חלקו של יוסף (ש"ס) סז

סימן ז

בדין מצות אין צריכות כונה

עיין להגאון טורי אבן (ר"ה דף כח) ד"ה מצות א"צ כונה שכתב ומקשו הכא מדמבעיא לן בסוף פ"ק דברכות (דף יג) היכי דנקט כסא דשכרא בידו וסבור דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ומאי מיבעיא ליה הא מצות א"צ כונה ומאי נ"מ בהא דפתח אדעתא דחמרא ותירץ הר"ר יונה דהא דמצות אין צריכות כונה ה"מ במצוה התלוי במעשה שהמעשה הוא במקום כונה אבל במצוה התלוי באמירה לבד צריך כונה דכשאינו מתכוין ואין עושה מעשה הו"ל כאלו לא עשה שום דבר מן המצוה וק"ל דא"כ מאי פריך מהיה קורא בתורה דאם לא כיון לבו לא יצא הא ק"ש שאני דתלוי בדבור וצריך כונה לכו"ע עכ"ל

ולענ"ד הכונה של רבינו יונה פשוטה ונעתיק את עצם לשון רבינו יונה בסוף דבריו שכתב שהאמירה הוא בלב עכ"ל ונלע"ד בכונתו פשוט דהנה יש ב' גדרים בזה הא' יש מצוה שתלויה בדבור כגון ק"ש דכתיב ודברת בם וזה ודאי שפירושו הוא עצם הדבור והכונה בה היינו רק הכונה לעצם מצות הדבור וכדין כל מצוה ולכך אם אין צריך כונה בכל מצוה גם בק"ש אין צריך כונה אבל היכא שאין הדין דבור רק ברכה כמו ברכת המזון שהוא רק בלשון וברכת השם לא שייך לומר שהמצוה בה דבור שהיכן נזכר דבור רק ברכה פירוש הודאה לד' על המזון שוב הרי ודאי דצריך תו כונת הלב והוא כמש"כ רבינו יונה גבי הך דבעל קרי מהרהר בלבו ועוד דאף מי שאין יכול לדבר יהרהר שגם ההרהור חלק מברכה שהוא החלק של הלב וכדכתיב חם לבי בקרבי בהגיגי כמו שהביא שם רבינו יונה ולפי זה עיקר המצוה היא ברכה וברכה ודאי הוא שכולל אף את הלב ולפי"ז הנה שפיר כתב רבינו יונה שכאן לכו"ע צריך כונה משום דענין המצוה היא או מעשה המצוה או כונת המצוה והנה אמרינן בסנהדרין (סה) דמגדף הואיל וישנה בלב לא חשיב הדבור מעשה ופירוש הדברים שהרי גם צירוף מחשבה יש בה וזו המחשבה אין בה מעשה לפי"ז גם בהך דברכה כיון שיש בה גם ענין כונת הלב הדבור לבד לא הוי מעשה ולפי"ז כונת דבינו יונה פשוט דגבי ברכה אם אין כונת הלב מהיכא תיתי יחשב ברכה הרי ישנו בלב אם כן אין הדבור מעשה ולא עשה כלל ובשלמא בכיון שפיר חשיב ברכה משום הכונה אבל אם לא כיון איך יחשב ברכה והרי ענין ברכה היא הודאה וכיון דלא הוי מעשה ולא כונה איך יחשב ברכה אבל ק"ש שהיא מצות דבור כל שנקרא דבור הוי מצוה ויצא וז"ב

עוד כתב הטורי אבן ובשם הר"ש תירץ דאע"ג דמצות אין צריכות כונה הני מילי בסתמא אבל מתכוין להדיא שלא לצאת אינו יוצא והכא דמתכוין שלא לצאת כלל משכרא אלא מחמרא דוקא עכ"ל ביאור דברי רבינו שמואל לענ"ד כן דהנה יש לפרש בהך דמצות אין צריכות כונה ב' ענינים הא' יש לומר דאין צריך כונה כמו גבי קדשים דדין הקרבן הוא שיכוין רק סתמא לשמה קאי ה"נ דין של המצוה הוא בכונה רק דאין צריך שיכוין משום דסתמא לשמה קאי הב' יש לפרש דבאמת במצוה אין כלל ענין של כונה ואין הכונה שום שייכות אל המצוה והתורה לא רצתה רק מעשה המצוה

ונראה דבזה נחלקו הרשב"ם עם שאר הראשונים דהרשב"ם דאית ליה שאם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא היינו משום דסובר דלפי"מ דקיי"ל דמצות אין צריכות כונה לא שאין שייכות להמצוה עם כונה אלא דסתמא גם כן נחשב בזה כמו כיון לצאת משום הכי הדין הוא אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא אבל שארי הפוסקים סוברים שאין