חלקו של יוסף (ש"ס) סה

איברא דבהך דשמ"ק ודאי קשה שהרי תורם בדבור אז אין המחשבה עושה שוב תרומה כמפורש בתוספתא אם כן מאי קשיא ליה לשמ"ק מממיר על מקדים תרומה לבכורים הרי בתורם בדבור אין מועיל מחשבה אם כן בדבורו אתעביד מעשה שוב שפיר הוי לאו שיש בו מעשה

והנלע"ד בזה עפ"י מה שיש לחקור בהך דתורם בדבור שאין המחשבה מועיל אם הפירוש הוא דלכך אין המחשבה מועיל משום דהרי דעתו רק לדבר אז יהיה תרומה אבל אם מדבר שוב הוי תרומה גם משום ונחשב שהרי חשב שכשידבר יהיה תרומה או דאף שדיבר אעפי"כ אין המחשבה מועילה משום דדין היה בזה שיש ב' אופנים תרומה א' על ידי הך דונחשב ב' על ידי מה שהוא מדבר והם שני עניני חלות של תרומה לפי"ז אם תרם על ידי דבור שוב לא הועיל המחשבה בחלות התרומה שענין הפרשה אחרת היא ונראה בזה דסובר השמ"ק דרק משום שחושב על דבור אין חל התרומה במחשבה אבל אח"כ כשדבר אז שוב התרומה משום מחשבה ולפי"ז הקשה השמ"ק שפיר דאם כן תורם איך חשיב מעשה אף על ידי דבור הרי איתא במחשבה אם כן המחשבה גורם התרומה ואף שדבר מ"מ המחשבה גורם שהדבור אח"כ עושה מה שחשב ושוב חל התרומה על ידי מחשבה ולמה לוקה ע"ז תירץ השמ"ק דכיון שעל ידי המחשבה נעשה מעשה וגם הוא דיבר שוב הוי מעשה ולא דמי למגדף אף על ידי דבור דשם כיון שיכול להיות במחשבה ואין בהמחשבה שום מעשה אם כן לא נעשה שום מעשה שוב אין לוקין לפי"ז מיושב גם כן משה"ק בעל אפיקי ים על השמ"ק הנ"ל דהרי לא אמרו רק עקימת שפתיו הוי מעשה לא דמחשבה הוא מעשה לפי זה פשוט דלק"מ דכונת השמ"ק דהמחשבה עושה מעשה שוב דבורו זה גורם שנקרא שהוא עשה מעשה לזה שפיר לוקה על דבורו אבל בכ"מ ובמחשבה לבד ודאי אין לוקין וז"ב בכונת השמ"ק

ואחרי שביארנו כל זה נבוא לבאור דברי הרמב"ם דהקדש טעות ונאמר דלפי שיטת המבי"ט בקרית ספר שהבאנו בתשובה הקודמת בטעם הרמב"ם דלא מהני חזרה בהקדש תוכ"ד דהוא משום הך דהקדש חל אף על ידי מחשבה ולכאורה קשה הא כאן לא חישב רק להוציא בפיו אם כן. לא חל על ידי מחשבה אמנם פשוט משני טעמים דלק"מ א' דהא הבאנו שיש שיטות דאף דתרומה הדין שאם גמר להוציא בפיו לא חל עד שיוציא בפיו מ"מ בהקדש חל אף בלא הוציא מפיו הב' הוכחנו מהשמ"ק דאם אח"כ הוציא בפיו חל משום מחשבה אם כן פשוט דברי הר"מ מהנך תרי טעמי דלכך שפיר חל הקדש שלא יוכל לחזור אף אם הוציא בפה משום המחשבה או כפי הטעם דהקדש חל אף במחשבה או דכשהוציא בפה שוב חל משום מחשבה כמש"ב ולפי"ז אתיא לן שפיר דברי הרמב"ם דהקדש טעות דיש דין שחל בחשב בלבו להקדיש דלא מבעיא להשיטות דהקדש חל במחשבה אם כן ודאי אתיא שפיר דהא חל במחשבה אף שרצה להוציא בדבור אלא אף להשיטות האלו שסוברים שאם דצה להוציא בפיו אין חל עד שיוציא בפיו אבל משיוציא בפיו הרי אז חל ההקדש משום המחשבה אם כן מ"ל שהוצאת הדבור של פיו אינה התפסה אבל סו"ס הרי היה בלבו שמשעה שיוציא בפיו תו יהיה הדבר קדש אם כן נהי דמטעם פיו א"א שיהיה הקדש שהרי פיו אמר שיהיה כזה וזה אינו הקדש שנשאל עליו אבל הרי סו"ס דעתו היה שיהיה הקדש משעה זו שיוציא בפיו שוב מועיל דעתו וקדוש הוא משום מחשבתו והבן

איברא דלפי"ז תיקשה מהך דגיטין (לב) דהרי הוא הקדש לא אמר כלום וישאר הקדש מחמת מה שחשב אמנם פשוט דזה לק"מ שהרי כבר נתבאר דהיכא שפיו סותר מחשבתו אז לא מהני מה שחושב שיהיה קדוש משום מחשבתו לפי"ז פשוט דבהרי הוא הקדש א"כ פיו אומר שכבר הוא הקדש ומחשבתו עתה להקדיש לא מהני מחשבתו אבל בנדון דהקדש טעות שם הא אין פיו סותר למחשבתו שמפיו נשמע שרוצה להקדיש שהרי בשעה זו לא היה עדיין שאלה על ההקדש לכך שפיר מועיל המחשבה והבן

וראיתי להביא כאן מש"כ הרמב"ן בחידושי ב"ב (דף קכ) שכתב שם מפורש שאצל הקדש אם היתה פיו היפך המחשבה חל ההקדש של המחשבה וחולק על הר"ש שהבאנו לעיל שסובר שאם פיו היפך המחשבה אין חל ולפי"ד הרמב"ן הך דמתכוין לומר עולה ואמר שלמים שאינו קדוש הוא משום דמיירי בלא רצה להקדיש רק בפיו וכן הך דגיטין דהרי הוא