חלקו של יוסף (ש"ס) צא

אמנם לענ"ד הך דשבות דשביעית אינו כלל ענין להך דל' יום קודם ר"ה דהך דל' יום קודם ר"ה הוא משום שמתקנה לשביעית וכאן הוא מדין תוספת יו"ט ושבת שמוסיפין מחול על קודש ודי ברגע קודם שביעית כמו בעיו"ט וכמש"כ תוס' במו"ק ומדין מוסיפין מחול על קודש וס"ל להאי ברייתא דכמו שיש קדושה בשארי שביתות כן בשביעית יש קדושה בהשנה וצריך להוסיף מחול על קדש וזה נוהג אף בזמן שאין המקדש קיים והך דעשר נטיעות הוא להתיר איסור ל' יום ואיסור ל' יום שהוא מהלכה אינו מפני הוספה מחול על קודש רק מפני קדושת הקרקע וזה נוהג רק בזמן המקדש אבל דין של מוסיף מחול על קדש של האדם נוהג אף בזמן שאין מקדש קיים אבל הרמב"ם לא הביא דמוסיפין מחול על קדש כיון דלית ליה כלל דין תוס' מהתורה אף בשבת ויו"ט ולא דריש כלל הך דשבות לזה משו"ה אין צריך להוסיף כלום לדידיה בשביעית בזמן שאין ביהמ"ק קיים

אמנם לפי המבואר מהשמועה וכפי מה שביארנו יוצא דר"ע לית ליה הלכה דעשר נטיעות ולפי"ז לר"ע אף עשר נטיעות אין חורשין כי אם עד ל' יום לפני ר"ה ובאמת מפורש להיפך במשנה דשביעית פ"א מ"ח עד אימתי נקרא נטיעות כו' ר"ע אומר נטיעה כשמה (פירוש בשנתה) הרי דר"ע סובר דעשר נטיעות מותר לזרוע עד ר"ה וכבר תמה ע"ז הגרע"א בגה"מ אות ט' בשם הטורי אבן והביא שם שהכפות תמרים בסוכה ל"ד עורר בענין זה ואינו תחת ידי והנלע"ד לתרץ דהנה הרע"ב כתב במ"ו ד"ה נטיעות וז"ל והכא קמ"ל דאע"ג דג' אילנות לבית סאה קרוי שדה אילן וחורשין כל בית סאה בשבילן בנטיעות ילדות אין חורשין עד שיהיו עשרה וכבר הקשה רע"א באות ז' ז"ל ק"ל דמנ"ל דדין נטיעות הוא לחומרא הא בפשוטו דדינא לקולא דבעשר אילנות בין עושין בין אין עושין הוי שדה אילן וחורשין עד עצרת ובנטיעות חורשין עד ר"ה דהתורה חסה כמ"ש הר"ש כו' ול"מ מי שיאמר דנטיעות חמירי מאילנות לענין אם הם פחות מעשרה וצ"ע ואולם מלשון הרמב"ם בפ"י סוף פירקין שכתב ז"ל כבר כתבתי לך ההפרש בין נטיעה ואילן שאילנות ג' לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה ואז נקרא שדה אילן משמע להדיא כהרע"ב דיש חומרא בנטיעות דלא מיקרי שדה אילן לחרוש בית סאה עד יוד וצ"ע עכ"ל והנה מה שתמה הגאון מנ"ל להרמב"ם ורע"ב לחדש זה נלע"ד שהם לקחו זה מהתוספתא דשביעית פ"א מ"ב מה בין זקנה לנטיעה זקנה עד עצרת נטיעה עד ר"ה זקנה מעין שלשה ונטיעה עד עשרה ומפרשים הם דעד עשרה אז חמור נטיעה מזקינה ואף עד עצרת אסור כדמשמע פשטות התוספתא

אמנם להבין את הסברה איך יהיה נטיעה חמור מזקינה נלע"ד פשוט עפ"י מה שמבואר בירושלמי הביאו הר"ש דמפרש את המשנה דחורשין שדה אילן עד עצרת ולמה עד עצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך הוא מנבל פירותיו והא תנינן אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן הוא מעבה הקורות מכאן ואילך מחליש והנה לענ"ד אין פי' הירושלמי דעתה דמסיק שמחליש את הקורות ועד כאן הוא מעבה שוב הוא מספיק גם לאילן מאכל ואין צריכים לומר להך דעד כאן יפה לפרי ז"א שהרי אף באילן סרק שיערו בככר דבילה של ששים מנה הרי דעיקר ההיתר הוא בשביל הפירות אמנם ביאור הדברים לענ"ד כן הוא דהנה חזינן דבשגיל פירות של ככר דבילה של ששים מנה חסו לפי"ז גדרו חז"ל את הדברים כל אחד בנושא פירות שלו שאילן מאכל נקרא הפרי שלו מה שגדל עליו לאכל אבל אילן סרק על מה מגדלים אותו על עצים נקרא עצים שלו הפרי ולכך גם אילן סרק כיון שעד כאן הוא מעבה הקורות נקרא יפה לפרי ומותר לחרוש ולפי"ז נשאר כל אחד בטעמו אילן פרי מפני שיפה לפרי ואילן סרק שיפה לקורה שהיא פרי שלו

לפי"ז בנטיעה של פרי כיון דקיי"ל כר"ע דנטיעה כשמה והיינו בת שנתה אם כן הרי היא ערלה ובאילן פרי הרי עיקר ההיתר מפני שיפה לפרי לכך שם אין היתר זה ורק בעשר נטיעות שם יש היתר דהלכה למשה דחורש עד ר"ה אבל פחות מעשר נטיעות שאין היתר דהללממ"ס ורק היתר דעד כאן יפה לפרי דלא שייך בנטיעות משום הכי אסור

לפי"ז אף לר"ע דלית ליה היתר דהללממ"ס דנטיעות מ"מ סובר דזה ההיתר של חכמים דעד עצרת חל על עשר נטיעות ולא על פחות ופחות דיש איסור ל"מ היתר דיפה לפרי שפיר קאמר דנטיעה כשמה לענין היתר דנטיעות דעד עצרת ולא דעד ר"ה. ונחזור לענינינו שנתבאר לנו דאם תוס' שבת