך לכאורה הא מ"מ שיעבד' נכסי בעלה וכמו מכירה:

אמנם לע"ד דלא דמי דבשלמא למכור יכולה דעי"ז פקע השיעבוד מעל בעלה שגובית בחוב המזונות הנכסים וע"י שקונה הלוקח הנכסים נפרעה המזונות ונפטר בעלה וככל נכסי דב"נ דערבין ביה אבל שעבוד כמ"ש הרא"ש פ"ק דגטין גבי משעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דא"א ששיעבד לשניהם דודאי אין שייך שמשתעבד לב' ע"ש. וגם קי"ל דהיכא דפקע שיעבוד הגוף פקע השעבוד נכסי וא"כ איך ע"י שלותה נימא דמשעבדת נכסי בעלה הא ממ"נ אם נשאר עדיין משועבד לה אין לה רשות לשעבד נכסי בעלה להמלוה ושיהיה משועבד גם לה ע"ז החוב בעצמו. דא"צ להשתעבד רק לא' וע"ז אין לה כח. וע"כ ע"י שמקבלת ההלואה ע"י שמשעבדת נכסי בעלה נפרעה מבעלה ונפטר מחיובו נגדה ונשאר רק שיעבוד נכסיו להמלוה וז"א כיון דפקע השיעבוד הגוף שלו נגדה פקע השיעבוד נכסיו כמו מוכר שט"ח ומחל כו' וא"כ איך כשלותה וקיבלה מעות ההלואה יהיו כעשה משועבדים נכסי בעלה כיון דאז פקע השיעבוד הגוף וממילא פקע מהבעל השיעבוד נכסי כנ"ל. ושהשיעבוד הגוף ישאר נגדה והשיעבוד נכסי להמלוה כמוכר שט"ח ז"א דלזה צריך כתיבה ומסירה מצד התקנה אבל לא בהשיעבוד לחוד. ובשלמא שיעבודא דר"נ אמרה תורה כיון דזה משועבד לה כו' ממילא השיעבוד גוף ונכסי משועבד להמלוה משא"כ כאן שהיא פטורה ואין שיעבודא דר"נ רק מה שמשעבדת נכסי בעלה והגוף א"י לשעבד ואחר ההלואה פקע השיעבוד הגוף אין כאן שיעבוד כנ"ל. ולכך דוקא כשהיא חייבת ג"כ. ונראה דאם פירש שהיא תהי' פטורה רק שמלוה שישלם הבעל דא"צ לשלם כנ"ל אף שנתן בתורת הלואה. וזה לע"ד כונת הרמ"ה מקטנה שהביא הרא"ש דהוכיח דקטנה שלותה חייב לשלם ומיושב דחיית הר"י ע"ש כנ"ל؛

לכאורה מה הוצרכו רש"י ורי"ף לראיות בלותה דחייב הא בכל פורע חוב ודאי דכשמלוה להמלוה חייב הלה מדר"נ והראי' מקטנה י"ל דכהרא"ה והוכיח הרי"ף דלאו מדר"נ לחוד דא"כ קטנה לא שייך דסבר דפטור [לא כרמ"ה] וע"כ עיקר השיעבוד עליו והי' מיושב דכ' הרי"ף רק מוציאין ממנו ולא הזכיר דר"נ דנ"מ באית לה נכסי. אך ראי' שני' לא מתישב דמשם אין הוכחה דלאו משיעבודא דר"נ ע"ש. וצ"ל דראיתם לאפוקי ממ"ש לעיל בהלוה סתם דנימא ע"ד הבעל ופטורה וגם הוא פטור. והביאו ראייתם דתני סתם לותה. אך ברש"י א"ל כן שכ' בהדיא ע"ד שתשלם לו. וצ"ל לאפוקי מתוס' דבלא פסקו ב"ד אף לותה פטור דיכול לומר צאי כו' ומשמע להו דסתמא איירי בלא פסקו ב"ד הרא"ש הוכיח באלמנה לכ"ג דבלא פסקו דאין פוסקין דאי פוסקין הוי לי' ליבעי' אם יורדין לנכסיו ע"ש. ותוס' שם דחו זה ע"ש (יבמות פ"ה). וי"ל דהא מדינא אין יורדין לנכסים ליפרע שלא בפניו דנכסוהי ערבין כדאמר לעיל פ"ח רק תקנה שלא יהא כל א' נוטל מעותיו והולך למדה"י. אבל לא העדיפו מאם הי' בביתו. וממילא י"ל דפשיטא ליה באלמנה לכ"ג דאלו הוא כאן לא הי' גובין מזונות דבעמוד והוצא ושוב רק ע"י שהלך למדה"י יגבו. והא אין נפרעין כנ"ל דלא שייך שלא יהא הולך כו' דאם היה כאן ג"כ לא הי' גובין ורק פוסקין הב"ד ויכולה ללות וכשיבא תגבה ושפיר מבעי לי' רק בלותה כנ"ל:

