חלקו של יוסף (ש"ס) סח

הכונה שום שייכות למצוה למ"ד אין צריך כונה אם כן אף אם כיון שלא לצאת גם כן סו"ס עשה מעשה המצוה

וכתב עוד הטורי אבן ול"נ דלמ"ד אין צריך כונה אפי' מתכוין בהדיא שלא לצאת אפי"ה יוצא דהא בפ"י דעירובין (דף צה) תנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א ב' ב' ומוקי"ל בגמ' במצות צריך כונה פליגי ת"ק סבר מצות אצ"כ לעבור על בל תוסיף ולא לצאת ואי מכניסן ב' ב' אע"ג דאין מכוין למצוה עובר על בל תוסיף ור"ג סבר מצוה צ"כ בין לעבור בין לצאת משו"ה מכניסן ב' ב' כיון דאין מכוון למצוה אינו עובר ואי אם מתכוון שלא לצאת אין יוצא אכתי יש עצה שיתכווין בהדיא שלא לצאת שאז לא יעבור על בל תוסיף עכ"ד

ולענ"ד לפימש"ב לק"מ דהנה ודאי למ"ד מצות צריכות כונה אי אפשר לומר כמש"ב בטעם כונת המצות דהוי כגדר לשמה דאם כן לא היה צריך לכוון בפירוש לשמה והוי לן למימר דסתמא לשמה קאי אבל בהכרח מטעם זה דלמ"ד דצריך כונה היינו גדר אחר דגבי מעשה המצוה לא נחשב מעשה מצוה רק אם הוא חושב עבור מצוה ואם אין חושב זה לא נחשב מצוה

דלפי"ז מבואר לענ"ד פשוט הסוגיא דעירובין דבשלמא למ"ד דמצוה צריך כונה אם כן בלא כונה לא נעשה מעשה המצוה מה"ט גם לעבור הדין הוא דבעי כונה משום דאי לא"ה לא נעשה מעשה המצוה ואין כאן בל תוסיף אבל אם לעבור לא בעי בונה היינו משום דעצם הך דמעשה המצוה היא המעשה אלא דיש פרט כונה אם כן זה שייך רק גבי מצוה צריך כונה והוא פרט אבל בעבירה אינו שייך כונה אם כן ודאי כל שעשה מעשה מצוה בבל תוסיף עבר על בל תוסיף אם כן אף אם כיון שלא לצאת ולא יצא המצוה זה לא מהני רק בעצם המצוה דשייך בה דין שצריך לשמה עלה א"כ אם כיון שלא לצאת חסר לשמה אבל בל תוסיף אטו בל תוסיף צריך לשמה הרי עבירה היא ולא שייך בה כלל לשמה אם כן כל שהוסיף מעשה כזו שאילו לא הוסיף היה מעשה מצוה שוב עובר על בל תוסיף והבן

ונלע"ד דיסוד סברה זו מוכרחת לכו"ע והנה הטורי אבן שם הקשה עוד וז"ל וה"ג משמע להדיא בהא דמסיק לקמן במתן דמים לר"י דעובר בלא מתכוין בב"ת ואמאי יתכוין להדיא שלא לצאת ולא ליתן לשם בכור הנוסף על מתן אחת של בכור א"ו אפי"ה עובר בב"ת אע"ג דמתכוין שלא לשם בכור להדיא עכ"ל ובעניי לא זכיתי להבין דאכתי איך מועיל לקושיתו במתן ד' שנתערב במתן אחת שהרי אכתי יש עצה שיחשוב בדמים הנוספים של בכור מחשבה הפוסלת כגון חוץ לזמנה וכדומה דשוב הא לא הוי זריקה כה"ג לגבי בל תוסיף כיון שאילו היה עושה את הזריקה הא' כן היה הקרבן פסול דהא בקדשים קיימינן ושוב לא עבר על בל תוסיף וגם הקרבן אינו פסול שהרי כבר עשה בה הזריקה הא' שהיא זריקתה בהכשר בע"כ דצריכים אנו לבוא לחידוש זה דכיון דמצות אין צריכות כונה אם כן אין הכונה חלק אצל מעשה המצוה רק הוא דין פרטי שיש מחשבות פוסלות שוב זה לא שייך רק בהך דמצוה שהדין הוא שקרבן צריך לשמה אבל עבירה של בל תוסיף אטו גש היא צריך לשמה ולכן כל שעשה מעשה המצוה הדין הוא שעובר על בל תוסיף ומוכרח כחילוק

עוד ראיתי להטורי אבן שכתב ז"ל וראיתי להתוס' בפ"ג דסוכה (דף לט) לענין ברכות לולב דצריך עובר לעשייתו והא מדאגבי הא נפק ופי' דמכוון שלא לשמה עד לאחר הברכה ואע"ג דמצות א"צ כונה בע"כ לא נפיק וק"ל מכל הני דאמרן עכ"ל ולפימש"ב לק"מ דשיטת תוס' בזה הוא כשיטת הרשב"ם

ודע דיש עוד גדר לא כיון היינו ו שמכוין להתעסק ולדבר אחר דזה ודאי לא יצא וזהו כונת הגמ' קורא להגיה שלא מחזי כלל עשית המצוה וזה גם כן ענין שמזה לשם מים היינו שאינו כלל מענין עשיית המצוה וזה כונת תוס' בסוכה שנטל שלא לצאת היינו שנטל כמו שמגביה חפץ אחר ולא שייך בו נטילת לולב אלא שהראשונים לא פירשו כן בהך דקורא להגיה אבל כונת רש"י ודאי הכי הוי במה שפירש להגיה ואפי' לקריאה לא מכוון פירוש דזה לא מחזי אף מעשה המצוה ועיין תוס' ר"י החסיד ברכות (יג) שוב מצאתי מפורש הדבר בתורתן של הראשונים ובשמ"ק לברכות (יג) שפירש מפורש דמתעסק דר"ה (לב) דלא יצא משום שאינו מכוין כלל למעשה המצוה וכן בקורא להגיה ורק לשיר שמכוון הוא לתקיעה רק