חלקו של יוסף (ש"ס) צ

זה שום פירכא דמה שנוהג מלאכה בשביעית שהוא מדין הקרקע זה הדין אינו כלל בשבתות וי"ט

ומיושב גם הקושיא השניה של רע"א הרי מלאכת שביעית אינו אסור מדאורייתא רק חרישה וקצירה אבל לא נטיעה אם כן מנ"ל בשארי מלאכות תוס' בשבת ויוה"כ ולפמש"ב לק"מ דאף ר"ע לא יליף לתוס' למלאכה מועניתם רק לתוס' לעינוי ואי דתיקשה איך ניליף תוס' לעינוי משביעית נימא דאדרבה ניליף מנטיעה דשביעית שאין בה דין תוס' נלע"ד פשוט דלק"מ שכבר כתבו תוס' ד"ה מותר לקיימן דלכך מותר ליטע דכל חורש ערב שביעית הוי להחל בשביעית אבל אין לאסור ליטע ע"ש מחמת שהאילן גדל בשביעית דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית עכ"ל וכיון שכן הרי יסוד תוס' שביעית הוא משום עבודת השדה שיש בה קדושה וכל שנקרא עבודת שדה אסור בתוס' ה"נ כל שיש בה חסרון בעינוי אף שאינו עושה מעשה שלא יתענה נקרא בגדר תוס'

ולפי"ז מובן שיטת הרמב"ם שפסק בפ"א משביתת עשור ה"ו דרק לענין תוס' יו"כ דאורייתא ולא לענין אכילה וכן תוס' יו"ט לאו דאורייתא וכבר תמוהו המפרשים ועיין לח"מ שם מה שנדחק בזה ולפי האמור מבואר באר היטב דהנה עיקר הדרש דקאי על שבתות ויו"ט הוא מלשון שבתכם והנה ביומא (פא) נחלקו אם עינוי גם כן בלשון שבתון והרמב"ם פסק דעינוי ג"כ בלשון שבתון לפי"ז דעינוי בלשון שבתון נלע"ד דאז אין צריכים לדרוש שבתכם על יו"ט דאז אפשר לדרוש שבתכם על עינוי ונקרא שבתכם מפני שאינה מדין קדושת היום רק מדין גברא שעליו דין העינוי לכך הוא שבתכם וכן כתב הרמב"ם מפורש דלשון שבתכם קאי על עינוי והגמ' דקאמר. דלשון שבתכם הוא על יו"ט קאי למ"ד דעינוי לא מיקרי שבת אבל להרמב"ם שפסק דעינוי נקרא שבת אין לנו שום קרא על תוס' מלאכה לא ביו"כ ולא בשבת ויו"ט ואדרבה רק. בעינוי שהוא שבתכם יש דין תוס' לכך פסק הרמב"ם דתוס' מלאכה בכל מקום מדרבנן ותוס' עינוי ביו"כ דאורייתא

והנה תוס' כתבו בר"ה (ט) שם ד"ה ור"ע דבמסקנא דמו"ק (ד) מסיק דלא גמיר הלכתא אלא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים ולפי אותה מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר"ע וקראי לבזמן שאין בית המקדש קיים ומיהו לרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן לא אפשר עכ"ל ולענ"ד לא אבין הרי הך דאין נוהג רק בזמן המקדש דדומה לניסוך המים שם הרי אף בזמן שישראל על אדמתם ויש קדושת הארץ רק כיון שאין מקדש כמו נוב וגבעון וכדומה גם כן אין דין תוספת שביעית ואילו הך דרבי סובר דשביעית בזמן הזה דרבנן פירושו הוא בזמן שאין כאן קדושת הארץ ואם כן צריך הלכה לזמן מקדש וקרא לזמן שאין מקדש אלא דלפי"ז יהיה הדבר מתמיה דהרי הך דעשר נטיעות הלכה היא ולא נאמרה הלכה רק בזמן שיש מקדש אבל בזמן שאין מקדש לא נאמר הלכה לפי"ז בזמן שאין מקדש יהיה חמור מזמן שיש מקדש דבזמן שיש מקדש עשר נטיעות יהיה מותר לחרוש עד ר"ה ובזמן שאין מקדש יהיה אסור בע"כ דנצטרך לומר דזה ודאי אינה רק הלכה נאמרה על זמן מקדש ואח"כ בא קרא ואסר אף באין מקדש אבל לא אסר רק כמו הלכה ועשר נטיעות מותר לפי"ז תיקשה איך ילפינן תוס' מהך דשביעית דהרי שם עשר נטיעות מותר וכאן אסור וזה ודאי תמיה גדולה לפי' רע"א דמלאכה גם כן יליף לאסור בתו"ש משביעית ואף לדידן קשה דמצינו קולא בתוס' שביעית וקולא בתוס' יוה"כ לא מצינו אף בענוי

לכן ברור דר"ע לית ליה הלכה כלל משום הרי עשר נטיעות לדידיה אסור אמנם מאן דסובר עשר נטיעות הלכה א"א ליה למילף תוס' משביעית דעשר נטיעות יוכיח שמותר והנה שם בר"ה אמר כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקודש ופירשו תוס' דקאי אף על שביעית לפי"ז יש קרא אף לרי"ש לשביעית לפי"ז בזמן שאין ביהמ"ק קיים נוהג שביעית מקרא זה אם עדיין יש קדושת הארץ לפי"ז אז עשר נטיעות אסור והדק"ל דיהיה חמור בזמן שאין מקדש מזמן שיש מקדש דהרי הך דגמירי הילכתא לא נאמר להתיר תוס' שביעית בזמן שאין מקדש רק להיפך נאמרה להתיר בזמן מקדש עשר נטיעות ממילא כיון דיש עוד קרא לאסור אז קרא אוסר אף בזמן שאין מקדש ובשלמא אם אין שום קרא לאסור רק הלכה דעשר נטיעות וממה שמתיר עשר נטיעות ידעינן מזה דהשאר אסור אם כן אין אסור רק בזמן מקדש כמו שההיתר רק בזמן מקדש אבל אם יש קרא שוב רק ההיתר בזמן מקדש ולא האיסור והדק"ל.