חידושי אנשי שם על בבא בתרא יג:

מהר"ן שפירא נראה פשוט דהרי"ף מפרש דה"ה בלוקח שלקח משרה וירק עסקינן כגון ראובן שמכר שדהו לשני בני אדם לזה משרה ולזה ירק וכעין שפי' הרמב"ן לעיל ומסיק דלית חד מינייהו דקדים דשניהן באין כאחד ממש ולכך מי ירחיק משא"כ כשאחד קדים דאז על השני היה להרחיק מאחר ששניהם מזיקין אליבא דרבנן דס"ל על המזיק להרחיק אבל כיון דשניהם באין כאחד ועלה כל אחד ברשות ממש וכו' וצריכין למחוק הא דכתוב ברי"ף דלאו גיריה הוא וכצ"ל אפ"ה הלכה כר' יוסי דהא ליכא חד מינייהו דקדים ועוד אפי' קדים לאו גיריה דבעל חרדל נינהו ומדקאמר ועוד וכו' נמי משמע דלפני זה לא הזכירו עדיין כלל ודו"ק:

של בעה"ב שהוא בעל השדה באמת בגמ' לא נפשטה האבעיא של מי הן העצים אלא מדברי רבינא משמע דבתוך ט"ז הרי הן של בעל האילן וחוץ לט"ז הן של בעל השדה וכמבואר גם ברי"ף וצריכין לפרש דברי רש"י דהכא חוץ לט"ז קאמר וברש"י דגמ' במתני' לא קאמר רק בגמ' מפרש:

ר"ל דמאחר דהטעם הוא שיהא יוכל להפך המחרישה ולא יצטרך לילך על שדה חבירו א"כ פשיטא בגדר בינתים דשרי שהרי אינו יכול לילך על שדה חבירו ע"ז אמר דבא להשמיענו טעם דמתני' כדמפרש בגמ' ר"ל הטעם הוא משום עבודת הכרם מאחר שא"צ להרחיק בשיש גדר בינתים ממילא באין גדר בינתים הטעם שצריך להרחיק משום עבודת הכרם. ודו"ק:

ר"ל וממילא ליכא למידק מהאי לישנא דס"ל דבעינן יותר מד"א ויהיה קאי על שיעורא דמתני' דבבל ומיהו אף שלשון זה אינו מדברי הרב ז"ל מ"מ יש פנים לכאן ולכאן מלשון הגמ' דאמר אבל לגפנים בעי טפי כמו ששקיל וטרי ואזיל וק"ל: