חלקו של יוסף (ש"ס) נח

דמים כיון שיש פדיון אם כן צריך לומר שלא הפקיע את החוב כלל רק כונתו הוא שיפדו אותה ואח"כ יגבו החוב וכונתו הוא שיפדו על שו"פ שהרי אם חילל על שוה פרוטה הרי זה מחולל ואף דרק דיעבד אם חילל אבל לכתחילה לא כאן שתחילה לא הקדיש רק על אופן שיפדו בפחות שוב אף לכתחילה ג"כ פודין לזה הדין שחל ההקדש לענין שיפדו בפרוטה

ועל פי יסוד זה מבוארים כל דברי הרמב"ם א' מש"כ בהט"ז שאם שוה תשעים והחוב מאה אז פודין בדינר אבל אם אין שוה רק מחצה מהחוב אין פודין על אופן זה משום שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל סובר הרמב"ם פשוט דהרי עיקר הטעם דכאן מחללין אף על פחות משויו אף לכתחילה הוא משום שבתחלת הקדש על מנת כן הקדישו שיפדהו בפחות והשאר ישאר לחוב אבל כ"ז שייך רק אם שוה יותר ממחצה אז שייך לומר שאף שמקדיש אין דעתו להפקיע החוב משום שדעתו הוא שיתיר מהפדיון זה ישאר לחוב וישאר כדי לשלם כל החוב מפני שעד מחצה דרכו של אדם לחשוב ששוה יותר שוב אמדינן שאין דעתו להפקיע כלל החוב רק דעתו הוא שזה היתר יגבה מזו הקרקע הב"ח אבל אם שוה רק מחצה ואעפי"כ הקדיש אם כן חזינן שדעתו שאף שיצטרך פדיון ויצטרכו להפקיע החוב מ"מ לא איכפת לו שהרי הוא רוצה שיפדו אף שלא יסולק כל החוב שוב אסור לפדות בפחות משויו משום הך דהפסד הקדש ושם מונח בהפדיון זה הדין שעל מנת כן פודין שהדינר יפקיע את ההקדש והשאר יהיה לב"ח אבל כאן גבי שוה רק מחצה אם פדו ע"מ זה משום שזה הקדיש על אופן זה אינו פדוי כלל שהרי זה לא איכפת לו בעד הפקעת החוב שהרי יותר ממחצה אין אדם טועה ואם כן ידע שיפקע החוב על ידי הקדשו ואעפי"כ לא איכפת ליה לזה הדין שכאן אי אפשר לפדות ע"מ כן ואינה נפדית כלל

והך דהלכה ט"ו הא למה דומה לב' לקוחות שכתבה לראשון דין דברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני לפימש"ב מבואר פשוט דהרי זה לא הקדיש רק ע"מ שיפדו זה בפחות משויו אם כן נהי דלגבי הקדש אין להפקיע את ההקדש משום השעבוד וא"א לתבוע מן ההקדש מ"מ טורפין מן השני מפני שהשעבוד לא פקע אף שהוא הקדש לפי"ז פשוט דלא קשה קושית הראב"ד מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו זה אינו שאף להקדש היה השעבוד של ב"ח אלא דהקדש אלים אבל זה הזכות שיהיה אלים כהקדש זה א"א למכור דאף הקדש לא השיגה זכות זה מכח אחר רק עצם הקדש אלים בזה משו"ה לא שייך מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו גם משה"ק בזה הראב"ד דיטעון מהדרנא שטרא למרא לק"מ לפי"ז דסברת מהדרנא לא שייך רק אם יהדר לא יהיו יכולים לתבוע אבל כאן הרי אף אם יהדר יהיו יכולים לפדות תו מן ההקדש ע"מ לשלם החוב א"כ אין זה שום טענה מהדרנא שטרא למרא

והך דנקט הרמב"ם בהט"ז כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מוסיף דינר ופודה ע"מ לשלם החוב לכאורה לפי שיטת הרמב"ם הרי אף קדושת דמים מפקיע משעבוד אם כן הא צריך מהת' פדיון נראה פשוט דהרמב"ם הוצרך זה לב' טעמים א' למה צריך הוא להוסיף דינר ולא סגי בפרוטה הב' למה צריך להוסיף אחר ופודה על מנת לשלם החוב ולמה לא יוסיף המלוה גופו ע"כ צריך שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אבל מן הדין סגי בפרוטה ובמלוה ולפי"ז לשיטת הרמב"ם מתישב כל הסתירות מכל אלו הענינים והסוגיא דערכין מתפרש כפשוטו

ומעתה נבוא לביאור דברי הרמב"ם דהלכה י"ז דמקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש אשתו אינו גובה מן ההקדש שמא קנוניא עשו על ההקדש לכך צריך להדירה הנאה שתמוהו שהרמב"ם פסק דיש שאלה בהקדש אם כן לא שייך קנוניא ע"ז אומר שדברי הרמב"ם ברורים דהנה בערכין (כג) מבואר דצריך להדירה על דעת רבים ואילו הרמב"ם לא כתב שצריך להדירה על דעת רבים אמנם פשוט דודאי הגמ' דאזלא למ"ד אין שאלה בהקדש אם כן שפיר יועיל מה שידרנה על דעת רבים אבל לדידן דיש שאלה בהקדש מה יועיל שידירנה עד"ר הרי יכול להשאל על הקדשו מעיקרו ויפקיע ההקדש בלא קנוניא זו לפיכך אין צריך להדיר עד"ר וז"ב

והנה כבר נדחקנו בזה בטעם הקנוניא דכיון דמן הדין שעבוד גובה מקדושת דמים מה איכפת לן שתגבה האשה כתובתה אמנם לפי שיטת הרמב"ם פשוט דהרי הקדש אסור לחלל פחות משויו רק כאן הטעם שמחלל משום שע"ד כן הקדיש שיגבה השעבוד עבוד אם כן זה שמגרשה אם לא יגרשה לא תפסיד הקדש