חלקו של יוסף (ש"ס) צד

(פד) פריך איך מביאין עומר בשביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ומשני שא"ה דכתיב לדורותיכם ולפי"ז מאי ראיה היא הרי אפשר להביא בשביעית ממה שגדל בבית שאין בו דין שביעית

ולענ"ד עוד יש להקשות יותר דבאמת איך מותר לשמור את הספיחים בשביעית משום עומר הרי יכולים להביא מן הגדל בבית שאין בו דין עומר אמנם ע"ז יש להשיג פשוט דהרי מבואר במנחות (פה) דדרכם היה להביא מן השדות שבדרום והטעם מפני שבהם חמה זורחת ושוקעת ואם כן הרי לכתחילה אי אפשר להביא מן הגדל בבית שחסר שם הך דזריחת ושקיעת חמה ואף שדיעבד לא מעכב מ"מ משום לכתחילה יכולים לשמור בשביעית משום דהידור מצוה דוחה שבת כמבואר במנחות (סד) גבי כחושה ושמינה ולא דמי להך דמנחות (עב) שם דמבואר דאם נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה שבת משום דגבי הך דנקצר שלא כמצותו הרי שם עיקר ההקרבה הוא המצוה ובהקרבה אין שום נפק"מ אם יקצור היום או למחר ורק דיש מצוה בפני עצמה והיינו קצירה הדין הוא שקצירה אינה דוחה דלא הוי דומה דתמיד כמש"כ תוס' שם וכונתם דבהקרבה אין כאן עיכוב ולא הידור אבל בהך דכחושה ושמינה בגוף ההקרבה ההידור ודוחה שבת אם כן גם הך דחמה זורחת הוא הידור בגוף התבואה שטוב יותר לקרבן ודאי דדוחה שביעית לכך מותר לקצור מן השדה

אבל בהך דמנחות (פד) אי אפשר לומר כן דהרי כבר ידוע שיטת הרא"ש בהך דר"א דשיחרר עבדו דקשה הא איכא עשה דלעולם תעבודו ותי' דשם השיחרור היה בשביל עשה דרבים דמנין ועשה דרבים דוחה עשה אם כן איך פריך לאכלה ולא לשריפה הרי עומר עשה דרבים היא דוחה עשה בע"כ דצריך לומר דבשביעית כיון דאמרה תורה לאכלה ולא לשריפה הדין הוא שלשריפה לא ניתן להאדם זכות בגוה והוי הפקר ועומר הרי צריכים להביא משל צבור וזה לא נקרא של צבור רק של הפקר ולפי"ז מיושב לענ"ד ג"כ פירוש הך דבכורות (יב) דפריך אהך דעיסת שביעית חייב בחלה נימא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה והאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא ולכאורה תמוה כו"ס הרי עתה לא נטמא ואיך יפטר משום אילו מטמיא ובאמת בירושלמי גבי מ"ש אם חייב בחלה מה"ט דאילו מטמיא בשריפה ובמ"ש כתיב ואכלת משני השתא לא נטמא וביאור הירושלמי לענ"ד הוא משום דאף דמ"ש ג"כ אין נאכל בטומאה אבל הרי הדין שפודין והדמים נאכל בקדושת מעשר וכאן הרי אף הדמים לא יאכל דצריך שריפה ואין לו פדיון משום דהרי אפי' מ"ש לשריפה כמו שא"פ להאכיל לכלבים עיין משנה דמ"ש פ' גבי צבי שלקחו בכסף מ"ש ומת וע"ז משני דהשתא לא נטמא אם כן גם בשביעית נימא השתא מיהא לא נטמא

אמנם להאמור יבואר על נכון דודאי תרומה וחלה תנאי הוא בהם שיהיה בהם דין שריפה בהטמאם ואי לא"ה לא חל עליהם שם תרומה וחלה דאי לא"ה מ"פ לאכלה א"כ ולא לשריפה משו"ה יפטר מחלה הרי אפשר שיחול שם חלה עלה בלא דין שריפה בע"כ דתנאי הוא בהלה שצריך שיהיה לו דין שריפה וכיון שכן בשביעית הרי לדין השריפה אינו שלו וא"א לו שיעשה זה אותם תרומה על אופן שכשיטמאו ישרפו ואיך חל עליהם שם חלה ומשני דיש קרא דלדורותיכם

ומובן היטב לפי"ז כונת הרמב"ם שכתב פ"ט משביעית מ"ט על הך דאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה וז"ל ועוד יתבאר לך במסכת חלה שהאוכל מעיסה עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה וסוף מה שאודיעך בכאן שדין עיסת שביעית כדין שאר העיסות אע"פ שהיא מן ההפקר עכ"ל וכבר התפלאו על הרמב"ם דמה הפקר הוא הרי שביעית אינו הפקר רק קודם שזכה בה אדם (אבל אחר שזכה בה לא הוי הפקר ואיך כתב כאן הר"ם אע"פ שהיא מן ההפקר אמנם לפי"ז מבואר פשוט דכיון שאם יטמא על השריפה הרי אינו בעלים והוי הפקר ואיך יחויב שריפה וכיון שאין בו חיוב שריפה שוב אין בו דין תרומה וחלה ע"ז ביאר הרמב"ם דאף שהוא הפקר גם כן יש בו דין חלה לכן אף שעל השריפה אינו בעלים והוי הפקר לזה חייב מ"מ בחלה שאף הפקר הוא חלה ושוב שורפין אף שאינו שלו לענין שריפה הלזו

לפי"ז הדק"ל דאיך מפקינן במנחות (פד) מהך דלדורותיכם דמביאין עומר בשביעית מן הך דפירות שביעית הרי אפשר שמביאין מגדל בבית

והנלענ"ד ונקדים דתוס' כתבו במנחות (פד) שם וא"ת היכי שריא הכא להביא מן הספיחים המשומרים הא בעינן ממשקה ישראל מן