חלקו של יוסף (ש"ס) נט

שאז לא תצטרך לגבות ויפדו בשוה ועתה כשמגרש יצטרכו לפדות פחות משוה וזהו קנוניא על הקדש שאם באמת אין דעתו לגרשה הרי הוא גורם הפסד הקדש מפני הגירושין וזה אסור לפי"ז מבואר פשוט שאין חוששין שישאל דשלא על פי דין לא יעשה שאם באמת אין לו חרטה לא יעשה זה שהרי ההתרה בטעות ואם באמת יש לו חרטה לא איכפת לן שישאל רק זה איכפת לן שזה יגרום שיפדו פחות משויו כדי שתגבה כתובה לכך ידירנה הנאה ומשום דבאמת אם דעתו לחזור ומגרש רק משום קנוניא אסור לגבות מהקדש משום דברור שלא ע"ד זה חשב בעת מעשה שתגבה כתובה ויחזירה והוא אינו חושש לאיסור זה כיון שהרי דיעבד הקדש מנה שחילל על שו"פ מחולל אף אם לא ע"ד זה הקדיש משו"ה הוצרכו לתקנה זו שידירנה ואין אומרים שבידו לישאל ז"א שלשאלה הוא חושש שאם הוא אין לו חרטה אינה התרה אבל כאן בדיעבד מועיל לזה הדין שצריך להדיר הנאה וכאן שוב אין חשש שאלה שהרי לשקר הוא חושש ואם חושב תחלה לשאלה לא ידיר הנאה שהרי אז השאלה הוא רק שמטעה החכם ואינה התרה

ולפי"ז פשוט דהרמב"ם סובר דהך דקאמר דר"א דסובר דידור הנאה משום דסובר דאין שאלה בהקדש הוא משום דקאמר ידור עד"ר וזה רק אם אין שאלה בהקדש אז מועיל מה שידור אף לענין קנוניא זו של שאלה אבל לדידן פירוש הך דאין צריך דר"י הוא רק שאין צריך להדיר עד"ר משום דזה ההדרה לא יועיל להפקעת קנוניא דשאלה דהרי יש שאלה בהקדש ואם כן יהיה יכול לשאול על הקדשו. ולפי"ז מיושב דהך דרב הונא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דחיישינן שמא עשה קנוניא על הקדש ואם אינו שכ"מ אינו נאמן אף דסובר דיש שאלה בהקדש מ"מ חיישינן לקנוניא משום דסובר דכל שאינו צריך שאלה רק פדיון מהקדש בכל שהוא הוא רוצה לעשות זו הקנוניא משום הכי הדין שרק שכ"מ שחזקה אין עושה קנוניא על הקדש נאמן

ועם דרך זה יש לנו להמציא בזה ענין חדש בדעת הרמב"ם פ"ז מה' ערכין הי"ח והי"ט ז"ל וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני הוא שמא יעשו קנוניא על ההקדש ואפילו היה שטר ביד ב"ח אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות כמש"ב הי"ט במה דברים אמורים בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידו נאמן שאין אדם עושה ערמה על הקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא ש שבועה ואם לא אמר תנו אין נותנים אא"כ היה שטר מקוים הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הכי הוא כשאר בעלי חובות אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש עכ"ל כתב הראב"ד בהשגות א"א ואפילו אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ומש"כ ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי השגה ב' כתב הראב"ד א"א אם מנה פקדון הוא אינו צריך פדיון עכ"ל

והנה לבד מהשגת הראב"ד צריך לענ"ד דברי הרמב"ם ביאור שהרי הוא סובר שאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אם כן מה זה שקאמר שאינו נאמן אלא גובה חובו כשאר ב"ח כמש"ב ר"ל כמש"ב על ידי פדיון מהקדש הרי אף אם נאמן גם כן גובה חובו מפודה מהקדש לא מיד הקדש שהרי קדושת דמים גם כן מפקיע מידי שעבוד גם בהי"ט במה שאמר שאם לאחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא גובה כשאר ב"ח אם נתקיים שטרו מן הפודה ולא מן ההקדש מבואר דאי לא"ה נוטל מן ההקדש וכן כתב מפורש לעיל הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה וזה פלא דאף אם יש לו חוב כשהקדיש פקע החוב ואין יכול ליטול מן ההקדש בשום אופן כיון שהקדיש לדברי הרמב"ם גם נושאי כליו לא הרגישו בזה

והנלע"ד דהנה מבואר בחו"מ בסימן (צט) דחזקה כל מה שיש לאדם הרי הוא שלו אלים כל כך עד שאין מועיל מיגו אבל הרמב"ן בחידושיו הסביר דלא דהחזקה אלים כל כך אלא דכלל הוא דבמקום שיש חשש קנוניא אין מועיל מגו אם הוא נגד חזקה עיין בשמ"ק לכתובות (יט) וכבר הארכתי בביאור דברי רמב"ן בעזה"י בזה: בספרי על הבעל התרומות בשער ה' ח"א אות יוד כי שם בארה היטב שיטת רמב"ן ולפי"ז מבואר היטב בהקדיש כל נכסיו דיש לו מגו דשאלה אם אמר מנה לפלוני בידי אינו נאמן אף שיש לו מגו דכיון שיש חשש קנוניא שוב אינו נאמן נגד החזקה דכל