עוד י"ל להפ' (ח"מ סי' צ"ב סעי' ט') דבחשוד בנוטל מפסיד כשא"י לשבע. א"כ דצריכה שבועה מחשש צררי או צאי וחשודה באיסור לאו אלמנה לכה"ג וא"י לישבע ובזה גם לחנן דתשבע לבסוף לא שייך כיון דחשודה ואי"ל מפסדת. א"כ א"י לגבות כלל ממזונות שלא בפניו בהלך למדה"י. רק פוסקין ב"ד ותלוה וכשיבא הבעל ויודה שלא אתפסה צררי ולא א"ל צאי יגבה. ושפיר בעי רק בלותה כנ"ל:

איבד מעותיו כו' בתוס' מ"ש מיורד לשדה ח' ונטעה כו' דהשבח בעין ע"ש. נראה טעם החלוק אף דבפורע חובו ג"כ הנכסים שהי' שיעבוד עליהן היה נגד הלוה פחותין משנים ובמה שפרע סילק השיעבוד ושוים אצלו יותר אך כמו דקי"ל (גטין ד' מ"א) מזיק שיעבודו ש"ח פטור דהוי רק גורם. וגם חשיב היזק שאינו ניכר ע"ש. כן לענין השבח דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי. והיינו שהיה העץ שוה כ"כ וע"י עץ שלו ומלאכתו של זה השבח הם שותפים בשיוי דעכשיו ומ"ד אינו קונה היינו גוף הדבר דהא הושוו לאומן בעד מעות וע"כ מסלק ליה. ולכך ממילא יורד ונטע' כו' דע"י שבחו השיוי דעכשיו מאין יזכה בעל השדה בשבח של זה בחנם וע"כ חייב משא"כ סילק השיעבוד דלא נתעלה גוף השדה בשוי' וכמו מזיק השיעבוד דפטור שאינו היזק בגוף הדבר כן השבח במה שאינו גוף הדבר וכדאמר בסמנין דבעה"ב דל"ש אומן קונה או שלוחו כו' ע"ש (ב"ק צ"ט). ממילא כיון שאין לו חלק בגוף הדבר פטור. ולהפ' (חו"מ סי' שפ"ו) דמזיק שיעבודו חייב וכן שורף שט"ח. א"כ לכאור'הוי כגוף הממון. מ"מ הא כ' תוס' פ' מרובה (ד' ע"א ע"ב) דקי"ל דלא כר"ש דבר הגורם לממון לאו כממון רק שורף שט"ח ששוה השטר למכור לכל העולם זה כממון. משא"כ חמץ ועעה"פ שאינו שוה רק לזה השומר ע"ש. וממילא אף דשורף חייב מ"מ לענין השבח שסילק השיעבוד לא ניתוסף שיוי כלום בגוף הנכסים לכל העולם רק לזה הלוה. והוי רק גורם לממון כנ"ל דלאו כממון בגוף הדבר כנ"ל. דאפילו אומן אינו קונה בש"כ כשהשבח רק בדבר הגורם לממון שאין זה בגוף הדבר. וכן מוכח מהא דחש"ו כשרין לכתוב הגט ע"ש (גטין ד' כ"ב ע"ב וקו' פני יהושע ד"ך):

ובזה יש לישב מ"ש תוס' מהא דש"ח שהציל בשכר. וכן משיב אבדה דמשלם לו שכרו אף שלא מדעתו. ולמ"ש י"ל דהא הרמב"ן ותוס' כ' (ב"ק ד' ק' ד"ה טיהר) גבי קם דינא דחשיב מזיק בגוף הדבר שיוצא ע"י דיבורו מרשותו של זה לזה וגם חשיב היזק ניכר וכן מוחל ע"ש (ברמב"ן בדיני דגרמי כנ"ל ב"ב) וכן המוציא חפץ מרשות בעלים ומניחו במקום שאינו משומר חשיב מזיק ממש שנפחת שויו וא"כ ממילא ההצלה מזאב ברועים או משיב אבידה דאי א"י להציל הוי הפקר ומה שמצילו ומכניסו שוב לרשות בעלים המשומר חשוב מעשה בגוף הדבר הניצל ומשביחו ממש לגבי בעה"ב לא בגורם לממון רק בגוף הממון שנעשה ברשותו. דהא (ב"ק ד' קט"ו) ראה אנס בא כנגדו א"י לחלל דהוי אינו ברשותו ע"ש א"כ במה שמציל ונעשה ברשותו הוי בגוף הדבר ושפיר חייב לשלם לו כמו יורד לשדה ומשביח שלא ברשות כנ"ל ודוקא כאן פורע חוב שהנכסים אף דמשועבדים שלו וברשותו הם רק שמסלק הגורם לממון וגורם שהוא רק לגבי לוה לאו ממון משא"כ בגוף הדבר אף לגבוי לחוד חשוב ממון כנ"ל:

