חלקו של יוסף (ש"ס) צח

נחלקו אם בבתי ערי חומה לאחרי זה שפדו מה שאכל פירות השדה מהו אם משום דעד הפדיון היה שייך לו זו השדה משום הכי אכל הפירות או דכיון שפדה למפרע לא הוי שדה שלו ורק אכל פירות משום דמי הלואה שנתן דלשיטת הר"ן רק אכל פירות משום דמי הלואה שנתן אם כן לא הוי כלל רבית קרקע אלא רבית מטלטלין ורבית קרקע עבור הלואת מעות הוא רק דרבנן אבל תוס' סוברים דבתי ערי חומה מכירה גמורה ושייך לו השדה רק המעות הלואה אם כן הוא רבית קרקע עבור מעות הלואה ומפורש דמה"ת אסור לכך סוברים דרבית קרקע בעד מעות הלואה דין הוא שהוא איסור של תורה

והנה הרא"ש הוא גם כן מכת הסוברים דבהלואת קרקע אין רבית כמש"כ ריש פרק איזהו נשך והביא הראיה מכתובות (מו) דבעי שכרן בקרקע מהו ופירשו משום דיליף שימה שימה מדבית כמו ל לענין פרוטה והרי מוכח דאין דבית בקרקע ע"ז סיים הרא"ש אבל בעבדים ושטרות אין צריך למעט מדין רבית דאין רבית אלא בהלואה שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות מקרי ותמה הבית יוסף וז"ל ותמוה לי הא מלתא טובא דאטו בעבדים לא משכחת לה שהלוה לו ב' עבדים להחזיר לו אחר זמן שלשה אחרים עבורן וכמו כן בשטרות והניח בתימה ולענ"ד נראה בכונת הרא"ש פשוט דודאי קרקע שאין ענין הקרקע רק לתשמישין והוא ככסף ממש כדקיי"ל כל שוה כסף ככסף אם כן יכול לקבל שם מלוה דעיקר יסוד מלוה הוא ששואלין לזה להוציא כאן שאין לו מעות וכמו ששואלין מעות כן שואלין שוה כסף אבל עבדים אטו שוה כסף לבד הוא הרי גם קנין איסור פתיך ביה ואטו זה שואלין להוצאה הרי זה לא שייך שאלה רק הקנאה לשם מתנה או לשם שכירות שאינו קונה איסור שבו אם כן לא שייך בה הלואה והלואה היא רק להוציא ואם שלא להוציא רק לאבד באמת אסור עיין רמב"ם פ"א ממלוה ומה"ט סוברים כמה אמוראי גבי הלואה שכ"ז שלא הוציא יכול לחזור עיין קדושין (מו) ואף לפי"מ דקיי"ל שאין יכול לחזור הוא רק משום דיש לו קנין להוציא אבל בעבד שגם קנין איסור בו וגם זה מקנה לחבירו לא שייך להוציא רק קנין הגוף במתנה או מכירה וע"ז הקנין אין שמו הלואה ולא הוי רבית

עוד הקשה המ"ל על התוס' בריש איזהו נשך שהקשו על מה דפריך שם אלא לאו דגזל למה לי והקשו דצריך לאו לעבדים שאין ללמוד מרבית ואונאה שאין אונאה לעבדים וע"ז הקשה דמשמע מדבריהם שאף איסור אונאה אין לעבדים וממעט קרקע מאונאה הוא מלאו דאונאה וכן משמע מדבריהם דליכא גזל בקרקע כיון דלא כתיב קרא וזה תימה שהרי גזל שייך בקרקע כמש"כ רבינו פ"ז מגניבה ובספרי גבי מסיג גבול וכן אונאה כמש"כ הרמב"ן בפירוש התורה פרשה בהר דלאו דלא תונו כתיב גבי קרקע במספר שנים אחר היובל ולענ"ד פשוט דודאי באונאה יש איסור אונאה לבד מביטול מקח ופחות משתות קנה ואינו מחזיר אונאה וברור דגם שם יש לאו של לא תונו אבל מה דקאמר בגמרא דלאו דגזל נוכל לילף מאונאה היינו מזו האונאה שיש בה דין שמחזיר אונאה דשם האונאה הוא גזל ושם ענין זה של לא תונו הוא גזל והנה הרמב"ם כתב פי"ב מה' מכירה ה"א שאין לוקין על לאו של לא תונו מפני שניתן להישבון וצריך להבין א' למה אינו לוקה בפחות משתות דשם לא ניתן להישבון ב' למה איני לוקה בקרקע דשם לא ניתן להישבון ואין לומר דאף בפחות משתות ואף בקרקע אם השיב תיקן הלאו זה אינו דאם כן היה הדין נותן שאף בפחות משתות ואף בקרקע נכוף שיחזיר האונאה כדי שיתקן את הלאו של לא תונו

מיהו בפחות משתות אפשר לומר דכיון. דהטעם משום שמחל אם כן בעצם הוא ניתק להישבון רק מחל והמחילה הוא גם כן הישבון והוי כאונאת שתות שמחל שכל שמחל הדין הוא שאין לוקין וכמו גזל מפני שהמחילה היא הישבון ועיין ר"מ פי"ב ממכירה ה"ג אבל מהך דאונאת קרקע קשה לכאורה

אמנם פשוט דאין ענין אונאה מה שלוקח מעות יותר ממה ששוה רק מה שמאנה דעתו של חבירו שהוא חושב שהוא שוה יותר וזה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והא דהוצרך הרמב"ם לטעם דניתן להישבון הוא בזה האופן של היכא שנוטל אונאה שהוא צריך להחזיר שם דין הוא שיש לאו על לקיחת המעות ואז אין לוקין על לאו זה מפני שניתן להישבון והך דפחות משעור שתות כיון דמחיל אם כן אף לכתחילה אין איסור בלקיחה דאנן סהדי שימחול או אף שיש איסור אין לוקה מפני מחילה אבל בקרקע