חלקו של יוסף (ש"ס) ס

מה שיש לאדם הרי הוא שלו ולפי"ז מבואר היטב דאם אין אדם עושה קנוניא על הקדש שפיר נאמן משום דאם אין אדם עושה קנוניא על הקדש שוב הוא נאמן במגו דשאלה שזה עושה נאמנות

ולפי"ז באם הקדיש כל נכסיו ותיכף משהקדיש אמר שמנה לפלוני בידו דאז הרי יש לו מגו דשאלה אז תלוי אם יש חשש קנוניא אינו נאמן ואם אין חשש קנוניא נאמן וסובר הרמב"ם דאחר שהקדיש יש חשש קנוניא וקנוניא הוי עושה שאין לו מיגו לזה אם אחר שהקדיש אמר אינו נאמן ואם בשעה שהקדיש נאמן

מיהו סובר הרמב"ם דכ"ז הוא אם השאלה על עצם המנה דהיינו אם אומר מנה לפלוני חוב עלי פירוש יש לחבירו עלי מנה חוב שאני חייב לו מפני זה ששייך לו עצם המנה אז הוא נגד חזקה דכל מה שיש לאדם הרי הוא שלו לא מהני מגו במקום חשש קנוניא ואחר שהקדיש אינו נאמן אבל אם אומר שהוא חייב לאחר ויש שעבוד על הקדש זה הרי אינו נגד חזקה של כל מה שיש לאדם הרי הוא שלו שוב הב"ח גובה על ידי פדיון כדין כל ב"ח כיון שיש לו מגו דשאלה ולפי"ז פירוש מנה חוב היינו שיש לו אצלו חוב של מנה בעין משו"ה דין הוא שאינו נאמן לאחר שהקדיש מפני חשש קנוניא אבל בשעה שהקדיש נאמן אבל בחוב מלוה בכל גונא נאמן מטעם מגו דשאלה

ולענין שכ"מ סובר הרמב"ם שלעולם אין חשש קנוניא בין אחר שהקדיש בין קודם שהקדיש רק דבשכיב מרע סובר הרמב"ם דלא מהני שאלה על מה שהקדיש כמו שביארנו בתשובה הקודמת שכל שהוא קנין בהדיוט לא מהני שאלה וכאן הוא קנין בהדיוט משום הך דמתנת שכ"מ קונה אם כן לא מהני שאלה לזה הדין בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו שאינו נאמן במגו רק דכיון דגבי הקדש הרי עתה הנכסים הם ברשותו והוא שליש שוב נאמן משום דין שליש כיון דלא שייך קנוניא וחזקה אין אדם חוטא לאחרים וכשליש דסימן נ"ו אבל כ"ז אם בשעה שהקדיש אמר שהנכסים הם של אחר ומנה לפלוני בידי אבל אם לאחר שהקדיש דנפקו ליה כל נכסיו מרשותו והם בחזקת הקדש שוב אינו שליש ואינו נאמן ואעפי"כ הדין שגובה מן הפודה מהקדש משום דלענין זה עדיין שכ"מ נאמן אף אחר שהקדיש שהרי בידו לפדותו ולפי"ז כאן עיקר השאלה אם יפדה ממון זה ואח"כ יגבה או יגבה מן ההקדש וזהו שדקדק בהלכה י"ט דאם תיכף משהקדיש אמר מנה לפלוני בידי אז גובה מן ההקדש ואין צריך פדיון אבל אם לא אז אין גובה מהקדש רק מן הפודה מהקדש וצריך פדיון ולפי"ז עיקר דשקלא וטריא כאן אם יגבה מהקדש או מן הפודה מהקדש וכפשט לשון הרמב"ם

ומיושב השגה א' של ראב"ד דאף לאחר שהקדיש דבשעה שהקדיש כל אדם נאמן זה אינו דבשכ"מ הוא רבותא אף שאין לו מגו דשאלה ואין נאמן רק משום הך דאין שכ"מ עושה קנוניא השגה ב' של ראב"ד אם פקדון אין צריך פדיון לק"מ דכאן עיקר השאלה הוא אם הוא פקדון או חוב וע"ז דן הרמב"ם בכל זו ההלכה וע"ז סובב הולך כל השקלא וטריא וז"ב בהבנת הרמב"ם. וראיתי להאור שמח פי"ז מאישות ה"י שהאריך בדברי הרמב"ם וחידש שם דבפודה מהקדש לא שייך שאלה שכיון שנפדה הוי כאכלה כולה דאין מחוסר לא מלקות ולא קרבן ולענ"ד אינו דנהי דעל הנפדה אין נפק"מ אבל על הממון שפדו הרי יש נפק"מ גדולה בין אם ההקדש הקדש אם כן דמי הפדיון חלו ונעשו הקדש ואם שאל ועקר למפרע גם דמי הפדיון אינם הקדש ואם כן אינו אכלה כולה שנפק"מ על דמי הפדיון וברור

ועיין בש"ך חו"מ סימן רנ"ה סק"ח משה"ק על הרמב"ם ולפימ"ש מיושב כל קושיותיו דבחשש קנוניא ל"מ מגו דשאלה וכמש"ב מדברי הראשונים דמקום חשש של קנוניא ל"מ מגו ומשה"ק בשכ"מ ממגו של אי בעי חזר כבר ביארנו בתשובה הקודמת דלא מצי חזר רק אם עמד ולא הוי מיגו ולפי"ז יש לומר דרך אחר בזה בדברי הרמב"ם שבדין גירש את אשתו אלא שלא רציתי להאריך עוד בענין זה ה והמעיין יבחר בזה את הדרכים

וראיתי לבאר קצת כאן דברי הרמב"ם בדין הקדש טעות וז"ל פ"ו מערכין הל"ד הקדש טעות אינו הקדש כיצד האומר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו