חלקו של יוסף (ש"ס) ט

לא נתקדש באויר ירושלים והדבר תמוה שהרי התוס' הביאו מגגין ועליות ושם הרי מבואר דאף בירושלים גגין ועליות לא נתקדשו גם עיין למרן זקני המהר"ם לובלין שנדחק במה נחלקו שני תירוצי תוס' אמנם לפי האמור מבואר פשוט דתירוץ הראשון מפרש דהא דמביא מכזיתא פסחא והלילא הוא מביא ממה שהוא קדשים קלים ואין נאכל רק בירושלים אם כן הרי מוכח שגם אויר ירושלים לא נתקדש וע"ז תירצו תוס' שרק האויר שיש לו הפסק מן הגג לא נתקדש אבל אויר של אילן שאין לו הפסק נתקדש ובתירוצם השני הם סוברים כפירוש הרמב"ם דהקושיא היא מהך דלא איקרי בית אבל אויר ירושלם שפיר קדוש אף אם יש הפסק מחיצות אמנם זה דוחק שאם כונת תוס' הוא לשני שיטות בפירוש הגמ' דפסחים הוי להם לבאר זה

והנראה לענ"ד בביאור דברי תוס' דהנה בב"מ נ"ג מבואר מחיצה לקלוט דאורייתא לענין אכילה אמנם הרמב"ם לא הביאה משום דפסק כמ"ד במגילה י' אוכלין קק"ל ומ"ש אע"פ שאין חומה ונראה בזה פשוט דנחלקו אם ירושלים יש לה קדושה עצמיית שאי אפשר לה להיפקע או שאין לה קדושה עצמיית רק החומה מקדשה ומה שהוא תוך המחיצות הוא קדוש והנה קק"ל ומ"ש דינם שוה שנאכל בכל העיר אמנם אין לימודם שוה דהא דמ"ש נאכל בירושלים ילפינן מהך דלפני ד' אלקיך תאכלנו אבל הך דקק"ל נאכל בכל העיר ילפינן בזבחים נ"ד מהך דמקום טהור לפי"ז יש לומר ששני ענינים חלוקים הם והוא דאף שקי"ל דירושלים לא נתקדש אוירה היינו שלא נתקדש קדושה העצמיית של ירושלים שאין האויר קדוש בעצם אבל הך דהמחיצות אף לדידן מועילים הם לקדושת ירושלים לענין האויר שבתוך המחיצה שמועילים לו המחיצה לקדשו או יש לומר דלהך מ"ד שירושלים הדין הוא שיש לו קדושה אף שאין לו חומה שוב הדין הוא שאין מחיצות מועילים כלל לקדושת ירושלים ובזה הוא שנחלקו התוס' בתירוציהם דהתירוץ הא' סובר שאין המחיצות מוסיפות שום קדושה בירושלים רק נשאר בה הקדושה כמקודם ואם כן הרי אויר ירושלים לאו כירושלים הוא לכל הדברים וכיון שאין האויר כירושלים שוב אסור לאכול בו מ"ש כמו קדשים קלים אבל זה התירוץ השני של תוס' סובר דהך דין דהמחיצה מועיל אף שירושלים מאליו הוא קדוש מ"מ מועיל חידוש המחיצה לענין לקדש האויר ונקרא לפני ד' אמנם כ"ז מועיל רק לענין מעשר דכתיב לפני ד' אבל בהך דקק"ל דכתיב מקום טהור שם לא מהני הך אויר שהמחיצות מקדש. רק הך דמקום קדוש והאויר אינו קדוש מחמת המקום רק מחמת המחיצה וזה שכתבו תוס' דאויר ירושלים כירושלים ר"ל לענין מעשר נמצינו למידין מכל זה ששלש שיטות חלוקות הן הא' שיטת הרמב"ם שגגין ועליות נתקדשו אף לענין אכילת קק"ל וכ"ש למ"ש הב' שיטת תוס' בחד שיטה שאף למ"ש לא נתקדשו הגגין ועליות הג' שיטת תוס' בחד שיטה שחלוק מ"ש מקק"ל לענין אויר ירושלם שקק"ל אין אוכלין ומ"ש אוכלין מיהו כ"ז רק בגג השוה לאויר מחיצה אבל הגבוה מאויר מחיצה לא נתקדש אף לענין מ"ש ואין אוכלין שם מ"ש שהוא כמו כל אויר שלא נתקדש שאין שם מחיצות המקדשים ועיין ריטב"א מכות שם שכתב בשם תוס' לחלק בין מ"ש לקק"ל וכמו שכתבנו ביאור דבריהם

עתה נפן להפרט דהוצאה והנה הרמב"ם כאן גבי מוציא בשר פסח כתב דמוציא אחר מוציא פטור שכיון שהוציאו הראשון כבר נפסל והמפרשים הקשו מ"ש מהך דמחמץ אחר מחמץ ששם פסק הרמב"ם בפי"ב ממעשה קרבנות דחייב אף שמחימוץ ראשון כבר נפסל ולענ"ד נראה דלק"מ דהנה הרמב"ם כתב שרק אם מוציא בליל חמשה עשר לוקה ומבואר דקודם זה שעוד אין ראוי לאכילה אין לוקה וכך אח"ז זה אין לוקה ובשלמא אחר זה שייך טעם הרמב"ם שכבר נפסל ואין בו דין הוצאה אבל קודם זה למה לא יחויב ונלע"ד דהטעם הוא פשוט שהרי הרמב"ם כתב דחוצה בא להורות תן מקום לאכילתו והן דלא תוציא מן הבית חוצה ענינו הוא שלא יוציא אותה חוץ ממקום אכילתו ולכך בית וחבורה שהם מקום אכילה אסור להוציא משם אם כן אין אסור רק אם מוציא בשר שראוי לאכילה דשוב הבית קובע אותו למקום אכילת בשר זה ואסור להוציאו ממקום אכילתו אבל בהך דינא דנפסל שאז אין הבית שוב מקום קביעות אכילתו שאין ראוי כלל לאכילה נפקע ממנו ז הקביעות של בית ומותר להוציאה ולא דמי להך דמחמץ אחר מחמץ דשם הדין הוא שאסור להחמיץ מנחה ואף אחר שהחמיצה שם מנחה קרוי עליה ואסור הוא להחמיצה לא כן כאן שהדין הוא במקום אכילה משו"ה קודם חמשה עשר שאינו זמן אכילה וכן לאחר