ובזה י"ל ג"כ מה דנקיט פלוגתייהו דחנן במזונות ולא בשאר פורע חוב כיון דשוין לדידן ולירושלמי ניחא. אולם גמר' פליג וי"ל להנ"ל דירושלמי לטעמי' דהא קש' למה נקיט בירושלמי פורע שט"ח כו' הא גם ע"פ. וצ"ל לרבותא נקטא. וי"ל דהא בשט"ח פליגי בירושלמי (הובא בש"ך סי' רמ"א ס"ק ד') אי מהני מחילה ע"פ רק שיחזיר השט"ח וכ' הפ' דס"ל דגם לב"ה שטר שודאי עומד לגבות כגבוי דמי דע"כ לא פליגי אב"ש רק בנולד ספק כסוטה דאינו עומד לגבות ודאי משא"כ ודאי שטר ע"ש. וי"ל דס"ל כרא"ה ז"ל והפ' דכמו דאלמנה נכסי בחזקת אלמנה למזונות כדאמר פ' אלמנה כן באשה שהלך למדה"י מחיים ג"כ נכסי בחזקתה למזונות כיון דמוכרת כו' וא"כ י"ל דטעמייהו דרבנן במזונות דפרנס חייב דאינו גורם רק גוף הנכסים שהי' ברשותה קיימא וע"י שפרנס נעש' ברשותו ולא דמי לשאר חוב דברשות לוה קאי ולכך חייב כמו משביח כנ"ל ובעי הירושלמי בפורע שט"ח ג"כ כיון דודאי עומד לגבות וכגבוי דמי שוב ג"כ הי' ברשות מלוה וע"י שפרע נעשה ברשותו וחייב לרבנן משא"כ פורע חוב ע"פ פטור גם לרבנן כנ"ל ודחי דמפייס כנ"ל ומחיל ולא חשיב ודאי עומד לגבות ובמשכון אמר אח"כ דבזה ודאי דחשיב המשכון ברשותו דלוה וע"י שפרע נעשה ברשותו כפקדון. ומ"מ כיון שאינו ודאי מודו דפטור. די"ל דע"י שפקע שיעבוד הגוף נפקע ממילא השיעבוד נכסי וגם מהמשכון חשיב רק גורם נגד השבח של הנכסים ועל הפקעת שיעבוד הגוף אינו שבח בעין. וכמוחל דמה"ט חשיב רק גרמי כו' וגמ' דילן דס"ל דגם שטר העומד ודאי לאו כגבוי כדמוכר ומוכר שט"ח ומחלו דמהני בע"פ א"כ אין חילוק ואין הטעם לרבנן משום דמזונות עומד לגבות יותר. ומ"מ רבותא יש כנ"ל:

בתוס' כ' הטעם במציל דתקנת חכמים כו'. וי"ל מטעם זכות כמ"ש הרא"ש פ' הכונס (ד' ס') דרשאי ליקח שלא מדעתו שעורין ליתן חטין. וכן מכר להרבה פ' זכות. וממילא הי' יכול אדם אחר לשכור פועל להציל של זה ולהתחייב עבורו כדי שיציל מטעם זכין שלא בפניו. וממילא יכול בעצמו ג"כ כמ"ש הר"ן גבי תן גט זה דעושה שליח לעצמו משום זכין כו' לקבלה כאלו אחר עשאו ע"ש פ"ק דגטין (ד' י"א ע"ב) משא"כ פורע חוב אם יהי' הדין דחייב לשלם לו מאי זכות איכא. אולם תוס' סברי דא"א להתחייב עבורו שלא בפניו מטעם זכי'. ועוד דהא יכול למחות בכל זכות כשנודע לו. א"כ ההצלה כבר נעשה ויהי' פטור. מ"מ י"ל דהגדילו יכול למחות (בכתובות ד' י"א) רק משום דאגלאי כו' שלא היה זכות משא"כ כה"ג דמה שחוזר כדי שיפטור ומ"מ אז הי' ודאי זכות. ויש ראיה לזה ממשנה עירובין וסוף (פ"ה דחולין) ד' פרקים כו' מת ללוקח כו' דזכין ע"ש (דף פ"ג):