חלקו של יוסף (ש"ס) פט

לידע דמוסיפין מחול על קדש מהך דשדך לא תזרע בחריש ובקציר תשבות דחריש של ע"ש הנכנס לשביעית אסור וקצור של שביעית הנכנס למוצאי שביעית אסור דיש דין תוספות ולפי מש"ב הרי אין למילף כלל דין תוספת שבת מתוספת שביעית כמו שאין ללמד דין של תוספות שביעית מתוספות שבת ושפיר צריך קרא דועניתם

והנלע"ד דאדרבה עפי"ז יובן לנו החומר שיש בגמ' זו ונקדים לבאר ל שביום הכפורים יש ב' דיני שביתה הא' שביתה ממלאכה הב' שביתה מאכילה כמו שכתב הרמב"ם פ"א משביתת עשור ה"ו כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום ובין בלילה כו' עכ"ל וכמפורש ביומא (פא) והנה לענ"ד נראה לחדש דאף שבין העינוי בין האיסור מלאכה משום שבות הוא מ"מ חלוקים הם בגדרם דודאי איסור המלאכה משום קדושת היום הוא שהיום יש לו דין קדושה כשבתות השנה ואסור במלאכה לא כן הדין עינוי הוא אינו משום קדושת היום ששביתת היום הוא מעשות בו התחדשות של מלאכה אבל השביתה מאכילה שהוא מדין עינוי הוא על האדם שהוא צריך להיות מעונה ולא מפני קדושת היום הוא ולבד מה שהסברה הברורה כן היא נלע"ד יסוד לזה מהשמועה דשבועות (יג) דמביא שם ברייתא דתניא יכול לא יהא יוה"כ מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקראי קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יוהכ"פ היא מ"מ ועיין שם תוס' ד"ה לא קראו מקרא קדש שפירשו בשם ר"ת קרא מקרא קדש פירושו שמודה שב"ד קדשה ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום ולפי"ז קראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה אחת היא שלא עשה מלאכה בשביל שקרא מקרא קדש אבל הך דהתענה בו לא נכנס תחת מקרא קדש ולכך נשנה קודם מקרא קדש והיינו משום דאיסור מלאכה בדין קדושת היום היא נכנס לזה נכנס תחת גדר מקרא קדש אבל דין עינוי הוא על האדם ולא נכנס בגדר של קריאת מקרא קדש כמש"ב

והנה עצם הסוגיא דר"ה קשה להבינה וכבר עמד רע"א בגליון הש"ס דהנה שם מביא בברייתא דמוסיפין מחול על הקדש ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפין מחול על הקדש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוהכ"פ שבתות מנין ת"ל תשבתו ימים טובים מנין ת"ל שבתכם (ר"ל דיו"ט הואיל והותר לצורך אוכל נפש נקרא שבתכם שהוא שלכם אימת לשבות ואימת שלא לשבות) הא כיצד כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקדש וע"ז הקשה הגאון רע"א וז"ל ק"ל לרע"ק דלא דריש כן ויליף משביעית הא מזה לא מצינן למילף רק דין תוס' לענין תוס' מלאכה אבל לענין ענוי ביוה"כ מנ"ל דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו דמה למלאכה דנוהג בשבתות ויו"ט וצע"ג וביותר קשה אפי' לענין מלאכה הא בשביעית אינו אסור בתוס' מדאורייתא רק חרישה קצירה אבל לא נטיעה כמש"כ תוס' ד"ה ומותר לקיימך וא"כ ביו"כ ושבת מנ"ל תוס' בשארי מלאכות וצ"ע עכ"ל

אמנם לפי האמור יבואר על נכון דהנה מקרא דועניתם את נפשותיכם של יה"כ אנו למידים לרי"ש שני דיני תוספות הא' דין תוס' של יוה"כ של צום שהוא הדין שעל האדם הב' הוא דין תוספת של מלאכה שהוא משום קדושת היום זה ילפינן מתשבתו והנה דין תוס' של מלאכה אף לר"ע ודאי א"א ללמד כלל משביעית כמש"ב דשביעית ענין התוס' הוא משום קדושת הקרקע ומה זה ענין למלאכה שהוא משום קדושת היום אמנם מה דפריך ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה לא פריך מהך דתשבתו שבתכם דודאי תשבתו שבתכם צריך למלאכה שא"א ללמוד משביעית רק ועניתם הך תוס' לעינוי שאינו משום קדושת היום רק משום הדין שעל האדם ולפי"ז ענין תוס' הוא כיון שדין על האדם להיות מתענה ביוהכ"פ שוב צריך להוסיף כדי שיראה בתחילה של התענית נכנס בעינוי זה מאי עביד ליה הרי יכולים ללמד מתוס' שביעית דכמו של' יום לפני ר"ה אסור לחרוש מפני שנראה כמתקנה לשביעית וחסר בשבת הארץ ה"ג לפני התענית אסור לאכול שבתחילת התענית לא יקרא מתענה ולפי"ז מבואר שאין לדחות מה למלאכה שנוהג בשבתות ויו"ט לכך יש בו חומר זה של תוס' ז"א שאילו היה מלאכה נוהג בשבת ויו"ט משום דין שעל הקרקע כמו בשביעית היינו יכולים לדחות דמלאכה חומר שנוהג בשבת ויו"ט אבל הרי מלאכה דשבת ויו"ט אינו רק משום קדושת היום אם כן אין