חלקו של יוסף (ש"ס) פ

לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא סגי במה שלא הועיל מעשיו משום דאף מוכר על אבן המקח מי שיכול למכור עובר בלאו הרי דאין פירוש הלאו שלא יועיל המכירה רק פירושו ש שאסור למכור ואף דלרבא בכל איסורים אי עביד לא מהני ולוקה ובמוכר מעשר בהמה אין לוקה פשוט דרק היכא שמשום העבירה גורם שלא יהני אז לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל מוכר מעשר שם מה דלא מהני הוא לבד הלאו משום הך דאינו בעלים למכור והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אם כן ודאי אינו לוקה אבל עכ"פ הך דלא ימכרו ממכרת עבד אין הפירוש שאין יכול למכור רק שאסור למכור והרמב"ם הרי כתב שאין יכול למכור וע"ז שאין יכול למכור באמת צריכים לטעם הרלב"ג שאין לו זכותים אלו בעבד עברי ומש"כ הכס"מ על הרמב"ם הטעם דלא ימכרו ממכרת עבד הוא רק מש"כ הרמב"ם שלא הוצרך, ללאו דלא ימשול למוכרה באמה העבריה דתיקשה הרי אף שאין יכול למכור מ"מ צריך לזה שיהיה דין שיעבור על לאו לזה כתב הכס"מ דזה גם כן לא צריך לכאורה שהרי יש לאו של לא ימכרו ממכרת עבד ע"ז כתב הרמב"ם דכאן צריך ל ב' דברים הן ללאו והן שאין יכול מפני ש שמצינו שהתורה התירה שיכול למוסרה לבן הו"א שוב דכיון שזה יכול שוב יהיה יכול למכור ולא יעבור על לאו כתיב לא ימשול הא' שאין יכול כלשון של תורה לא ימשול שענינו שאין לו ממשלה על זה הב' לאו דלשון לא ימשול הוא גם לאו כיון שנאמר בלשון לא והבן [עיין תשובת דע"א סימן קכ"ט שלא ירד לזה

] ויש להביא ראיה ברורה לזה מערכין (דף כח) דמבואר יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העבריים ושדה מקנתו בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרה והרי בתו קטנה יש לו רשות למוכרה ואי"נ דרק לאו יש לא ימכרו ממכרת עבד אם כן במחרים דלא שייך לאו זה למה לא יעשו שוב על ידי זה חרם להוי אמינא דאף אם יש לו רשות רק לשנים יכול אדם להחרים בע"כ דזכות מכירה חסר לו לבד זה הדין של לאו דלא ימכרו משו"ה גם להחרים אין יכול לפי ההוי אמינא

שוב הביא הזרע אברהם דברי מהרי"ט בקדושין (יח) ד"ה ע"ע נמי נכפינהו בני משפחה שהביא בשם הריטב"א שהקשה איך יפדוהו בני משפחה הא נמכר לישראל הוא ואינו נגאל על ידי קרובים ותירץ דהא דאין נגאל בקרובים היינו דליכא חיובא לקרובים לפדותו כשנמכר לישראל אבל אם רצו פודין משו"ה פריך דמשום פגם משפחה נכפינהו וע"ז כתב מהרי"ט להקשות בתירוץ הגמ' דלא ניח"ל דלרבי יוסי הגלילי דסבר גאולת אחרים ל לשעבוד נכפינהו לקרובים לפדותו לשעבוד ותי' י"ל דדוקא לוקח מיד עכו"ם מצי לפדות לשעבוד דמכוחו של גוי אתי אבל נמכר לישראל כיון דאין דינו של ישראל למכרו כדכתיב באמה לעם נכרי לא ימשול למכרה ואמרינן במכילתא לא אב ולא אדון וכתיב לא ימכרו ממכרת עבד כיון שאין דינן של קרובים ליגאל מידו אף אם רצה לא מצי לאקנויי להו קנין הגוף שהיה לו בו עכ"ל וע"ז דן דמבואר ממהרי"ט דהא דמהני גאולה לשעבוד הוא רק אם יכול למוכרו למוכרו ולפי"ז נמכר לעכו"ם יכול למוכרו וזה מוכרח מהגמ' אם כן מוכרח דיכול למוכרו עכ"ד

אמנם לענ"ד המתבונן בלשון מהרי"ט יראה כונה אחרת במהרי"ט דהנה הך דבישראל אם רוצה יכול לגאול סובר מהרי"ט דמ"מ אין זה דין גאולה שהרי דין של גאולה הוא אף בע"ב דאדון משום דזה נקרא דין גאולה לא דין הקנאה אבל דין נמכר לישראל אף שאם ירצה יכול לגאול מ"מ זה היכולת הוא רק אם רצה האדון וכמו שדקדק מהרי"ט אף אם רצה והנה עיקר הטעם דאין יכול למכור עבד עברי הוא משום הך דלזה אין זכות להאדון לפי"ז בנמכר לעכו"ם כיון דדין גאולה הוא ודאי דין הוא שגואל את דין העבדות ומשיג דין עבדות מיד עכו"ם שזה חידשה תורה בגאולה שמשיג את זכות העבדות שלו אבל נמכר לישראל שם אין דין גאולה שישיג דין עבדות רק דמשכח"ל אם גם העבד רוצה שאז העבד יכול להקנות עצמו בזה להגואל כיון שהישראל זה האדון הא' רוצה שיקנה גופו על ידי מה שישלמו לו ואין חסרון בזו ההקנאה מה שאין יכול למכור עבד עברי שלו כיון שגם העבד מצי מקנה עצמו אם כן האדון רק מקנה זה שלא יעכב בעלות שלו במה שהעבד הזה מקנה עצמו להאדון הב' ע"ז כתב מהרי"ט דמ"מ לא משכחת