חלקו של יוסף (ש"ס) סא

הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש ועל של שמן כו' אינו הקדש התפיס האחרת ואמר זו כזו הרי השניה קדש וכל כיוצא עכ"ל והנה המבי"ט בקרית ספר הבין את דברי הרמב"ם על דרך זה דהטעות אינו במה שהתפיס רק הטעות בראשונה ואין הראשונה הקדש אעפי"כ המותפסת קדש וטעמו משום דהרי זו אשר הקדיש אח"כ רצה להקדיש ולא אמר הלשון של התפסה רק מפני שהוא רוצה להתפיסה על ידי לשון זה שסובר שלשון זה מועיל מפני זה שהרי גם ראשונה קדש אבל אם אין ראשונה קדש שוב הרי הוא רוצה שהיא עצמה תהיה קדש מחמת עצמה לכך אף שהראשונה אינה קדש ההתפסה היא קדש והמ"ל הקשה על פירוש זה מהא דנזיר (לב) דאמרינן דאף דתמורת טעות הויא תמורה הני מילי היכא דעיקר הקדש איתא אבל היכא דעיקר הקדש ליתא גם התמורה אינה ופירשו בתוס' שאם הקדיש בהמה והמיר בה ואח"כ נשאל על הך דעיקר הקדושה גם התמורה בטלה לפי"ז מה התם דחל ההקדש שעה אחת אעפי"כ הדין הוא שאם נתבטל ההקדש נתבטל התמורה כש"כ כאן שלא חל ההקדש שודאי המותפס בה בטל ממנה ההקדש ולענ"ד לק"מ דודאי תמורה כיון שהוא אומר זו תמורת זו אם כן התמורה הרי היא המחללת את ההקדש אלא דאם לא היה מועיל דבור אז לא היה יכול לחלל והיו דבריו מבוטלים והיה הדין שאין חל התמורה שוב רק התורה גזרה שיחול התמורה אבל עיקר החלות הוא בגדר חילול אם כן אם העקרית אינה קדושה אינה כלל בגדר חילול ולא עבר כלל על לאו של לא יחליפנו ולא ימיר רק אמר שבהמה זו תחת זו וכמו שהיא חולין גם התמורה חולין שהרי הוא חילול על חולין לזה אף דאם נשאל על העיקר נשאר התמורה חולין מ"מ בהך דהתפסה בהקדש הדין שאם נעשה הקדש מעות ההתפסה חל שהרי הוא לא רצה שקדושת ההתפסה יהיה נובע מקדושת גוף ההקדש רק הקדיש בלשון זה אבל בהך קדושה רצה אף אם העיקר לא יוקדש משום הכי שפיר הדין דאף שאין העיקר קדוש מכל מקום ההתפסה נשארה בקדושתה וברור

איברא דעדיין צריך להבין הרי מבואר בנזיר (דף כ) דמי שנדר בנזיר ואמר חבירו ואני נשאל הראשון הותרו כולם הרי דאף היכא שאין ההתפסה השפעת קדושה מזו על זו מ"מ כל שהוא התפיס זו בזו אם הראשון לא חל גם ההתפסה בטל ולמה פסק הרמב"ם בהקדש שאף אם הראשון לא חל ההתפסה קדש

והיה נראה הטעם דשאני הקדש מנזירות כיון דהקדש קיי"ל דאף במחשבה חל משום כל נדיב לב עולות אם כן אף שההתפסה של פיו לא הוי התפסה שהרי התפיס בדבר אשר נתברר שהוא חולין ואמר שזו תהיה כזו אם כן אף זו צריך להיות חולין מ"מ חל הקדש כיון שהרי ברצונו ולבו היה להקדיש שוב קדוש משום מחשבתו לזה חל ההקדש אף שההתפסה אינה כלום משא"כ בנזירות כיון שההתפסה אינה כלום שגם חבירו לא הוי נזיר שוב גם הוא שהוא התפיס עצמו בחבירו אינו נזיר

אמנם לכאורה יש לדחות זה דהטורי אבן בחגיגה (דף יוד) באבני שוהם שם הקשה על הך דבהקדש גמר בלבו סגי ממשנה. דפ"ג דתרומות ומייתי לה פ"ה דפסחים המכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לא אמר כלום עד שיהיה פיו ולבו שוים ואמאי לא הוי כלל הקדש הוי לן למימר דלכל הפחות תה שכיון בלבו מיהו הוי שהרי הקדש חל במחשבה ותירץ דאף דגמר בלבו חל הקדש מ"מ גמר בלבו להוציא בשפתיו לא חל עד שיוציא בשפתיו כמבואר בשבועות (דף כו) בהוי אמינא דחל דין שבועה אף בלב מ"מ אם גמר בלבו להוציא בשפתיו לא חל מה שגמר בלב עד שיוציא בשפתיו ע"כ דברי הטורי אבן אם כן גם כאן כיון שאמר ה"ז הקדש הרי הוציא בשפתיו ובהוציא זה בשפתיו הרי לא מהני גמר בלבו שוב כיון שהוצאת שפתיו אינה כלום שנשאל על עצם הדבר שבה התפיס שוב הוי לן למימר שאין הנדר חל לענין זה שיהיה הדבר שהתפיס בה קדש

והנלע"ד לבאר ענין זה ומקודם נבאר מה שראיתי לחכמי זמנינו שהם מפלפלים בדברי טורי אבן ובספר אפיקי ים האריך בזה בסימן כ"ד בפלפול עצים והנני לבוא בזה על סדר דבריו הא הביא שהשמ"ק בב"מ (דף מג) הקשה על הגמרא דזבחים (דף כט) דפריך על ר' ינאי דקאמר דמחשב בקדשים לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו צ"ז הקשה השמ"ק