חלקו של יוסף (ש"ס) סב

לשיטת הסוברים דפיגול לא הוי רק אם מוציא בדבורו ולא במחשבה אם כן עקימת שפתיו הוי מעשה וכאן הא על ידי דבורו אתעביד מעשה שנעשה הקרבן פיגול וכמו ממיר דלא הוי לאו שאין בו מעשה כיון דבדבורו אתעביד מעשה כמבואר תמורה (ד)

ולענ"ד נראה לישב פשוט דודאי בממיר נקרא בדבורו אתעביד מעשה שהרי דבורו היה שהתפיס בהמה של חולין בקדושת הקדש וזה הועיל דבורו אם כן דבורו עשה חלות על החפץ של הקדש ונקרא בדבורו אתעביד מעשה אבל פיגול הרי הוא חושב לאכול חוץ לזמנו ומה שחשב זה לא נעשה וכן מה שאמר לא נעשה רק פסול נעשה לא נקרא שדבורו עשה הפעולה שתתיחס אליו זו הפעולה ויהיה לאו שיש בו מעשה רק מה שדבר גרם שיפסול הקרבן והפיגול התורה עשתה ולא הוא נמצא דלגביה דידיה הוי לאו שאין בו מעשה

אמנם השמ"ק שהקשה כן פשוט שהוא סובר דפיגול הוי גם כן חלות של הרצאה על ידי מחשבתה אם כן נקרא שעשה חלות וכדאמרינן בכמה דוכתי הואיל ומרצה לפיגולו עיין זבחים (כט) ומנחות (עט) אם כן נעשה חלות על ידי דבורו אמנם פשוט דלאו של לא יחשב אינו על זה החלות של פיגול כי אם על החלות של פסול וכמבואר זבחים (ב) דאף בשלא לשמה גם כן יש לא יחשב ועיין מנחות (מח) ושם משמע שאף אם אין הקרבן פסול יש לא יחשב על מה שהוא חשב שלא כהוגן אם כן אין הלא יחשב על הפיגול והרצאתה שוב שפיר הוי לה לאו שאין בה מעשה והשמ"ק סובר דאף על הפסול קאי לא יחשב וכן על הפיגול

ובשמ"ק תירץ דאף במחשבה לבד הוי פיגול ושלא כהסוברים דצריך להוציא בדבור משום הכי הוי לאו שאין בו מעשה והכונה פירש בעל אפיקי ים משום דמבואר סנהדרין (סה) דמגדף הואיל וישנו בלב שוב עקימת שפתיו לא הוי מעשה ופירש הרי"ף דכיון שיכול לגדף בלבו בלא הקצת שפתים לפיכך הקצת שפתים ומחשבת לבו שאין בו הקצה אחד הוא עכ"ל וה"נ כיון שאפשר לפגל בלב לא הוי עקימת שפתיו מעשה וע"ז הקשה בעל אפיקי ים דלמה קאמר בתמורה (ג) דמימר בדבורו אתעביד מעשה הרי אפשר שימיר במחשבה שוב לא דוי דבורו מעשה עכ"ד ולענ"ד זה לק"מ דהנה הבנת הדבר דהיכא דישנו בלב לא הוי מעשה דהנה זה אנו רואים דעל הדבור לבד אין לוקין ולא הוי מעשה רק אם על ידי הדבור נעשה מעשה אז הוא דהוי מעשה ואם נעשה מעשה שלא על ידי דבורו אף שנעשה מעשה לא הוי מעשה וצריך להבין אם עצם הדבר הוי מעשה למה אם לא נעשה מעשה על ידי דבורו אין לוקין סו"ס הדבור הוא מעשה ואם הדבור אינו מעשה למה אם נעשה מעשה על ידי דבורו לוקה הרי הוא לא עשה מעשה וכמו במחשבה שאף שנעשה מעשה כיין שהוא חשב ולא דבר אין זה מעשה ותו הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אמנם הגדר פשוט דיש ב' דינים במלקות הא' הוא שיעבור הלאו על ידי מעשה הב' הוא שיעשה מעשה ולכך אם בדבורו לא נעשה מעשה אף שהוא עבר על ידי הקשת פיו ושפתיו אבל הרי לא נעשה מעשה עבירה וכן להיפך אם נעשה מעשה עבירה אבל לא על ידי הקשת שפתיו הוא לא עשה המעשה רק מאליו נעשה לכך צריך ב' דברים שיעשה הוא מעשה והיינו דבור שיהיה בהעבירה מעשה והיינו שיחול ההקדש לזה בפיגול שפיר תירץ השמ"ק דכיון שיכול לפגל בלב לא הוי מעשה משום שהרי אם פיגל בלב גם כן חל הפיגול אם כן עיקר מה שחל הפיגול הוא על ידי כונת לבו ועל ידי מחשבתו והדבור רק זה עושה שמגלה על מחשבתו שוב לא נקרא שנעשה מעשה על ידי דבורו שהרי על ידי מחשבתו נעשה ואין עצם הפיגול מתיחס לדבורו ועל הדבור חסר חלות של מעשה שהיינו הפיגול לא משום דבור שוב חסר בדבורו מעשה אבל בממיר שם שפיר נקרא שחלות התמורה הוא על ידי דבורו שהרי אף אם לא כיון לתמורה מכיון שהמיר חל אף בטעות כמבואר בנזיר (לב) אם כן הדבור עושה חלות התמורה שפיר נקרא בדבורו אתעביד מעשה אף שישנו בלב ג"כ מ"מ הא ישנו בדבור בלא לב ואז בדבורו אתעביד מעשה ולוקה על דבורו וברור

והאפיקי ים הביא בשם חכם אחד לתרץ דבממיר לא מהני מחשבה דעיקר זה שמועיל מחשבה בהקדש מוכל נדיב לב נפקא אם כן לא מצינו רק היכא שמצוה להקדיש חל אף בלב אבל אם יש איסור אין מועיל בלב וצריך הוצאת פיו ועקימת שפתיו הוי מעשה וע"ז הביא ראיה מתוס' ב"ק (עג) ד"ה תרי תוכ"ד דכתבו שם תוס' דאפילו לר"י דס"ל באומר הרי זו תמורת עולה וחזר בו תוכ"ד קטן ואמר